סדר הדין: פירוש חדש לסוגיה תלמודית ידועה

זכה פרק שלישי במסכת סנהדרין למה שלא זכו לו פרקים רבים וגדולים בש"ס – פירוש חדש, מפולש ומעמיק העוסק בנוסח, בניתוח מקבילות ובתוכן. פרק זה הוא פרק לא ארוך במיוחד הכולל שמונה משניות הנידונות לאורך תשעה דפי גמרא (כג ע"א – לא ע"ב), והפירוש מכיל למעלה מ־900 עמודים. נושא הפרק הוא סדר הדין בדיני ממונות והוא עוסק בבניית בית הדין, בפירוט הפסולים לעדות או לדין, בתהליך הדיון, בהודעת פסק הדין ובאפשרות להביא ראיות נוספות כדי לסתור את הדין ("ראיה אחרונה"). מחבר הפירוש הוא ד"ר מרדכי סבתו, מרצה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, שהוא חניך ישיבות וחניך אוניברסיטאות וידיו רב לו הן בפרשנות המסורתית הן בפרשנות המחקרית, והדברים ניכרים היטב בפירושו.

התימני קדום יותר

החיבור של סבתו מחולק למבוא ושמונה חלקים בהתאם למשניות הפרק. ראוי לציין שבסוף המבוא (עמ' 35־31) מקדיש סבתו דיון לפשוטה של המשנה, הכולל את החידושים העיקריים שיעלו בהמשך לאורך הפירוש. עוד במבוא הוא דן במסורות הנוסח של הפרק (עמ' 28־21). סבתו מתבסס על עבודת הדוקטור שלו, שבה הראה שמסורת הנוסח של כתב יד תימני מאוחר (המאה ה־16) למסכת סנהדרין היא מסורת נוסח קדומה השונה ממסורת הנוסח של כתבי היד האשכנזיים והדפוסים. בין שני ענפי הנוסח האלה יש הבדלים רבים מאוד, אך לרוב ההבדלים הם הבדלי לשון ולא הבדלי תוכן. לדעת סבתו, לפחות מקצת ההבדלים שבין כתב היד התימני לבין הענף האשכנזי שייכים לשלב הקדום של הלימוד בעל פה, בישיבות הגאונים.

עוד מראה סבתו שמסורת הנוסח של כתב היד התימני היא מסורת הנוסח שעמדה לפני הרי"ף, ובמקומות רבים זהה נוסח זה לנוסח קטעי הגניזה. כמו כן אפשר לראות זיקה בין מסורת נוסח זו ובין פסקי הרמב"ם. אמור מעתה: כתב היד התימני אינו משקף רק את מסורת תימן אלא מסורת מזרחית קדומה.

מבנה הפירוש שכתב סבתו הוא אחיד לאורך כל הפרק. הוא פותח בפירוש המשנה, וכדבריו: "לא ראיתי כל דרך לפרש את סוגיות הבבלי בלא לפרש תחילה את המשניות שעליהן מוסבות סוגיות אלו" (עמ' 16). לאחר עיון בנוסח ובתוכן המשנה פונה סבתו לפירוש הסוגיה. הדיון בכל סוגיה מורכב מחמישה סעיפים: העתקה משווה (סינופסיס) של כל עדי הנוסח, וזאת להבדיל מהאפראט המדעי המקובל שבו מצוינים רק חילופי הנוסח; הצגת הסוגיה על פי כתב היד התימני כשהיא מחולקת לפסקאות ולשורות, ומפוסקת. החלוקה מבטאת את המבנה הספרותי של הסוגיה, וכדברי סבתו: "הסוגיה איננה פרוטוקול של הדיונים בבית המדרש בשאלה זו או אחרת, אלא יצירה מחושבת בעלת עריכה מכוונת שסוף מעשהָ במחשבה תחילה" (עמ' 14); ציון למקבילות ולמראי מקום; דיון בשינויי הנוסח; ולסיום, פירוש מפורט לסוגיה.

