רגילים אנו לדבר על תרי"ג המצוות שבתורה, אולם סבור אני שיש ביהדות גם תרי"ג עקרונות. אני מתאר לעצמי שכולכם בטוחים שמספר זה הוא גוזמה בעלמא. אולי, אך אדחה בינתיים את הדיון על כך, ואשתדל קודם להסביר את ההבדל בין שני המושגים המהווים את יסוד מאמרי זה.
כלל גדול בתורה
כדי להבהיר את ההבדל בין שני המושגים אשתמש במודל – הנהיגה במכונית אז ועכשיו, בעבר ובהווה. אז היינו משתמשים במפות, שהייתי לומד אותן לפני שיצאתי מהבית ונעזר בסימונים השונים בכבישים כדי להגיע אל היעד. היום אנו משתמשים ב"וויז", שמציג בפנינו רצף של קטעי מפות חלקיות והוראות שעלינו לעקוב אחריהן שלב אחר שלב. ומהמשל לנמשל. במצוות אנו פועלים לפי הוראות לעשות פעילויות ספציפיות שונות שהן המצוות. הפעילות מודרכת כחלקים במפה, כמו הרכבה במשחק פאזל. החיבור של המכלולים שייווצרו בונה את היהדות, או בשפת ההלכות הקלאסית – את טעמי המצוות. וכמו בנהיגה עם "וויז", בסוף הדרך נגיע למטרה שהיא הבנת היהדות השלמה. אולם כשאנו מודרכים על פי עקרונות, אנו פועלים באופן אחר. המטרה נתונה, ועלינו מוטל למצוא את הדרך שבה נלך כדי להגיע לאותה מטרה אחרונה.
דוגמה חשובה למושג העיקרון יכולים אנו ללמוד ממה שמובא בספרא, מדרש התנאים לספר ויקרא: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח) – רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם' (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה". "כלל גדול" פירושו לדעתי כלל שממנו אנו – ובעצם הרבה פעמים נציגינו החכמים – יכולים להסיק כללים חדשים. ואכן כך לימד אותנו הרמב"ם שקבע כי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא עיקרון שממנו הסיקו החכמים מצוות ספציפיות שונות (הלכות אבל יד, א): "לבקר חולים ולנחם אבלים… ולהתעסק בכל צרכי הקבורה… וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם [של החכמים] הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
עד כאן העיקרון של ר' עקיבא. אך לאיזה עיקרון רמז בן עזאי, כשקבע ככלל גדול את "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם"? אולי גם כאן, כבמקומות רבים, כשחכמים מצטטים חלק של פסוק הם מצפים מאיתנו להתייחס לכולו, ולפעמים גם להקשרו. המפתח כדי להבין את דברי בן עזאי מצוי בסיום הפסוק: "בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". במילים אחרות, העיקרון של בן עזאי מורה לנו: "נהג כלפי כל אדם בהתאם לעובדה שיש בו צלם א־לוהים". כבר הערתי לפני כמה שבועות על החשיבות של עיקרון זה, והבאתי בעקבות הרמב"ם ש"צלם אלוהים" הינו דבר שעליו צריך לעבוד, והאדם יכול גם שלא לפתח את הצלם הזה ואולי לאבד אותו באופן מוחלט. הביטוי לכך, ראשית הרצח: קין.
שקר כתשובה מוסרית
עתה אביא דוגמה לעיקרון נוסף, המתנסח שוב ושוב בספר דברים: "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ". הרמב"ן הדגיש עוד אחת מתכונות העקרונות: "וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, 'לא תגנוב' ו'לא תגזול' ו'לא תונו' ושאר האזהרות, אמר בכלל וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב". אין זה כלל סתמי, הוא מצביע על מה שמצוי מעבר לחוק ולמשפט, מעבר ל"שורת הדין", וזהו ה"טוֹב". מתוך כך נבין גם תכונה אחת נוספת של העקרונות. מהמילה "ישר" נולד מושג ה"יושר". מי שהסביר מושג זה בצורה ממצה היה ר' משה אלמושנינו (1516־1580), מצאצאי גולת ספרד שישב בסלוניקי, חכם עצום, מנהיג עדתו, ושופט עמו.
כדי להבין את דבריו הבה נשוב לרגע למודל הנהיגה. ספק קשה כרסם בי זמן רב. האם אין סיטואציות שבהן המפות הישנות שלי תחזורנה לשרת את הנהגים, וה־Waze לא יהיה השליט היחיד עלי אדמות? יום אחד גיליתי שיש לפחות מקרה אחד שבו זה מתקיים. ואכן, מעשה שלא היה כך היה. רעש אדמה החריב עיר רחוקה ובודדת. רק נהג אחד הצליח להציל את מכוניתו, היחידה ששרדה ברעש. גם הכביש ההררי שהיה מלא פיצולים נפגע. רק אחד מנתיביו שרד בו. הנתיב לצפון. בית החולים היה בדרום. היה צורך לנסוע בכיוון הלא נכון. Waze ־ האם תהיה מסוגל לכוון אותי לנסוע בניגוד לכיוון התנועה? כמובן, לא! שערותיי הלבנות שמחו כשמצאתי את המפה הישנה. ואולי יש לכם – יקיריי – פתרון אחר?
בעקבות סיטואציה (דמיונית?) זו, הבה נחזור לר' משה אלמושנינו. באחד מספריו הוא העמיד בפנינו דילמה, שאמנם היא ידועה מאוד כיום בעולם הפילוסופיה, אך אנא זכרו שזה קורה ב־1500־ ור' משה כותב: "למי שהפקיד חרב ביד אדם אחד… הנה אם יבא המפקיד החרב ההוא בחימה להרוג את חבירו וישאל מהנפקד החרב אשר הפקיד בידו, הנה אם ייתנה לו הוא בלתי צדק. וראוי אז באותו העת להכחיש הפיקדון כדי שלא יהרוג את חבירו". במילים אחרות, בהזדמנויות מסוימות, דווקא הכחשת הפיקדון, השקר, היא התשובה המוסרית הנכונה! החוק לא יכול להיות מוחלט. עקרון הצדק חייב להיות מתוחכם יותר.
וכדברי ר' משה: "ועל כן אין ראוי שיאמר לו בהחלט לכל נפקד [שנתנו לו פיקדון] שלא יכחיש בפיקדון", והוסיף: "כי אם היו כל האנשים שלמים לא היה צורך כלל לשנות הפעולות הטובות והיה ראוי לאדם לפעול אותם בכל זמן… אך היות שרעת האדם רבה עליו… על כן יצטרך לפעול הפעולות כפי העת והזמן". זהו סוד הכתוב (קהלת ח, ה): "וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם". ואולי לעיקרון הזה התכוון הפילוסוף התלמודי הגדול, רבא (ברכות סג, א), כשפירש את הפסוק במשלי (ג, ה) "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ… אמר רבא אפילו לדבר עבירה!".
