הייתי עוד ילד כשאבי מורי ז"ל סיפר לי סיפור מופלא על האפיפיור היהודי, סיפור שהוא עצמו שמע בימי ילדותו. יש נוסחים שונים לסיפור זה, אך אנסה לשחזר את הנוסח ששמעתי. בימי הביניים, בראשית האלף השני, נחטף ילד יהודי צעיר מאוד, אלחנן שמו. הוא חונך כנוצרי במנזר, עלה במדרגות הכמורה עד שנהפך לאפיפיור. אלחנן, שבלט בחכמתו הרבה, לא ידע כלום על מוצאו, למרות שחלק מימי קטנותו היו עבורו מסתורין. עובדה זאת ייסרה אותו, ואכן הוא הצליח לגלות את האמת. אז ציווה להביא אליו את ר' שמעון ממגנצה שבגרמניה. אלחנן חקר אותו, ואכן ר' שמעון סיפר שאחד מבניו נחטף, והוא עדיין עול ימים. אלחנן השתכנע שהוא החטוף ומאס בנצרות, שמזמן הטיל בה ספק. כשרצו זדים לחסלו, עלה למגדל הכנסייה והפיל את עצמו כדי שידיים טמאות לא ייגעו בו.
כיצד היו האב והבן בטוחים בזהותם? לפי הסיפור הנפוץ, על פי סימנים מסוימים שהיו בגבו של אלחנן. לאבי ז"ל היה נוסח אחר. ר' שמעון אהב לשחק עם בנו הגאון שחמט, ואף לימד אותו מהלך לא נפוץ, שאותו לימד לבנו כשהיה עוד כמעט תינוק. הסיפור הוא אולי כולו אגדה. אולי הוא קשור בדמותו של האפיפיור אָנַקלֵטוּס השני, שמתנגדיו הסתכלו בבוז על מוצאו היהודי. איך שלא יהיה, אני תמה שעדיין לא עשו מהסיפור רב־מכר. ניתן היה לכנות אותו: "קוד אלחנן".
ההיסטוריונים מן הסתם לא יאמינו לסיפורו של אבי. ואולם, דמות האב שבסיפור היא ריאלית. הוא היה ר' שמעון בן יצחק, מראשוני חכמי אשכנז (בסביבות 950־1020). ר' שמעון הגדול, כך קראו לו. היה בקיא בתורת הסוד, ואחד מקדמוני הפייטנים האשכנזים, חדשן בסגנונו ובהיר בביטוייו. בין יצירותיו נשאר בידינו פיוט שהוקדש ליום השני של שבועות. שני החלקים הראשונים של הפיוט מתארים את מעמד הר סיני, ועשרת הנוספים מוקדשים לעשרת הדיברות. תלמידו הגדול של הבעל שם טוב, ר' יעקב יוסף מפולנאה, ציטט בספרו "תולדות יעקב יוסף" (פרשת במדבר) את הבית המוקדש לדיבר "לא תחמוד": "קָרוץ מחומר מה מוֹעילו, חומֵד ומתאוה שאינו שלו, זה שיש לו אינו שלו, קניין שאינו שלו למה זה הוא לו? יבין וישכיל וישמח במתת גורלו!".
רעך תלוי בכמוך
בפרקי אבות (א, יב) אומר הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ובהמשך (א, יד) הוא מוסיף: "אם אין אני לי מי לי. וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי". לפי ר' יעקב יוסף שתי האמרות קשורות. אהבת הבריות תלויה ב"אם אין אני לי, מי לי". הוא מציב בפנינו משוואה מוסרית שבה “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ“, תלוי ב"כָּמוֹךָ", דהיינו באהבת האדם את עצמו. האהבה העצמית היא תנאי לאהבת אחרים אך קודם כול עלי להבין מהי אהבה עצמית: המשתמשים בסמים, הנוהגים בשכרות ובפגעים דומים והמעשנים אינם אוהבים את עצמם, ולכל הפחות אינם אוהבים את עצמם מספיק. וכמו שקורה לפעמים ביחס לאהבת הזולת, גם האהבה העצמית יכולה להיות אשלייתית. האהבה העצמית האמיתית מתבטאת קודם כול באחריות כלפי עצמנו.
אכן, האהבה העצמית היא תנאי לאהבת הזולת, אלא שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק. עלינו להכיר בזולת. החמדה והקנאה מבטאות את הבדידות של זה שאינו מכיר בזולת. מאחורי שורות הפיוט של ר' שמעון בן יצחק עומדת השאלה הגורלית ביותר של האנושות: מה לוקח האדם איתו אחרי מותו? אולם אפילו כשאנו מתמקדים בחשבונות העולם הזה אנו על פי רוב טועים, כדברי ר' יעקב יוסף: "ומאחר שעסק האדם הוא תמיד לרדוף אחר המותרות… אין זה אוהב לעצמו… אם כן, היש לך שונא גדול ממה שהוא שונא לעצמו? וזה שאמר אם אין אני לי מי לי… כשהאדם שם פניו להיטיב רק לעצמו, ולא לחברו, וכן רעהו כיוצא בו, אז אין הקב"ה מיטיב לאחד מהם" . זהו ממד אחר של מצוות העשה "'ואהבת לרעך כמוך", "הכוללת כל התורה". הדוגמה הקלאסית קרובה מאוד – הנישואים, הזוגיות. אם אנו זוכים בזוגיות, האהבה העצמית והזוגית חייבים להתאחד. והלוואי יזכה הזוג להבין זאת לפני שיהיה מאוחר מדי, כדברי הכתוב: "ואם לא עכשיו, אימתי".
ר' יעקב יוסף הוסיף דברי פלא: "איך תרצה שאחרים יאהבוך, מאחר שאין אתה אוהב את עצמך?". האמנם? כן! זאת למדתי מאשתי הפסיכולוגית. יש צעירים וצעירות שהתדמית העצמית שלהם כל כך ירודה, שהם לא יוכלו לקבל את מי שרוצה או אוהב אותם. וכך הוא אומר לעצמו: אם הוא/היא מסוגל/ת לרצות/לאהוב מישהו כמוני, בוודאי יש בו עצמו פסול. ואכן, כל אחד/אחת מכם זכאים לקצת אהבה עצמית אפילו אם אתם לא מאמינים בכך, אהבה עצמית גם בפרט וגם בכלל. בכלל? כן! אהבה לאחיי ולאחיותיי, לעמי! מצווה היא לדעת לאהוב ולקבל אהבה. וגם אם אהבות אלו אינן מצויות לכאורה בין תרי"ג המצוות, הרי הן מצויות בין תרי"ג העקרונות, שניסיתי לשכנע אתכם שהם כתובים בכתבי הקודש, לבן על גבי שחור.