סבתו מעיד על עצמו: "השתדלתי לעסוק בפירושי בכל ההיבטים הנראים לי נצרכים להבנת הסוגיה. לצורך זה השתדלתי לעיין בכל פירושי הגאונים והראשונים, וכן בדברי החוקרים, עד כמה שידי מגעת. התייחסתי בפירושי הן לחוליות המרכיבות את הסוגיה, הן לתהליך התהוותה המשוער והן לעריכתה הסופית של הסוגיה, תוך ניסיון לעמוד על מגמת עריכתה… כמו כן דנתי במקבילות השונות, פנימיות וחיצוניות, לסוגיה ולחלקיה, ובהבדלים שביניהם" (עמ' 15). אגב הפירוש לבבלי פירש סבתו כמעט את כל הפרק המקביל בירושלמי, למעט הסוגיות שהובאו בו בדרך אגב.

מתחים בתוך המשפחה

נעיין בדוגמה אחת מתוך פירושו של סבתו. במשנה ד' מפורטים הפסולים לעדות מחמת קרבתם המשפחתית למי שהם מעידים עליו. במשנה מופיעות שתי רשימות קרובים ורבי יוסי מעיד שרשימה אחת היא "משנת רבי עקיבא" ורשימה אחת היא "משנה ראשונה". רבי עקיבא חולל שינוי ברשימת הקרובים. על פי "משנה ראשונה" קריטריון הקרבה הוא "כל הראוי לו לירושה", ואילו ב"משנת רבי עקיבא" מנויים גם קרובים שאינם יורשים (למשל קרובים מצד האם). כבר העירו ראשונים (הרמ"ה למשל) שעל פי "משנה ראשונה" נושא הירושה אינו רק מסייע להגדיר את הפסולים לעדות אלא גם מנמק את סיבת פסולם. מי שראוי לירש הוא נוגע בדבר ועדותו חשודה שהיא נובעת מרצונו לזכות בממון: בדיני ממונות הוא יעיד לטובת קרובו ובכך ירושתו תגדל, ובדיני נפשות הוא יעיד לחובת קרובו ובכך יזכה בכספי הירושה. השאלה היא מה סבר רבי עקיבא שחלק על משנה ראשונה.

סבתו מציין שרשימת הקרובים שבמשנה מובאת גם בספרי דברים. שם מובאת גם דרשה הדנה במקור דין פסול הקרובים. כתוב בפרשת כי תצא (דברים כד, טז): "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". בעקבות כפילות בין חלקו הראשון של הפסוק לבין חלקו השני של הפסוק למד הדרשן שכוונת חלקו הראשון של הפסוק היא: "לא יומתו אבות בעידותן של בנים ולא בנים בעידותן של אבות". בהמשך הוא מרבה גם שאר קרובים ולא רק אב ובן. סבתו מצטט ירושלמי שממנו עולה שדרשה זו היא דרשתו של רבי עקיבא. כותב סבתו: "בדרשה זו משתקפת גישה שונה לסיבת פסול הקרובים. דרשה זו מבקשת למנוע מצב שבו הקרוב יהיה הגורם למיתת קרובו. מערכת היחסים בין הקרובים צריכה להיות מערכת יחסי אחווה. אין זה ראוי שיחסי הקרבה בתוך המשפחה ישתבשו עקב עדות של האחד על חברו ויגרמו למתחים בתוך המשפחה" (עמ' 531). פסול הקרובים לפי רבי עקיבא אינו נובע מחשש השפעה של יחסי הקרבה על עדותם אלא בגלל ההשלכות שיהיו לעדותם על יחסי הקרבה.

נמצא שבניגוד ל"משנה ראשונה" שבה קביעת קריטריון הקרבה הוא לפי אפשרות הירושה, קבע רבי עקיבא שקריטריון הקרבה הוא לפי דרגת הקרבה היוצרת את רגשי האחווה של העד לנידון, ומכאן הציע רשימת קרובים אחרת לגמרי.

חשוב לציין שאפילו בעיון בדוגמה זו לא התקרבנו למיצוי של כל מה שכתב סבתו, ואך טעמנו מעט מן הסגנון ומן התוכן. ככלל, בכל עניין הנידון בספר ניכרים השקעה עצומה וניסיון להקיף ולמצות.

בסוף הספר נוספו מפתחות מפורטים לספרות חז"ל, לספרות הראשונים והפוסקים ועוד, וכן מפתח כללי. מסתבר שרוב מוחלט של הקוראים לא יקראו את הספר של סבתו מכריכה לכריכה, אבל באמצעות המפתחות יוכלו ליהנות ממנו זעיר שם זעיר שם.

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק שלישי
מהדורה, פירוש ועיון משווה במקבילות
מרדכי סבתו
מוסד ביאליק, תשע"ח, 988 עמ' (שני כרכים)