זכותו של הרב יצחק נריה לטעון לקיומו של "פיצול זהותי עמוק", לברך על ההיפרדות ואפילו – אם רצונו בכך – להקים חומות בין אלה לבין אלה. אך רצונו לקבוע מהם מקורות היניקה שלי ושל חבריי, לקרוע אותנו ממורשת הראי"ה קוק והרב צבי יהודה זצ"ל, להגדיר אותנו כ"לא בהכרח מחויבים להלכה" ולתבוע בעלות בלעדית על "רוח ישראל" ועל "הציונות האמונית" – הוא יומרה מתנשאת ומקוממת.
אני מחויב לתורה ולמצוות, להלכה ולאמונה, בכל ליבי ונפשי. הן בעיניי סוד כוחו של העם הזה, מפתח גאולתו, תבנית־העל של אורחות חייו. מתוך המחויבות העמוקה הזו, אינני יכול להסכין עם העובדה שהיא הפכה כבר שנות דור ויותר נחלת חלק קטן של האומה – גם אם יקר וחשוב. ומתוך אמונתי שהקב"ה "נתן לנו את תורתו", לעם ישראל לדורותיו, אינני יכול להניח שאפשר לה לתורה שתהיה שלמה כאשר היא מתכתבת רק עם קבוצה מובחנת בתוך העם.
מהו החזון של הציונות האמונית, אליבא דנריה? המשך קיומו לנצח של מגזר ירא־שמים ושומר מצוות, לצד קיומו של עם תועה שאין לו אלא סממני מסורת דלים? או שמא, כפי שחונכנו ברוח מורשת הציונות הדתית והאמונית בעומקה, החזון הוא תורה של כלל ישראל? שיבה של היהודים – כלומר של הזרם המרכזי, העיקרי, בתוכם – אל התורה ואל המצוות, אל הביטחון בזהות היהודית ומסירות הנפש עליה?
ואם לשיבה כזו אנו מצפים – איך מדמיין אותה הרב נריה? כשיבוט של הדתיים של היום? כאימוץ מלא של הסטנדרט ההלכתי שהתגבש בתוך החברה הדתית המצומצמת בדורות האחרונים? במילים אחרות, האם התשובה הלאומית שאנו חולמים עליה פירושה התרחבות של המגזר הדתי כמות שהוא אל המרחב ישראלי, וממילא קביעה כי התנועה של רבבות אלפי ישראל אל מקומות אחרים הייתה טעות חסרת משמעות, סיבוב מטופש ומיותר, דבר שאין לו כל נגיעה בקודש וכל השפעה על דרכה של תורה?
המחשבה שלפיה שיבת ישראל לארצו עתידה להצמיח התחדשות יהודית עמוקה, ולאו דווקא המשך ישיר ואוטומטי של תבניות־ההלכה של האורתודוקסיה של הדורות האחרונים, נשענת ללא כל ספק על משנתו של הראי"ה קוק. היא נאמרת ונלמדת לאורך כל השנים בבתי המדרש "שלנו" (גם אם אחרים נזהרים מלגזור ממנה קביעות חינוכיות והלכתיות ממשיות). המחשבה שלפיה למה שמתפתח בחברה היהודית הישראלית יש משמעות עמוקה, בהיותו בהכרח ביטוי של אותו "רוח ישראל" שמוציא מתוכו "הגיונים מקוריים", היא מחשבה יסודית בבית המדרש ה"אמוני", וטוב שכך.
אבל הזיקה בין תורת ישראל ל"כלל ישראל" אינה המצאה של הראי"ה והרצי"ה, או של "הציונות הדתית". היא עמדה תורנית שורשית ועמוקה, שעמדה בפני משבר בעת שבה זרם אדירים מבני ישראל הפנה עורף ליהדות ולמצוותיה, והשרידים אשר ה' קורא התבצרו אל תוך קהילות מובחנות של "שומרי דת". אבל אצל חלק מגדולי ישראל נשארה העמדה הזו בהירה ומוצקה, וגדולי ישראל אלה הם התשתית של תפיסת העולם שאני חונכתי לראותה כ"ציונות דתית".
