בהיותי פמיניסטית דתייה, אני נשאלת פעמים רבות מהי הסיבה שאני בוחרת לחבוש כיסוי ראש, ועוד מלא. מהי המשמעות הפרו־נשית שאני מוצאת בו עבורי. החלטתי להיענות לאתגר. עשיתי שיעורי בית והוצאתי מתחת ידי רשימה של עשר משמעויות נפלאות שאני מוצאת בכיסוי הראש שלי. הרשימה הנוכחית מבוססת אך ורק על החוויה שלי, ואיננה מחייבת אף אחת להזדהות איתה. מטרתה איננה לבטל את הקשיים שכיסוי הראש עשוי לעורר בקרב החובשות אותו, אלא להציג מבט אחר, חלקו מוכר יותר, חלקו פחות. אך קודם כול, שלוש הקדמות הכרחיות.
א.
ראשית, אי אפשר שלא לצפות מראש תגובה נפוצה שתכתיר את הרשימה הזו כאפולוגטיקה, ותראה בה לא יותר מאשר "אשליה מגוננת" שעניינה לפצות על האמת המרה המוכחשת, והיא שכיסוי הראש הוא בעצם מכשיר שוביניסטי שעניינו לדכא נשים. זוהי טענת ה"תודעה הכוזבת" שפמיניזם מערבי מפעיל פעמים רבות כלפי נשים לא מערביות. אני סבורה שאכן, במקרים מסוימים, יש מקום לטענת התודעה הכוזבת. במקרים מסוימים נשים אכן משתפות פעולה עם מנגנונים שהן סבורות שמיטיבים איתן, למרות שהם בעצם מדכאים אותן. יחד עם זאת, במקרה של כיסוי ראש, אין כל פרמטר מוצדק שבהסתמך עליו נוכל לקבוע שה"אמת" של אותן נשים דתיות השמחות בכיסוי הראש שלהן היא נחותה וכוזבת מה"אמת" של הפמיניסטית שרואה בו מכשיר לדיכוי.
שנית, הקוראים יכולים להיווכח בקלות שהמשמעויות שמצאתי בכיסוי הראש שלי נטועות עמוק במציאות ההיסטורית תרבותית שנולדתי לתוכה: אישה דתית מערבית בעידן המודרני, כך שכמעט אף אחת מהן איננה רלוונטית לסבתא שלי, ובוודאי לא לתקופת הגמרא. בעקבות ניסיונות פמיניסטיים להצמיד את כיסוי הראש לעבר, ולמשמע אותו בהתאם לתפקידו בהיסטוריה, אני טוענת שהתפקיד ההיסטורי של כיסוי הראש איננו נושא משמעות "אמיתית" יותר מהמשמעויות העכשוויות שלו.
שלישית, הרשימה הזו לא מתפקדת בתור "סיבות" או "מניעים" לחבישת כיסוי הראש, אלא אך ורק כ"השלכות" או כ"משמעויות" שכיסוי הראש נוסך בחיי. כשאמא מתארת עד כמה הבת שלה היא נפלאה וחכמה, התלהבותה עשויה להיראות טרחנית או מוגזמת עבור המתבונן מן הצד, אך היא בשום אופן לא יכולה להיחשב לניסיונות הצדקה לאהבתה ומסירותה. אותה אמא לא מספקת בדבריה הנלהבים שום תשובה לשאלה "מדוע" או "מה הסיבה לכך שאת מתמסרת אל הבת שלך בחיי היום יום למרות שלפעמים זה מעיק עלייך". זאת משום שלשאלה הזו אין כל תשובה שמניחה את הדעת, מלבד התשובה המעגלית:
"מה זאת אומרת למה אני מסורה אליה? ככה! כי זו הבת שלי!". קשר של ברית הוא קשר שהמחויבות וההתמסרות שבבסיסו היא מעגלית, וכך גם המחויבות ההלכתית שלי. מכאן שהדרך היחידה שלי לחפש את משמעותה של מצווה מסוימת בחיי היא באמצעות תיאור פנומנולוגי שלה. זהו תיאור שאיננו עוסק בסיבות, בתכליות או בטעמיה של המצווה, אלא רק בהשלכות שלה על חיינו ובאופן שבו היא מתפקדת בהם. אז הנה עשר הסיבות לכך שאני אוהבת את כיסוי הראש:
ב.
