לפני שבועיים, במהלך שבת פרשת כי תשא, הלך לעולמו הרב יחזקאל ברטלר בן ה־84 לאחר כמה שנים של מחלה קשה. בהלווייתו השתתפו גדוליה ורבניה של העיר בני ברק, ובין השאר מי שנחשב היום למנהיגה של "דגל התורה" – הרב חיים קניבסקי. האמת היא שמעטים מחוץ לבני ברק הליטאית הכירו את השם הזה. הרב ברטלר לא שאף להיות מוכר ומשפיע, ומנהיגותו הרבנית הצטמצמה לקבוצת אליטה ותיקה ומסוגרת במיוחד: חוג חזון איש בבני ברק.
חוג חזון איש הוא קטן מאוד במספר אנשיו, הישיבות המזוהות עימו מועטות ולעיתים נראה שהשפעתו על המגזר החרדי שולית. החזון איש נחשב בצדק למי שהגה וביסס את תפיסת העולם החרדית־ישראלית, שלימים הפכה לאחד המגזרים החזקים בארץ. תלמידיו המשיכו את מורשתו ובמשך שנים רבות הם נטלו לעצמם, כמעט באורח מובן מאליו, את עמדות ההנהגה בעולם החרדי. התפיסה "החזונאישניקית", הדוגלת בחומרה הלכתית ונוטה להסתייג מפשרנות מול החילוניות והישראליות, עיצבה את ההשקפה החרדית בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, תקופה טראומתית מאוד עבור המגזר החרדי.
אך למרבה הפלא, דווקא כשהמגזר החרדי התנער, עם פריחת הישיבות והכוללים, הקמת תנועת התשובה והצטרפות החרדים הספרדים, אנשי חוג החזון איש נדחקו הצידה. זה לא קרה במקרה. מאחורי סיפור הדחיקה עמד אחד המנהיגים הפופולריים ביותר שידעה היהדות האורתודוקסית: הרב אליעזר מנחם שך, מי שראה את עצמו כתלמיד של החזון איש אך ניהל מאבק ישיר ומתוקשר כדי לדחוק את תלמידיו מעמדות השפעה, לצמצם אותם לחוג פנימי ולהציע דגם אחר של הנהגה חרדית. יותר השקפתי ועממי, פחות הלכתי ואליטיסטי.
הרב שך מול שלוש האליטות
מאז שנות התשעים נראה היה שהרב שך הצליח. המנהיג הפופולרי, שגייס לטובתו אף את ההתעוררות החרדית־מזרחית וכרת ברית אסטרטגית עם ש"ס של הרב עובדיה ודרעי אך גם עם ראשי הישיבות הספרדים, לא החזיק בייחוס משמעותי. אביו היה אדם פשוט, והוא נישא לאחייניתו של ראש הישיבה שבה למד – הרב איסר זלמן מלצר, שלחתנו בחר את הרב אהרן קוטלר, עמיתו של הרב שך.
בשנות השבעים, כאשר הדומיננטיות של הרב שך החלה לבלוט, הוא מצא את עצמו מתמודד מול שלוש אליטות מבית: אליטת חוג חזון איש בבני ברק, אליטת בריסק בירושלים המבוססת על בניו וחתניו של הרב מבריסק, ואליטת ראשי הישיבות – בעיקר בזרם חברון ומיר. כל אחת מהקבוצות הללו דאגה בעיקר לנעשה בבית פנימה, והתעסקה פחות בשאלת גורלו של עולם התורה הליטאי ופחות מכך בעתידו של העולם החרדי. לרב שך, ששאב את סמכותו מקרבתו לרב מבריסק ועמד בראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, הדבר נראה כמו הסתגרות במגדל השן – והוא פתח, כפי שעשה עשרות פעמים בחייו, במלחמה בתוך הבית פנימה.