אחד מגדולים אלה – המבוגר מהראי"ה והנושא מסורת רבנית מפוארת אך אחרת מזו שביטא הרב קוק – היה הרב משה שמואל גלאזנר, ה"דור רביעי" (תרט"ז – תרפ"ה), רבה של קלויזנבורג, גאון תלמודי, פוסק וצדיק, נינו הגדול של החת"ם סופר, שנולד אל תוך התגבשות האורתודוקסיה ההונגרית המתבדלת אך ידע לתת להתבדלות הזו גבול. כאשר התארגנו החרדים כ"אגודת ישראל" בתור אלטרנטיבה "על טהרת האורתודוקסיה" לשייכות לתנועה הציונית, הגיב הגאון בקביעה חריפה כי עתידה של התורה נתון בידיו של עם ישראל כולו דייקא:
"הוא מתופף בסיסמה 'עם התורה'", כותב הרמ"ש גלאזנר על עמיתו המבקש שכולם יצטרפו דווקא לאגודת ישראל, ומכוון בכך לסיסמה ששימשה את האורתודוקסים, "וסבור להצדיק בכך את עמדת ההתבדלות. נשים נא לבנו לעובדה שהעם היהודי הוא אמנם עם התורה, משום שרוח התורה מפעמת בפחותים שבעם שעל כן אומרים חכמינו 'אף על פי שחטא ישראל הוא'…
ועוד:
חבור עצבים אפרים הנח לו" – אפילו אם עובדים עבודה זרה, כל זמן שהם בחיבור אחד הנח להם. גם אם העם כולו, חס וחלילה, שוכח את עצמו עד כדי כך שהוא עובד עבודה זרה – כל זמן שהוא שומר על אחדותו מובטח הוא שיחזור אל עצמו. העם היהודי הוא עם התורה מפני שהוא ינק את מוסר התורה, המסור על ידי אבותיו הקדושים, עם חלב אמו, ועל כן דחה משה רבנו עליו השלום את ההצעה "הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", והושע הנביא נענש על שהציע "העבירם באומה אחרת", והשם יתברך השיב לו: ישראל שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, לא אוכל להחליפם באומה אחרת. גם ישעיהו הנביא נענש ומת מיתה קשה מפני שהפחית מכבודה של האומה הישראלית בכנותו אותה "עם טמא שפתים".
ואדוני, חברי הרב, וחבריו לדעה, רוצים בשם התורה לבוא אל עם התורה, שעה שהוא עושה להחזרת עטרתו, לגוזרו לגזרים ולהפריעו במעשי התחייה? הנכם רוצים לעשות את העם שתי אומות, בניגוד לפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" וכנגד הזוהר הקדוש האומר "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד"?
או שמא סבורים אתם לומר – בסיסמה זו של הירש "עם התורה" – כי הסתדרותכם האורתודוכסית אגודת ישראל היא היא מהווה את העם היהודי, אף על פי שאין היא מרכזת בתוכה אלא מיעוט, מפני שכל השאר אינו שייך לאומה?! דבר שטות כזה איני רוצה כלל לייחס לכבודו (מתוך "הציונות באור האמונה", בתרגום נפתלי בן מנחם, תרפ"א).
הרי לכם "שיעור אמונה" קלאסי כבישיבות מרכז הרב ובנותיה, שמסקנתו (במקומות אחרים בקונטרס) שיתוף פעולה מלא ועמוק עם כל היהודים, ועיצובה של התורה מחדש בארץ ישראל, תוך הבנה שהמודל שהתאים בגלות יעבור שינויים משמעותיים בשל המעבר לעולם שבו יש מרחבי חול לגיטימיים וחיוניים רבים.
"רוח ישראל" אינה נחלתו הבלעדית של הרב נריה, ואף לא של עולם הישיבות והקהילות הדתיות. כשהרב קוק תבע מאיתנו "להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים" הוא אכן לא התכוון להווי ה"ישראלי" של ימינו, אלא למשמעות הגדולה, העמוקה והקדושה של "ישראל", העם שנושא בעולם ייעוד וברית ויהיה לאור גויים. אך למשמעות הגדולה הזו שלל ביטויים, חלקם מצויים בבית המדרש המוכר וחלקם מצויים מחוצה לו – במקומות שהיו טובים דיים וישראליים דיים כדי להביא דרכם את הגאולה.
