פרשת ויקרא פותחת את העיסוק המקראי בקרבנות המשכן, ומתארת בצורה מדויקת ורבת פרטים את עיקרי דרכי ההקרבה של העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. הפרטים שנכללים בפרשה מלמדים על כך שלכוהנים יש תפקיד מרכזי בתהליך ההקרבה, הכרוך בהיותם שלוחי ישראל בעבודת המשכן.
הכהן הוא מי שאחראי בכל הקרבנות על הטיפול בבשר או בצומח על גבי המזבח. כך, לדוגמה, הכהן הוא מי שמקטיר את אזכרת המנחה או את חלב השלמים על המזבח. במידת הצורך, הכהן הוא גם מי שמטפל בקרבן מחוץ למזבח. בתפקידו זה, הוא שנדרש לדוגמה לטפל בשרפת פר הכהן המשיח מחוץ למחנה. בקרבנות הבאים מן החי, הכהן הוא גם מי שעוסק בדם הקרבן. הוא הזורק והמזה על המזבח וקרנותיו (א, יא; ה, ט), הוא המזה על הפרוכת (ד, יז) והוא גם מי ששופך את הדם על יסוד המזבח (ד, ז).
התפקיד המרכזי של הכוהנים בהקרבה תואם את אחד מהשמות שהוענקו לספר ויקרא: תורת כוהנים. חלקם של הכוהנים בהקרבה אף תואם את הדרך שבה אנחנו, עד היום, תופסים את אופיו של המשכן ואת אופי הטקסים שהתקיימו בו.
מעורבות האדם בתהליך
ובכל זאת, עיון בפרטי הפרשה מלמד כי בצד הצגת תפקיד הכוהנים, הפסוקים מציגים את האדם המקריב כשותף מלא בתהליך לכל אורכו. שותפותו של האדם בתהליך ההקרבה מתחילה כמובן בעצם הבחירה להקריב קרבן, אולם היא לא נעצרת שם ונמשכת עד לסיום התהליך.
במה דברים אמורים? סמיכת יד המקריב על ראש הקרבן פותחת את התהליך במרבית הקרבנות: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ…". הסמיכה מבטאת את הקשר בין המקריב וקרבנו ומקנה משמעות לבעל החיים המובא למשכן. בתוך כך היא אף מסמלת את הירתמותו של המקריב עצמו לתהליך שיתבצע בסמוך. אולם אין די בסמליות מופשטת זו והאדם המקריב ממלא חלק פעיל גם בהקרבה המעשית של הקרבן: הוא אשר אחראי על הפרדת האיברים של הקרבן. לדוגמה, בקרבנות השלמים והחטאת המקריב מפריד בין האיברים בהתאם לשימוש העתידי שלהם (ג, ג־ד). ניתן למצוא ביטוי להפרדה דומה גם בחלק מתיאורי המנחות, הבאות מן הצומח (ב־, א־ב). במנחה זו האדם המקריב נדרש לא רק להכין את תערובת הסולת והשמן, אלא אף להבחין בין החלק המובא לכהן לזה המוקרב על המזבח.
באופן מעניין, בכל הקרבנות הבאים מן החי המקריב ולא הכהן הוא שאחראי על השחיטה. דוגמה טובה לכך מצויה בתיאור עולת הבקר (א, ג־ד). המקרא מתאר את הבאת הקרבן אל פתח אוהל מועד ואת הסמיכה על ראשו. במרכזן של פעולות אלה מוצג המקריב כדמות פעילה, ומבחינה תחבירית הוא הנושא של הפסוקים: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". בהתאמה, אף פתיחת הפסוק הבא עוסקת באדם המקריב: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר". המשך הפסוק, המגדיר את עבודת הכוהנים, מכניס בתוך כך נושא חדש לפסוק, ומחזק את זיהוי השוחט כאדם המקריב: "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
תיקון פנימי
בקרבנות שבאים על נטילת דבר שלא בצדק, הקרבן מתווסף אל תיקון ממשי של העוולה, ואף הוא מדגים את חלקו של האדם בתהליך. כך לדוגמה: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה'" (ה, כג־כה). על כך יש להוסיף את הווידוי שנלווה לחלק מועט של הקרבנות (ה, ה).
פעולות אלו דורשות מן האדם להוסיף על הבאת הקרבן תיקון של מעשה העוולה עצמו וכן שינוי פנימי. שילוב מסוג זה הודגש בצורה מורחבת ומגוונת אצל רבים מן הנביאים הקלאסיים. נביאים אלה, כדוגמת ישעיהו, עמוס, מיכה או ירמיהו, דרשו מן האדם המקריב לא להסתפק בהקפדה על חוקי הקרבן אלא אף לשנות את דרך התנהגותו. נביאים אלה הדגישו כי רק שינוי ותיקון דרך הרשע יקנו לקורבן את משמעותו. כך, לדוגמה, אומר הנביא עמוס (ה, כא־כד): "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט… וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן". כלומר: אין די בעצם ההבאה הטכנית של הקרבן ואין היא לבדה מתקנת את העוולה שהאדם עשה. הקרבן צריך לשקף שינוי פנימי שעשה האדם הכולל חרטה מלאה ותיקון של העוול עצמו במידת האפשר.
לאור זאת, ניתן לראות אף בפעולות האחרות שעושה האדם המקריב במסגרת תהליך ההקרבה – הסמיכה, הפרדת האיברים, השחיטה – ביטוי לקביעה זו שנוסחה במפורש אצל הנביאים: מעורבותו הטכנית של המקריב בהקרבה מסמלת את מעורבותו הנפשית בתהליך, ובלעדיה התהליך אינו שלם.
אם כך, פתיחת תורת כוהנים לא מציגה רק את תפקיד הכוהנים במשכן, אלא אף את שותפותו של האדם המקריב בתהליך כולו, מראשית עד אחרית. פרטי הפרשה משקפים את הקביעה שלפיה רק אם ימלא האדם המקריב את חלקו ויעשה את המוטל עליו יהיה קרבנו "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", ו"וְנִסְלַח לוֹ".