הרב שך אתגר את המנהיגות החסידית, שנהנתה עד אז משליטה מוחלטת בפוליטיקה החרדית – והדיח אותה מעמדת ההנהגה לשנים ארוכות. הוא בודד את רבני חזון איש שהתנגדו ליריבות עם החסידים והיו מוכנים להסתפק בנתח קטן מהעוגה – כזה שיענה על האינטרסים המצומצמים של קהילתם הקטנה – ותייג את רבני בריסק כקיצוניים, מאחר שסירבו להחלטתו להיכנס לממשלת מנחם בגין ב־77', חרף סערת חוק גיוס הבנות ופולמוס ניתוחי המתים שהעסיקו את המגזר החרדי בעשור שקדם לכך.
המלחמה באנשי חוג חזון איש, שבתוכם גר ופעל, דרשה ממנו מאמץ מיוחד – ותלמידיו, אלו שהיום מנהיגים את העולם החרדי בעצמם, ניהלו עבורו מלחמת חרמות ונידויים. אנשי חוג חזון איש הגיבו בפגיעה ובהסתגרות, ולמעשה "ויתרו" על עמדת הבכורה. הם התכנסו למוסדות החינוך ושכונות המגורים שלהם בבני ברק ובזיכרון יעקב, וריכזו את מאמציהם בישיבה אחת בבני ברק: ישיבת סלבודקה, זו ששניים מראשיה מהווים היום, חרף זיהוים עם החוג, מנהיגים בכירים בעולם התורני הליטאי: הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.
אך יותר מכולם, היה אחד ששילם באופן אישי את מחיר המאבק החזיתי ברב שך: הרב חיים גריינמן, אחיינו של החזון איש וללא ספק גדול תלמידיו, שהלך לעולמו בפסח לפני קרוב לארבע שנים. הרב גריינמן היה מועמד לרשת את דודו הגדול. הוא היה תלמיד חכם עם ידיעות רחבות בתורה אך גם בחכמות העולם, מחבר ספרים תורניים רבים ופורץ דרך. מגיל צעיר היה ברור שהוא נועד לרשת את דודו, והוא אף התנהג כמי שנכנס לנעליו. הכשיר תלמידים, נטל חלק פעיל בעשייה ציבורית ואף פעל למען בני עדות המזרח ולמען ייצוגם הפוליטי.
הרב שך ותלמידיו נקלעו לקו האש שלו, והוא הביע את הסתייגותו מהפעילות הליטאית המהפכנית־חדשנית הזו. צעד זה עלה לו במחיר כבד: המאבק שהם השיבו דחק אותו הצידה, הרחק מהציבוריות החרדית. במשך כמה שנים הוא עוד ניסה להתמודד מול הסחף, אך לבסוף נכנע. להלווייתו בבני ברק, שבוע אחר פטירתו של הרב וואזנר, הפוסק החסידי, הגיעו בעיקר בני משפחתו ותלמידיו. לנוכחים בהלוויה הייתה תחושה מרה של החמצה. גדול ליטאי חשוב שנדחק לטובת חרדיות אחרת לגמרי.
אבל שנים ארוכות לאחר שאנשי חוג חזון איש הפסידו, והם הפסידו – השנים האחרונות מבשרות להם עדנה. אמנם לדור הראשון שבין תלמידי החזון איש – כמו הרב ברטלר שהסתלק לפני שבועיים, הרב גריינמן הבכיר, הרב יוד'ל שפירא שהיה ראש כולל חזון איש והרב עמרם יצחק זקס שהיה ראש ישיבת סלבודקה – זה לא הועיל, אבל הדור הבא אחריהם הצליח להתקומם מחדש. בשביל זה, ובשביל עוד שינויים רבים שעוברים על הזרם הליטאי – המרכזי שבין הזרמים במגזר החרדי – נדרשה הטלטלה הקשה של הפילוג הליטאי.
מגמות הפתיחות והישראליזציה
במרכזו של הזרם הליטאי היום עומד עולם הישיבות והכוללים. ראשיו הם המנהיגים בפועל של הגברים הליטאים, וסמכות שאר הגופים הממונים על ההנהגה – מועצת גדולי התורה, רבני ועד הישיבות, דייני הבד"צים וחברי הוועדות הרוחניות – נשענת על דעתם. אם בעבר הישיבות הגדולות המרכזיות היו פוניבז', חברון, קול תורה ומיר, היום הישיבות רבות מספור, ואין אפילו "ספינת דגל" מובהקת כפי שהייתה פוניבז' בעבר. בצמרת, מעל לסמכותם של ראשי הישיבות הליטאים, עומדים גדולי הדור.