1) אלוהים הוא ישות מסתורית ובלתי מובנת, המתאפיינת לרוב בשתיקה, בהסתר פנים, ובהיותה מוטלת בספק על ידי אתאיסטים או על ידי אנשים פרגמטיים ששוללים את כל מה שלא הוכיח עצמו כמועיל. אבל מסתבר שגם אם אלוהים שותק, אי אפשר להשתיק אותו. הוא נמצא בכל פינה. הסתכלו סביבכם, בעבודה, בקניון, בגן שעשועים, ברמזור, הם שם בכל מקום: כיסוי ראש, כיפה, ציצית. פריטי לבוש שאין להם שום תועלת במושגים חילוניים. הדרך היחידה להבין אותם כרוכה בהיתקלות במושג האלוהים. והנה, הוא נוכח.
כיסוי הראש הדתי הוא שארית עודפת על הקיום האנושי. פריט עודף המתמיד כבר אלפי שנים, לנצח, כמו מושג הא־ל. בכל העולם אנשים דתיים, מכל הדתות, מכסים את ראשם. בכך הם למעשה מסמנים "יש אלוהים בעולם הזה". כיסוי הראש שלי הוא הזדמנות להנכיח את אלוהים במרחב. אני בוחרת בכיסוי ראש מלא ולא חלקי, כי אני לא רוצה שתהיה אפשרות כלשהי להבין אותו מבלי להיתקל באלוהים בדרך.
2) בהמשך לסעיף הקודם, כיסוי ראש מלא מנכיח את המציאות של שמירת הלכה במרחב. כיום העולם המערבי מכיל את הרעיון של אמונה בא־ל, אבל עדיין קשה לו לקבל כפיפות להלכה. כיסוי הראש שלי לא מוכן לצמצם את הדת היהודית לרובד של תחושות ורגשות מלאי פאתוס, מה שבדרך כלל מאפיין גישה נוצרית. הוא מוסיף לתמונה הדתית עוד רובד, יהודי במהותו: מחויבות שגרתית, יומיומית ונטולת הרואיות לתורה ומצוות.
3) מאוד מתאים לי להיות מסומנת כ"אשת איש", ולא, אני לא מאלו שחוות את הביטוי הזה כמעליב, רכושני, או שאר פרשנויות לא הכרחיות. עובדת היותי נשואה מהווה חלק כל כך מרכזי ממי שאני, ואני שמחה שהיא מלווה אותי לכל מקום, באופן שיש לו נראות הרבה יותר גדולה ומודגשת מטבעת נישואין.
4) בעולם שבו מוסד הנישואין נשחק ומושמץ ונאלץ להתנצל כל הזמן בפני החבר'ה הרווקים בבר, בעולם שבו האדם המערבי חווה את הנישואין כאובדן מתמשך של חירות והגשמה עצמית, אפשר לומר שכיסוי הראש שלי עשוי לתפקד כהתרסה.
5) שיערה של האישה הנשואה איננו "לא צנוע", ואין הכרח הלכתי להבין את כיסוי הראש במושגים של צניעות. בלי שום קשר לשאלה של צניעות, אני אוהבת את הקונפליקט שמתעורר אצלי מדי פעם כשאני עומדת מול המראה לפני יציאה אל החוץ, רואה כמה "יותר יפה לי פזור", ובוחרת שוב ושוב להסתיר את שערי במרחב הציבורי. שמירת השיער הפזור רק למרחב הזוגי מאצילה עליו משמעות שהיא הרבה יותר עוצמתית מזו שהייתה לו לפני כן. כיסוי הראש המלא למעשה לוקח פריט טריוויאלי ושגרתי, כמו שיער, ומטעין אותו בסוד ומסתורין.
6) כיסוי השיער בכל יום מחדש יוצר אצלי הפרדה בריאה בין "בבית" לבין "בחוץ", בין "פרטי" ל"ציבורי", בין "שלי" לבין "של כולם". זוהי הבחנה שבימינו מטושטשת לחלוטין, בתרבות שאומרת לנו כל הזמן "תהיי של כולם, תַראי, תחציני את המראה שלך, תבקשי אישור ותקבלי לייק, וגם כשאת בבית שלך תצטלמי ותפיצי לכל עבר". יש הבדל בין אישה שחושבת שיופי הוא פסול ולכן היא מטשטשת את יופייה לבין אישה שאוהבת יופי, אבל רוצה לתעל חלק ממנו למחוזות שהם רק שלה. אגב, זו משמעות שלא הייתי יכולה למצוא בכיסוי ראש אילו הייתי חווה אותו חלילה כמשהו שמכער אותי.
7) אני סבורה שנשים עם כיסוי ראש מלא הן יפות מאוד. אך יש לא מעט מקרים, שבהם היופי החיצוני של אישה עם כיסוי ראש מלא הוא לא מקסימלי. היא בוחרת להגביל אותו כלפי חוץ. תראו לי אישה שמסכימה כיום להגביל את יופייה כלפי חוץ! מאז ומתמיד נשים מוכרחות למקסם את היופי שלהן, משום שהן תלויות במבט של הסביבה, ומתוגמלות על יופיין באופן לא פרופורציונלי ביחס לכל תכונה אחרת שהן מביאות איתן. יש עוצמה נשית מאוד גדולה ביכולת לוותר על התגמול הזה. אני יודעת שהיופי המקסימלי שלי הוא באמת בשביל עצמי, וביני לבין אהובי. השתחררתי מהצורך להעניק אותו כמנחה למבט הזר של הרחוב.
