בפרשת משפטים מופיע לראשונה קובץ גדול של דינים ומצוות בנושאים שונים. סקירה כללית שלהם, מבלי להיכנס לפרטי הדינים וההלכות, מגלה כמה כללים עקרוניים בעולמה המשפטי של התורה. נבקש להלן להצביע על כמה מן הכללים הללו.
ללא הבדל מעמדות
אין חלוקת מעמדות בפני החוק – חוקי התורה מנוסחים בלשון שווה ואחידה לכול: "מכה איש ומת מות יומת", "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת", "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". כל מי שרוצח אדם אחר או גונב רכוש לאדם אחר – נענש. אין זה משנה אם הרוצח או הגנב הוא בן מעמד כזה או אחר, וגם אין זה משנה מה מעמדו של הנרצח או הנגנב – תורה אחת ודין אחד לכולם.
סגנון זה מייחד את מצוות התורה משאר קובצי חוקים עתיקים של עמים אחרים (כגון חוקי חמורבי, אשנונה ועוד) אשר נותנים לכל מעמד חברתי דין שונה. לגבי עבדים, אמנם התורה רואה את העבד והאמה (שאינם עבריים) כרכושו של האדון, אך היא מגבילה את האדון ומונעת ממנו לפצוע וכל שכן להרוג אותם. מעמד מיוחד נותנת התורה רק לאב ולאם ביחס לילדיהם: "מכה אביו ואמו מות יומת", מקלל אביו ואמו מות יומת".
אין הבדל בין גבר ואישה – בכמה דינים מדגישה התורה כי הדין חל בין על איש ובין על אישה: בדיני עבד – "וילדה לו בנים או בנות", "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט"; בדיני שור: "וכי יגח שור את איש או את אשה", "והמית איש או אשה", "או בן יגח או בת יגח". יתרה מזאת, הדין היסודי בדיני נזיקין של "עין תחת עין" נאמר דווקא במקרה שבו האדם הניזוק הוא אישה הרה: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה… ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין וכו'".
אין הבחנה בין מצוות דתיות לדינים אזרחיים – התורה מדלגת בין דין ממוני לאיסור מוסרי ולציווי דתי, ונראה שאין היא רואה הבדל מהותי ביניהם. בפסוקים רצופים אנו מוצאים, למשל, את דינו של המפתה בתולה, ומיד לאחריו: "מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה מות יומת, זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וגר לא תונה ולא תלחצנו". סמכותו של המצַווה זהה בכל התחומים הללו.
כל אדם הוא שופט
הפנייה אל השופטים נעשית בלשון רגילה – התורה פונה אל הדיין והשופט באותה לשון שבה היא מנסחת את הציוויים לכלל ישראל. למשל, הציווי "לא תטה משפט אביונך בריבו", או "ושֹחד לא תִקח" נאמרו בלשון סתמית וכללית על אף שבוודאי הם מכוונים אל השופטים ולא אל אדם מן השוק. גם נוהלי בית הדין נאמרו לכולם (למשל "שבועת ה' תהיה בין שניהם"), ואדם שנקלע לסיטואציה מסוימת יודע מן הכתוב מה מצפה לו בבית הדין,
מעניין לציין ש"שיטה" זו גורמת לעיתים לבלבול בהבנת ציוויים שונים. למשל, האם הציווי "לא תשא שמע שוא" נאמר דווקא לשופט או שמא הוא שייך בכל אדם? האם הציווי "מדבר שקר תרחק" הוא אזהרה לדיין או אזהרה לכל אדם?
נראה לומר שניסוח בסגנון זה נועד לתת לכל איש מישראל את תחושת האחריות לניהולה התקין של מערכת המשפט. אך לא זו בלבד. כל אדם דן את חברו בינו לבין עצמו, כמו שהורו חכמים "אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו", או "הוי דן את כל האדם לכף זכות". והואיל וכולנו משמשים דיינים חובה עלינו גם לנהוג על פי הציוויים המתייחסים לדיינים. אפשרות נוספת היא לראות בניסוח כזה נתינת סמכות לכל אדם לשמש במקרים חריגים שופט ממש, בבחינת "עביד איניש דינא לנפשיה", ואין כאן המקום להאריך בזה.
יחס מיוחד לחלשים בחברה – התורה מייחדת ציוויים ואיסורים על מנת למנוע פגיעה בחלשים, ובהם גר, אלמנה, יתום, עני, דל ואביון. להבדיל משאר הדינים והמצוות, באיסורים אלה המתייחסים לחלשים מדברת התורה בלשון המצַווה עצמו: "אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב", "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". הבדל נוסף בדינים אלה הוא הנימוק הרגשי הנלווה אליהם: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים", "כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב", "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". גם המצוות הדתיות של שביעית ושבת מקבלות נימוק המתייחס לחלשים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר".
היחס המיוחד לחלשים נדרש דווקא מהאנשים הרגילים במגעם היומיומי איתם, אך מן הדיינים נדרש שלא לתת יחס מיוחד לאנשים החלשים אלא לדון אותם כפי שדורשת מידת הדין: "ודל לא תהדר בריבו", "לא תטה משפט אביונך בריבו". רוצה לומר, אדם רגיל יכול לרחם ולוותר משלו לטובת החלש, אך הדיין והשופט אינם יכולים לחוס על ממונו של החלש על חשבון ממונו של החזק. חסד עושה אדם עם ממונו שלו ולא עם ממון אחרים.
משהו שחייך אותי בפרשה
"עין תחת עין שן תחת שן"; "לחפשי ישלחנו תחת עינו… לחפשי ישלחנו תחת שינו".