מאז ימיו של הרב שך השתנה אופי המוסד הזה. הרב שך הפך את גדול הדור ואת ה"דעת תורה" שלו לחזות הכול: מהחלטה על מינויים, מהלכים פוליטיים ובריתות ועד מאבקים ציבוריים יזומים ובחירת כותרות לעיתון הבוקר. ההחלטות הללו, שעד לימי הרב שך היו מפוזרות בידי גורמים רבים ומגוונים (ביניהם כאלה שאינם תורניים), רוכזו בתקופתו בידיו ובידי תלמידיו־נאמניו, בשאיפה שייצגו את משנתו הפוליטית.
כדי לאפשר את מוסד ה"דעת תורה" מבחינה ערכית, עמלו הרב שך ותלמידיו לבסס מושג חדש – השקפה. אין פליאה אפוא שההתנגדות לכך צמחה דווקא מחוגי החזון איש, שם דפוס ההנהגה להלכה (גם אם לא תמיד למעשה, שהרי החזון איש רק התיימר להיות פורמליסט הלכתי) היה מינימלי ומוקפד: אין שם מקום לסמכות אישית, לשיקולים פוליטיים וטקטיים, כאלו שהדריכו את הרב שך. הענקת הבכורה להשקפה – בעיני המחנה המתנגד – יכולה לשמש גם מפתח לעריצות. להנהגה ההלכתית נורמות שנקבעו במשך מאות שנים, ואילו "השקפה" יכולה להתנהל מבלי להיות כפופים לכללים המקובלים, כמו "הוראות לשעת חירום". מבקריו של הרב שך האירו, עוד בחייו, את שתי הנקודות הללו שוב ושוב. לקראת סוף חייו, והוא זקן ושבע ימים, החלו הליטאים שחלקו על דרכו להתאגד באופנים שונים.
פטירתו של הרב שך בתחילת העשור הקודם כמעט הציתה מחלוקת בין נאמניו לבין הרבנים שהרחיק (בעיקר אליטת הרבנים בבני ברק), אך ברגע האחרון הפילוג נמנע: מי שהפך להיות מנהיג העולם החרדי, במפתיע, היה הרב יוסף שלום אלישיב, לשעבר אב בית הדין הגבוה בירושלים והפוסק הליטאי הבכיר. הרב אלישיב, שבסופו של דבר הפך למנהיג הליטאי לפרק הזמן הממושך ביותר, אחז בדגם ההנהגה ההלכתי הישן – הוא היה איש הלכה, וזו הייתה לו המדד היחיד, אך היה קרוב לתלמידי הרב שך, וביניהם לחתנו הרב עזריאל אוירבך, ולאחיו הבכור הרב שמואל אוירבך, שריכז את הקו התקיף הנאמן לדרכו של הרב שך. סמכותו התורנית ומזגו הקר, המשקיט מריבות, דחו את פרוץ הסכסוך הרבני הליטאי בעשור וחצי, והעניקו זמן לפורשים מדרכו של הרב שך להתארגן ולבסס את כוחם ואת מוסדותיהם, כהכנה ליום שאחרי הרב אלישיב, אז ייטלו את ההנהגה לידיהם.
ימי הנהגתו של הרב אלישיב, הפוסק הירושלמי השקט, היו ניסיון מתמשך להחזיק את היין בתוך החבית שנשברה זה מכבר. האיבה בין שני המחנות בעולם הליטאי נעשתה גלויה יותר ויותר, והחל הנתק בין ראשי הישיבות ורבני הקהילות. הרב אלישיב, על אף שהיה מזוהה עם הצד של תלמידי הרב שך ששלטו בביטאון הליטאי "יתד נאמן", במפלגת "דגל התורה" ובכשרות "שארית ישראל", הצליח לגשר על הפערים ולשמור על הציבור מגובש. בתקופתו הונחו מאחור כמה מהסכסוכים שהורישה מנהיגותו המהפכנית של הרב שך: הקרע עם החסידים התאחה, החיבור המחודש לעולם הספרדי ולרב עובדיה יוסף קרם עור וגידים ואפילו היריבות עם חב"ד שככה.
