הלשון שאינה יכולה למות: העברית כשפה נצחית

"החירות היא הפלא שבעולם התופעות". את המובאה הזו, מדברי הפילוסוף עמנואל קאנט, מביא רוזנצווייג בספרו "כוכב הגאולה" – שאותו הוא מתחיל לכתוב מתוך השראה פתאומית תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, עוד בטרם זכה להכרה ציבורית רחבה. הוא עושה זאת באיגרות שהוא שולח מהחזית לאמו ולקרובי משפחתו.

בדומה לדבריו של קאנט, אפשר לומר שדמותו של רוזנצווייג היא הפלא של יהדות גרמניה בתקופתו. שהרי אין דרך אחרת להסביר את העובדה שיהודי שנולד להורים מתבוללים, שגדל בסביבה יהודית מנוכרת ושנחשף בהתבגרותו להמרת דת של קרובי משפחתו חוזר בו ברגע האחרון מכוונתו להתנצר, מעבד ומפיץ תוך כדי מלחמת העולם תוכנית להתחדשות יהודית, "עת לעשות", ובסופה מחליט להקדיש את שארית חייו להגשמתה.

התמזל מזלו ובביתו גר הדוד אדם (אברהם רוזנצווייג), אחי סבו, שהיה רווק וחרט עץ, והוא שימש לפרנץ הצעיר מעין מודל של מסורת יהודית חיה המתמזגת יפה עם כל הטוב שבתרבות הגרמנית הישנה. הדוד אדם היה גם מבאי בית הכנסת.

פלא בפני עצמו הוא סיפור אהבתו של רוזנצווייג לשפה העברית, המוצאת את ביטויה הן במעשיו והן בכתביו. כבר כשהיה בן אחת עשרה, לאחר שהביא ציונים טובים מבית הספר ובגינם הציעו לו הוריו לקנות עבורו מתנה כראות עיניו, הוא ביקש שיעורים פרטיים בעברית. כשבגר, חיזק את ידיעותיו בעברית והמשיך בלימודה לאורך כל שנות המלחמה. כבר אז הייתה לו ידיעה ברובדי השפה. להוריו הוא כותב לאחר שקרא מדבריו של אחד העם: "הדבר הנפלא אצל אחד העם הוא שאינו כותב עברית תלושה מן המסורת אלא עברית הממשיכה ללא דילוג את שפת חז"ל, הפילוסופיה וספרות ההלכה". לכבוד יום השפה העברית, שחל בכ"א בטבת, ראוי לעיין בגישתו לשפה העברית, שבה ראה בסיס חיוני להתחדשות יהודית.

שפה שמעל לזמן

את השקפתו על ייחודה של השפה העברית לעומת שאר השפות מביע לראשונה רוזנצוויג בספרו "כוכב הגאולה":

ואילו לשונו שלו (של עם ישראל. צ"א) חדלה לפני עידן ועידנים להיות לשון החיים היומיומיים, ועם זה, כעדות השפעתה החודרת תמיד לתוך הלשונות של חיי היום יום, אין היא שפה מתה כלל ועיקר. אין היא לשון מתה אלא, כפי שהעם עצמו מכנה אותה, לשון קודש.

בספר המאמרים שלו "נהריים" הוא מציין שבצד היותה של העברית לשון הקודש, היא חסרה את סימן ההיכר של לשון קודש, שהוא הפרישות מלשון האדם המדוברת. ולכן "שלא כלטינית הכנסייתית וכערבית הקוראנית (של הקוראן. צ."א), שקדושתן התנוונה והייתה לקדושה מאגית… הרי הלשון העברית תבעה תמיד להיות מובנת לכול הבנה מילולית".

רוזנצוויג רחש לעברית חיבה יתרה כשפה השומרת בקרבה את כל יסודות ההוויה של עם ישראל. במקום אחר הוא מתאר את התקופה התלמודית כתקופה הרת גורל, שבה עם ישראל הפסיק לחיות חיים רגילים בהיסטוריה, ככל העמים, והפך להיות עם הנצח, החי מעל הזמן. התקופה התלמודית, המקשרת בין חורבן הבית לתקופת הגלות, יצרה בעם מערכת מקודשת של חוקים ומנהגים הנותנת לו חיים על זמניים. הלשון העברית הינה חלק ממערכת זו:

אבל גם לשון חיה ככל לשונות הגויים העברית איננה, שחסרה היא הסימן המובהק של כל חי עלי אדמות: היכולת למות. לשון זו, משנקשרה לפולחן הטוען לחיי עולם, הופקעה מחיי הזמן. היא דחתה את מתנת התמותה, מתנה השמורה לבעליה לרעה.