8) עובדה מעניינת: לעולם לא תראו כיסוי ראש מלא על דוגמנית באיילון. יש עוד ייצוגים של יופי נשי שלא תראו אותם על שלטי חוצות: נשים מלאות, למשל. אך בשונה מנשים מלאות, שנאבקות כיום על זכותן לשמש כמודל היופי המערבי, ולכן דוגמנית מלאה על איילון תיחשב בעיניהן להישג, כיסוי הראש המלא מציע מודל יופי אחר לחלוטין. זהו מודל יופי אלטרנטיבי שמסרב לקחת חלק בפסטיבל ההחפצה, ושימו לב כמה הוא חזק: העולם המערבי לעולם לא יוכל לביית אותו ולהצמיד אותו לפרסומת של נערה עם ביקיני. פמיניסטיות מערביות יכולות לקטר מהיום ועד מחר על החפצת נשים, אבל הן לא הצליחו לייצר אפילו מודל יופי נשי אחד, שבהגדרתו לא יכול לקחת חלק בהחפצה.
9) גם כיפה וציצית לעולם לא יופיעו על הדוגמן שכורך את זרועותיו סביב הדוגמנית באיילון. מסתבר שגם הייצוג של הגבר הדתי לעולם לא יוכל להתמזג עם הייצוג של היופי הגברי המערבי. הכיפה מכריחה את המתבונן בה להיפתח למודל של יופי גברי אחר, וגם למודל של מבט גברי אחר. המבט של הדוגמן באיילון הוא המבט המחפיץ נשים, שהדתי קורא עליו תיגר באמצעות הכיפה שלו, שבאופן אינהרנטי מייצגת מבט גברי שאיננו הולך ביחד עם מבטו של הדוגמן באיילון.
10) אני מודעת לכך שכיסוי הראש המלא שלי מתייג אותי כדוסית, למרות שעמדותיי עשויות להפתיע אנשים שיש להם סטריאוטיפים על דוסים. במקרה הזה אני דוגלת באמירה ש"העיקר הפנימיות"! אשמח שאנשים יראו בי קודם כול דוסית ולאחר מכן יכירו אותי לעומק ויופתעו כאוות נפשם. הצהרת "העיקר הפנימיות, הקץ לסטריאוטיפים" יכולה להיאמר אך ורק לכיוון אחד: היא הגיונית כאשר היא נאמרת על ידי מי שנושא על עצמו סממנים חיצוניים שיש עליהם סטריאוטיפ בחברה, והיא לא הגיונית כאשר היא נאמרת על ידי מי שמשיל מעליו סממנים חיצוניים כדי להימלט מהסטריאוטיפ שמוצמד להם בחברה.
ג.
זהו כיסוי הראש שלי, והרשימה הזו היא בבחינת "עשר דברים שאני אוהבת בך". אני רוצה להקדיש את הרשימה הזו לכלות דתיות טריות, שכיסוי הראש שלהן מהווה עבורן עדיין חידה לא פתורה; לנשים שכיסוי הראש שלהן מלווה אותן כבר שנים וכבר פיתחו איתו אינטימיות של שגרה; לאימהות של חלק מאתנו שמגיל אפס אנו זוכרות אותן קופצות לעבר כיסוי הראש כאשר מישהו מצלצל בפעמון הדלת; לסבתות שלנו שחבשו אותו כמו סבתות או לחלופין כמו פריט אופנה יפהפה, וגם לסבתות אחרות, שחיו בקהילה שבה הוא לא היה מקובל ולכן הן לא זכו לקיים את המצווה הזו; לגברים שחובשים כיפה, שגם היא כיסוי ראש, לגברים נשואים שמעריכים ואוהבים את השיער של נשותיהם ומספרים להן על כך, לאנשים שאינם דתיים, שכאשר הם נתקלים בכיסוי ראש הוא איננו סוגר אותם, אלא מעורר בהם סקרנות וכבוד, מלווה בפלא. ומעל הכול, לאמא שלי, ויטלא, שלימדה אותי את כל זה, בלי מילים.
אוריה מבורך היא דוקטורנטית בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן, יועצת הלכה לענייני טהרת המשפחה מטעם מדרשת לינדנבאום ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות החברה הדתית עם אתגרי הפוסטמודרניזם