בתקופתו של הרב אלישיב אף החלו פורחות מגמות הפתיחות והישראליזציה: היציאה לאקדמיה, הקמת הגדודים החרדיים בצה"ל והקמת כלי התקשורת החרדיים העצמאיים. גם החרדים האקטיביסטים, שנוכחים בשנים האחרונות יותר ויותר, החלו פועלים בחייו – הזכור מביניהם הוא עו"ד יואב ללום שפעל בפרשת עמנואל. הרב אלישיב התנגד למגמות הללו, אך בשפה רפה ובלי הלהט של קודמו.
הפילוג נהיה רשמי
כשנה לפני מותו של הרב אלישיב הוציא פרופ' בני בראון חוברת בשם "לקראת דמוקרטיזציה בחברה החרדית?", ובה ניבא את משבר ההנהגה העתיד לבוא עם פטירתם של הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף. ואכן בעוד הרב אלישיב נמצא בחודשים האחרונים לחייו בבית החולים, המהפך התרחש: הרב אהרן שטיינמן, ראש ישיבה לצעירים מבני ברק, חבר למחנה "השונאים" בישיבת פוניבז' (שהייתה שקועה מזה שנים במאבק שליטה בישיבה) ולשארי חוג חזון איש בבני ברק, גייס משקיע אמריקני וביצע השתלטות על העיתון "יתד נאמן". בתוך חודשים ספורים השתלטו אנשיו, עד אז האופוזיציה הליטאית, על מרבית המוסדות הליטאיים המרכזיים והוציאו לפועל את המהפך.
תלמידיו של הרב שך התרכזו סביב מנהיגותו של הרב שמואל אוירבך, שכבר ניהל מאבקים נגד הרב שטיינמן סביב חקיקת חוק טל והקמת גדוד "נצח יהודה" למעלה מעשור קודם לכן. המנהיגות הליטאית החדשה פתחה במלחמת חורמה נגד האופוזיציונרים החדשים, שעד לפני רגע היו השלטון בעצמם. המריבה כללה פיטורי עשרות רבנים, זריקת אברכים מכוללים ובחורים מישיבות, פילוג ישיבת "כנסת יצחק – חדרה" שהייתה מזוהה עם "הפלג הירושלמי" – כינוי שהדביקו עיתונאים לאנשי הרב אוירבך, שהקימו את סיעת "בני תורה", והדחת כל מי שמזוהה איתם, או אפילו יושב על הגדר, מכל המוסדות הליטאים הרשמיים. הפילוג הליטאי, שרחש עוד מסוף ימיו של הרב שך, הפך למציאות כאובה ברחוב החרדי.
על אף הסכסוך הזה, שגלש מהר מאוד לפסים אלימים, התפתחה בצמרת העולם הליטאי דמוקרטיזציה מהסוג שלא היה מתאפשר בימי הנהגתם הבלעדית של הרב שך והרב אלישיב, ממש כפי שניבא קודם לכן פרופ' בראון. בעולם הליטאי החלו לפרוח משגיחים ומשפיעים שהודרו ממנו בעבר, וכל צעיר חרדי החל עומד בפני יותר מאופציה אחת כאשר הוא תוהה מי הוא מנהיגו. רבנים שהורחקו מעולם הישיבות בעבר, כמו הרב משה שפירא – אחד ההוגים החרדים המסקרנים ביותר – פתאום זכו למקום של כבוד. בשוליים, שבו גם רבני חוג חזון איש – הפעם הדור השלישי – לכותל המזרח הישיבתי. לפני כשנה, בחג החנוכה, הסתלק לעולמו הרב שטיינמן. כמה חודשים אחר כך, לפני שנה ושבועיים, הסתלק לעולמו בהפתעה גמורה הרב אוירבך. שני היריבים המרים עזבו את הזירה, וכל אחד מהמחנות נאלץ להתמודד מחדש – ובפרק זמן קצר מאוד – עם שאלת ההנהגה.