רוזנצווייג לא היה ציוני. העברית שבפיו, משאת נפשו, היא לשון הקודש. זו התיזה שלו וכנגדה הוא מעמיד את האנטיתיזה של הציונות הרואה בעברית לשון עם ככל העמים. את הסינתיזה בין השניים הוא עושה במאמרו "עברית חדשה?":

האמת במערומיה, כמו השקר במערומיו, אין בהם הכוח להתקיים. שניהם זקוקים לכסות למען יחם להם… האמת – שהעברית היא לשון קודש של גוי קדוש, והשקר – שהעברית היא לשון הדיבור של עם ככל העמים. לכאורה אין ליישב בין השניים. אבל המציאות היהודית יוצרת תלות הדדית בין אמת ואי אמת זו. אמת זו אין הדעת סובלתה כשאומרים אותה רק כדי להשתמט מעשייה כלשהי, בין חיובית בין שלילית. ואילו בפי האיש ההופך את הדיבור למעשה נאמן, תשתנה אי האמת בהדרגה וסופה להתאמת.

כוונתו לומר שלשון הקודש לא יכולה להיות לשון של פרישות והתבדלות, שהרי בכל הדורות נכנסו לתוכה כוחות של חידוש מהלשון המדוברת, והם אלו שנתנו לה חיות. אך גם לשון חולין בלבד היא לא יכולה להיות כי אז היא מתנכרת לעברה ואינה נאמנה לו. "דבר הקודש הפונה עורף לכל דבר שבחולין סופו להתחלל. ואילו החולין של היום הראשון אצים לקראת היום השביעי, העתיד לקדש את כל הימים כולם". חילול לשון הקודש מקורו בחוסר יכולתה לשאוב כוחות חידוש מהלשון המדוברת. עקב כך היא הופכת למתבדלת ולא רלוונטית והציבור נוטש אותה לטובת לשון החול, ואילו השימוש בה כלשון חול חייב להיות רק שלב בדרך אל הקודש שממנו היא יונקת, כמו ימי החול הנכספים לשבת הבאה בסופם.

לימוד תנ"ך ממקורו

לעברית גם מקום בולט בתוכנית הלימוד בבית המדרש החופשי בפרנקפורט, שבראשו עמד רוזנצווייג לאחר המלחמה. הוא דרש שלימוד התנ"ך והתפילות יתקיימו בשפת המקור. לדעתו, הלשון העברית וקריאת התנ"ך במקורו הם "מה שמקשרנו עם מאות ואלפי שנות יהדות". הוא עצמו העביר קורס בידיעת השפה העברית. "בלימוד יסודות הלשון העברית עליך להיאבק על כל תלמיד ותלמיד", כתב.

שנת 1922 הייתה שנת משבר בחייו של רוזנצווייג. הוא חלה במחלת ניוון שרירים והתקדמותה המהירה של המחלה הביאה אותו למחשבה שימיו ספורים. במעין צוואה הוא מפציר באשתו לפעול לתרגום "כוכב הגאולה" לעברית אפילו אם הדבר כרוך בהוצאה גדולה. משאלתו זו התמלאה רק ארבעים שנה אחרי מותו. חלק נכבד ממפעל התרגום שלו לגרמנית, כמו תרגום התנ"ך, יחד עם מרטין בובר, ומבחר שירי ריה"ל, ראה אור בשבע השנים שבהן היה משותק לחלוטין.