בזרם המרכזי, בהתחלה, היה נראה שהרב אדלשטיין, ראש פלג "השונאים" בישיבת פוניבז', יהפוך למנהיג, לצד הרב קניבסקי. הוא ראש הישיבה המבוגר, וקרוב בהשקפותיו למנהיג הקודם – הרב שטיינמן. אלא שאנשי הרב קניבסקי החליטו ליטול לידיהם את ההנהגה על זרם הרוב הליטאי וכך הפך הרב קניבסקי להיות אחד המנהיגים הפופולריים שידעה הרבנות האשכנזית בישראל, בוודאי החרדית, והשפעתו חוצה את גבולות המגזר.
האמת היא שמבחינת הפוסקים החשובים בין הליטאים בני ימינו, הרב חיים קניבסקי – חתנו לשעבר של הרב אלישיב – בהחלט נחשב לבכיר ביותר. כמעט אין פוסקים בחברה הליטאית פרט לרב קניבסקי ובן דודו הרב ניסים קרליץ, שכבר כמה שנים אינו מתפקד, וגיסו הרב עזריאל אוירבך שמזוהה עם "הפלג הירושלמי". מיעוט הפוסקים הליטאים קשור, בין השאר, לימי ההנהגה של הרב שך ולמרכז שקיבל הלימוד הישיבתי בימיו על פני כל השאר: להיות פוסק או דיין בעולם הישיבות החרדי הישראלי נחשב כישלון ביחס לתפקיד ראש ישיבה או ראש מתיבתא, ומראש התלמידים אינם מכוונים לשם את מאמציהם.
צדיק ליטאי
מאז אחז הרב קניבסקי בהגה ההנהגה תוקפים אותו יריביו בטענה שהוא לא מעורה בנעשה, משמש כחותמת גומי של נכדו ושל יו"ר דגל התורה משה גפני, ולא ממש מחובר לנעשה מסביבו. גם אם רוב הטענות הללו מדויקות, וחלקן נשמעו מפי ראשי ישיבות ורבנים בכירים, אין בכך כדי לפגוע בכוחו. להפך.
ראשית, על גדלותו התורנית אין עוררין: הרב קניבסקי כתב את הספר "שונה הלכות" ואת סדרת "דרך אמונה". כל מי שיפתח את אחד מספרי "דרך אמונה" יוכל להתרשם מיד מהלמדנות ומהבקיאות. זה היה ר' חיים במשך שנים רבות וזה ר' חיים היום.
אך לציבור הרחב ר' חיים לא מוצג כפוסק או כלמדן. קהל מעריציו מקבל דמות של צדיק. צדיק הדור. שר התורה ללא תיק. צדיק ליטאי זה דבר נדיר עד כדי לא קיים. האחרון שבלט כך היה החפץ חיים, בפרט לאחר מותו. הצדיק, מעבר לשאלת כוחו ותבונתו, הוראותיו ודעותיו, הופך להיות "חפצא" של קדושה. כמו ספר תורה. צדיק עליון השקוע בשרעפיו, שענייני העולם לכל הפחות מפריעים לו, ולכל היותר הם גזרת שמים ומעשה שטן כדי לבטלו מתלמודו ולטורדו מקיום העולם. דבריו הם קדושה רצופה, מבטו טהור, שיקוליו הם גזרת הצדיק שהקב"ה רץ לקיים באהבה, וברכותיו מתקיימות.
בשביל דמות הצדיק לא רק שניתוקו היחסי מהעולם לא מפריע להערצה החגיגית סביבו, אלא שהוא אפילו משרת אותה. צדיק עליון העוסק בפוליטיקה קטנונית ומתמצא בכל מועצה דתית והרכבה זה הרבה יותר מסובך, כמעט בלתי אפשרי, בפרט בסטנדרט הליטאי שדורש מצדיקים הרבה יותר ניתוק וקדושה מאשר המזרחים והחסידים. ר' חיים לא יכול לעבור כצדיק אמיתי אם הוא באמת מכיר, לדוגמה, את ראש עיריית ירושלים משה ליאון – שבו תמך. יש שם נכד, או בן, או גפני, שמביאים אליו את השאלות כמו בגורל הגר"א והוא מכריע בדעתו. שימו לב: גורל הגר"א. הגר"א. אבי אבות הליטאים הניח את היסודות לצדיק מסוג זה, ולחוסר הידיעה הנדרש לשם כך.