בחינה של המניע שלו לעיסוק נרחב בתרגום מעלה יחס דו משמעי למרכזיותה של העברית כבסיס להתחדשות יהודית. מצד אחד הוא עודד את תלמידיו, חבריו ויהודים אחרים, שהשפה לא זרה להם, ללמוד את התנ"ך והתפילות בשפת המקור, שכן רק בשפה העברית אפשר לרדת לעומק הכתוב. מצד שני, לאלה ש"בשורת העברית" לא מדברת אליהם הוא מציע תרגום משלו לטקסט העברי, מאחר שסלד מהתרגומים האחרים שאינם קולעים לשפת המקור. וכך הוא כותב לגרשום שלום על תרגום ברכת המזון:

הוא (התרגום) קם וצמח מתוך הרעיון לאפשר בדרך כלשהי לידידים נוצרים ולאלה מן היהודים שאינם קוראים עברית ליטול גם הם חלק כשהם מזדמנים לביתנו. כשנמצא אצלי אורח יהודי המסוגל לקרוא עברית, ואפילו בלא שיבין אף משפט ופחות או יותר אף מילה, אני מסתיר את דבר קיומו של התרגום. המילה העברית הבלתי מובנת מעניקה לו יותר מהתרגום המעולה ביותר. אין מפלט. להתפלל תפילה יהודית משמעו להתפלל בעברית.

רוזנצוויג גם מייחס חשיבות אוניברסלית עליונה לתרגום השבעים שבו תורגם התנ"ך ליוונית:

כניסתו של עם להיסטוריה העולמית מסומנת על ידי הרגע שבו הוא רוכש לעצמו את הביבליה בתרגמו אותה. כניסה זו דורשת תמיד קורבן, הקרבת הסגירות של העם. קורבן זה משתקף בהיתוך הלשון הלאומית והשתנותה המתחייבים מתרגום הביביליה. תרגומים אחרים נוגעים רק לפן אחד של החיים. תרגום שייקספיר, למשל, נוגע לתאטרון בלבד. לעומת זאת תרגום הביבליה משאיר את רישומו בכל ספירות החיים.

המוהר של האנושות

זיקתו המיוחדת של רוזנצווייג לשפה העברית קשורה קשר בל יינתק להשקפתו על השפה באופן כללי. בנושא זה הוא דן באריכות גם בהקשר של משמעות המילה, הדיבור והקריאה בשם הפרטי. תקצר היריעה מלפרט כאן את התמונה השלמה של סוגיה זו, שלאוהבי העיסוק בלשון יכולה להיות מרתקת. די אם נפנה זרקור לקטע מכוכב הגאולה השופך אור על המשמעות שהוא מייחס לשפת הדיבור.

תחת הכותרת "הלשון – המוהר של הבורא לאנושות" כותב רוזנצווייג:

כי אכן הלשון היא המוהר של הבורא לאנושות, ויחד עם זה הנכס המשותף של בני אדם, שלכל אחד ואחד חלק בו, וכן חותם האנושות באנוש. הלשון מבראשית היא, בדברו נעשה האדם לאדם; ואף על פי כן אינה קיימת עד היום לשון של האנושות, אלא זו תקום רק באחרית הימים.

נחום גלאצר, הביוגרף הראשון של רוזנצווייג, שהיה גם תלמידו, כותב בספרו "פרנץ רוזנצווייג חייו ומעשיו" שרוזנצווייג חשב שכל שפות העולם סופן להתבטל, ורק העברית תתקיים לנצח.

מחלתו הסופנית של רוזנצווייג, מותו בטרם עת ועליית האנטישמיות בגרמניה סתמו את הגולל על מפעלו, האוטופי משהו, למען התחדשות יהודית בגרמניה המתבוללת. כוחות מרכזיים ביהדות גרמניה, ובהם פעילים בבית המדרש בפרנקפורט כמו מרטין בובר, גרשום שלום ועקיבא ארנסט סימון, עלו לארץ וזכו לראות בפריחתה של השפה העברית. חלומו של רוזנצווייג על לימוד מקורות היהדות בשפה העברית התגשם במקום שלא ציפה לו – בארץ ישראל.

אין עוררין על מרכזיותה של העברית בחיים היהודיים שלנו. אך בציבוריות הישראלית חלוקות הדעות באשר להתחדשות היהודית הקשורה לעברית. מה נחשב כהתחדשות יהודית, ויותר מכך – האם בכלל נדרשת התחדשות? הדיון הציבורי הנוקב בנושאים השונים הקשורים לדמותה היהודית של המדינה, כגון ענייני דת ומדינה, שירות בצבא ותרבות, יכול לשמש עדות לכוחות החיות וההתחדשות הטמונים בעם העתיק שלנו, על זרמיו השונים, שמעולם לא היה ולעולם גם לא יהיה עם ככל העמים.