איפה זה בית שמש?
השמצות יריביו על כך שהוא לא יודע מה קורה רק מעצימות את דמות הצדיק. זה מסביר גם מדוע לאף אחד ממעריציו לא אכפת מדעתו על שעון יד (הוא אוסר משום לבוש אישה) או חולצה קצרה, ובוודאי שלא על פאות לחיים, גיל החתונה או איסור גילוח הזקן – אף אחד חוץ מנכדיו – אבל גם חילונים גמורים יתייסרו בשאלה האם להמרות את רצונו בבחירות ברמלה או בירושלים, ויתחננו לברכתו בעת מחלתם. לעשות רצון צדיק.
זה לא חסידות, רחוק מאוד מכך, זו אמונה ליטאית יהודית פשוטה ובסיסית שכל מי שאומר תהילים על החולה או מנשק מזוזה מאמין בה בלב שלם, או כמעט שלם. כך גם סיפורי הישועות של "קופת העיר", קופת הצדקה המשפחתית שדמותו מהווה זַרז לתורמיה, והוראות השעה היוצאות מפיו: "ר' חיים הבטיח שבבני ברק לא ייפלו טילים", "ר' חיים אמר להוסיף לה שם", "ר' חיים ציווה על ההוא לעזוב את רכסים". "ר' חיים, צדיק הדור, מתחנן על ליאון בירושלים".
דמות הצדיק הזו, והפופולריות שלה זכה בשנה האחרונה, מפתיעה את הרבנים הליטאים לא פחות משהיא מפתיעה את המתבוננים מבחוץ. העולם הליטאי מתיימר להציג דגם רבני רציונלי כביכול, ודמותו של הרב קניבסקי היא ההפך המוחלט. אולי זו הסיבה שבמחנה המתנגדים לסוג ההנהגה הזה, שהתקבץ סביב הרב גרשון אדלשטיין, חברים בעיקר ראשי ישיבות. שני ראשי הישיבות הבולטים הם הרבנים דב לנדו ומשה הלל הירש, ולצדם הרב ברוך סולובייצ'יק, הרב יגאל רוזן ועוד. בשביל קהל המעריצים בחוץ דמותו של הרב קניבסקי סוחפת ומסעירה, אך בשביל אלו המופקדים על חינוך דור הלמדנים הבא – היא הרסנית.
הליטאים, על אף ההתקרבות הרבה לחסידים, עדיין שואפים לייצר תלמיד חכם שעיקר תהילתו היא על ידענותו ולמדנותו, ולא כזה שבז לידע ולעמקנות. את הבוז הזה ניתן לראות, לדוגמה, בריאיון שהעניק בנו של הרב קניבסקי, אברהם ישעיהו, לשבועון החרדי "משפחה". שם הוא תיאר את אביו כמי "שלא יודע איפה זה בית שמש". בני המשפחה אף הפיצו כמה סרטונים שבהם נראה הרב תוהה באוזני באי ביתו איפה העיר בית שמש, והאם היא באמריקה. האתוס של הצדיק המנותק עומד בניגוד גמור לפוסק ההלכה, שצריך להכיר את בית שמש היטב, את העירוב שלה ואף את ההכרעות ההלכתיות הנוגעות לה. חוסר ידע הוא מעלה אצל "צדיק" – לא אצל רב הפוסק הלכות ומנהיג את צאן עדתו.
יורשי הרב אוירבך
ומה עם קהילות "הפלג הירושלמי"? בשנים שעברו מאז נודו בתוקפנות, הם ייסדו מוסדות חינוך, ישיבות וסמינרים, ביססו את ביטאון "הפלס" ואף הכניסו נציגים לארבע רשויות מקומיות. פטירתו של הרב אוירבך, שהכתה בהלם את תלמידיו, דחקה בהם לקדם את מנהיגות יורשיו ביתר יעילות מאשר בזרם המרכזי הליטאי. כיום, שנה אחרי פטירת המנהיג, מי שמנהיג את "הפלג הירושלמי" בפועל הוא הרב אשר דויטש, ראש ישיבת פוניבז', לצד אחיו הרב ברוך שמואל דויטש (שהיה במשך שנים מראשי ישיבת קול תורה) וגאב"ד "מסורת" הרב צבי פרידמן. סביבם מתקיימת מועצת גדולי עולם התורה, והם עסוקים בעיקר בחיזוק הקהילות, ובניהול המאבקים הציבוריים הנוגעים לחוק הגיוס ולעצמאות החינוך החרדי.
שאר הליטאים, כך נראה, כבר לא מחפשים את דגם המנהיגות שאותו קידש הרב שך, והמשיך אחריו הרב אלישיב. רבנות מקומית, סמכות ראש הישיבה על תלמידיו ואפילו חיים ללא רב – כשמלמעלה יש דמות של "צדיק הדור" – עונה על הצרכים הקהילתיים. כיום, להבדיל מבעבר, הליטאים אינם חרדים מפני עתידו של "עולם התורה" – או עסוקים במאבק שליטה נגד הפלג הירושלמי. דומה ששנים לאחר פרוץ הסכסוך הליטאי, הצדדים שואפים לרגיעה ולפיוס, שאמנם לא יבשיל לכדי איחוד – אבל יסיר את החרמות והנידויים ההדדיים, וישים את הפרשה הזו מאחור.
אחת הדמויות המסקרנות בהקשר של תמורות ההנהגה בזרם הליטאי היא ראש ישיבת סלבודקה הרב דב לנדו. הרב לנדו, בחור חסידי שהתקרב לבית החזון איש ונחשב מצעירי תלמידיו, מזוהה עם חוג חזון איש. כבר בימי הרב שך הוא מיקם את עצמו באופוזיציה, כאשר הביע את התנגדותו להקמת "דגל התורה" ואף התחייב לפעול נגד החלטת הרב שך – אם יפרוש מאגודת ישראל. כמובן שבתור מי שהעז לחלוק על המנהיג הגדול הוא נדחק לשוליים במשך שנים.
המהפך הליטאי, וכיבוש ההנהגה על ידי מתנגדי הרב שך, הזניקו גם אותו לעמדת השפעה: הוא מונה לחבר בוועדת הרבנים היוקרתית של ועד הישיבות, החל להצטרף בחתימתו למכתבי הרבנים הבכירים ואף לקבל החלטות בפועל. מנהיגותו נסקה. פטירת הרב שטיינמן והתגבשות שני מחנות יורשיו – מחנה הרב אדלשטיין ומחנה הרב קנייבסקי – אילצו אותו לבחור. הוא בחר במחנה המפסיד, ושוב נדחק הצידה. אך לא לגמרי. לפני כמה שבועות הוא העניק גיבוי לשני נציגים מקומיים של "דגל התורה" בעיר אלעד לפעול בניגוד לעמדת בית הרב קניבסקי ולתמוך בראש העיר החסידי ישראל פרוש, אירוע תקדימי שהסעיר את הפוליטיקאים החרדים, ובין השאר נחשב לאירוע שהוריד לטמיון את מאמצי האיחוד בין המפלגות החרדיות לקראת הבחירות לכנסת.
חשוב להתעכב על הפרטים. הרב לנדו, איש חוג חזון איש שנדחק על ידי הרב שך, והביע אז את מחאתו נגד המריבה עם החסידים – שהתאפשרה בזכות החיבור עם הספרדים – חוזר על כך שנית: הפעם הוא דוחק את הברית בין הספרדים והליטאים לטובת הברית הישנה עם אגודת ישראל. הפעם מצליח הרב לנדו להכשיל את ציר ש"ס־דגל לטובת הברית עם החסידים. שלושים שנה אחרי, רבני הדור הראשון של חוג חזון איש, שנרדפו במשך שנים, מביטים מלמעלה ומחייכים. יש תקווה לאחריתך.
