"אמרו לי פעם שאנו לא יהודים כי אנו שחורים"

הרב ד"ר שרון שלום לא היה מוכן לסערה הציבורית שעורר ספרו הקודם "מסיני לאתיופיה", שיצא בשנת 2012 וכלל מדריך הלכתי לקהילת "ביתא ישראל". קבוצה של רבנים אתיופים, בעיקר מהזרם החרדי, פרסמו אז מכתב חריף לכל המועצות הדתיות, ובו האשימו אותו בכפירה בגלל חלק מהפסקים ההלכתיים שהופיעו בו. למכתב גם צורף סרטון שבו הרב הראשי לישראל באותו זמן, הרב שלמה עמאר, כינה את הספר "ספר של אפיקורסים".

למכתב ולסרטון היו השפעה מיידית. במועצות הדתיות הסבירו לזוגות שביקשו שהרב שלום יחתן אותם שנאסר עליו לערוך חופות. בחלק מהמקומות מקשים עליו לחתן גם כיום. מצד שני, הספר המדובר זכה לתמיכה מלא מעט רבנים שהגדירו אותו כחשוב וכפורץ דרך. הרב נחום רבינוביץ' והרב שבתאי רפפורט כתבו לו הסכמה. הרב יוסף הדנה, הרב הראשי ליהודי אתיופיה באותה תקופה, כתב מכתב המלצה, ורבנים נוספים וקייסים מתוך הקהילה האתיופית הוסיפו את הסכמתם וברכתם.

"מסיני לאתיופיה" היה חיבור הלכתי, אבל כבר בהקדמה שלו כתב אז הרב שלום שבכוונתו לפרסם ספר נוסף, מחשבתי, שיעסוק בשאלות של זהות. כעת, הספר הזה, שמוגדר על ידי הרב שלום כתושבת התיאולוגית והאידיאולוגית של ספרו הקודם, רואה אור. הרב שלום מקווה שכל אלו שתקפו אותו על ספרו הקודם יקראו את ספרו החדש כדי שיבינו אותו יותר, ואולי, בעקבות הקריאה, גם יבחנו את הספר הקודם באור אחר.

לנוע בין מסורות

"שיחות על אהבה ופחד" (הוצאת ידיעות ספרים) מביא דיאלוג שרקם המחבר בין בן הקייס שעלה ארצה עם משפחתו מאתיופיה לבין בת הרב האשכנזית. השניים נפגשו לראשונה במהלך פעילותה של בת הרב במרכז קליטה וניהלו שיחות על החיים, על אקטואליה וגם על אהבה, אך דרכיהם נפרדו. כעת הם נפגשים שוב לאחר עשר שנים בכנס אקדמי, כשבן הקייס הוא עורך דין ובת הרב סטודנטית לרפואה. הקשר ביניהם מתחדש והם יוצאים ביחד למסע של חיפוש עצמי ובירור עמוק של זהותם, תוך התמודדות עם התנגדויות משפחתם לקשר הרומנטי שמתחמם ביניהם.

"אלו שיחות שהתקיימו במציאות", אומר הרב שלום. "וגם בסיפור שמאחורי השיחות יש גרעין של מציאות. הכרתי זוג כזה, וכמו בספר, אביו הקייס של החתן אכן לא רצה להגיע לחתונה. אחת הבעיות שלנו בחברה הישראלית היא שאין דיאלוג ומפגש. לומדים על אחרים אבל לא עם אחרים. מכירים את האתיופים, החרדים והחילונים אבל אין באמת מפגש, למרות שהמדינה כל כך קטנה. במהלך כתיבת הדוקטורט שלי נתקלתי בספר פילוסופי יפה של דון יהודה אברבנאל שנקרא 'שיחות על האהבה', ומאוד התחברתי לרעיון של הדיאלוג שקיים שם. כך נולד הרעיון לספר הזה".

בן הקייס מייצג בספר עמדה שבה הקיום קודם למהות. שאמונה וקבלת עול מלכות שמים באות מתוך הכרעה אישית. אצל בת הרב לעומת זאת המהותי קודם לקיומי והחכמים הם אלו שחושפים את המהות באמצעות ההלכה.

איפה אתה בדיאלוג הזה? אלו שני צדדים שנמצאים בתוכך?
"מטבעי אני אדם קרוע. במידה רבה שני הצדדים האלה קיימים אצלי ויש בי קצת מהבת של הרב וקצת מהבן של הקייס. במסע שלי בחברה הישראלית הייתי בעבר במקום מאוד דיכוטומי של שקר ואמת ושל בני האור מול בני החושך. בשלב מסוים עברתי שינוי והבנתי שהגישה שמחלקת את העולם לשחור ולבן אינה נכונה וגם אינה חלק מהחיים ומהטבע, אלא משהו מאוד מלאכותי ומתגונן במושגים של פילוסופיה. רוב בני האדם מגיבים ולא חיים את האני שלהם. הם כועסים ופוחדים.

"הרגע ששבר אותי היה כשסבא שלי נפטר. הוא היה צדיק וידע את התנ"ך בעל פה. כשהוא נפטר היה ברור לי שהוא יושב עכשיו בגן עדן עם האבות, ואם הוא יושב שם סימן שההלכה האתיופית והמסורת האתיופית הן ערוץ לגיטימי בעבודת ה'. אם אני אומר שהן לא כאלה, אז זה אומר שסבא שלי לא בגן עדן וזה לא יכול להיות, כי אז יש פה כשל לוגי. זה מה שהביא אותי לתפיסה של 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים'".

ובכל זאת, לי הייתה תחושה שבן הקייס מדבר מגרונך. הוא זה שמיצג בספר את התפיסה הפלורליסטית יותר.
"אני לא יכול לומר שזו התזה שלי כי בן הקייס יוצא נגד תזות, אבל זה נכון שבמידה רבה וניכרת אני מזדהה עם דבריו אבל משמיע מדי פעם גם את הקול האחר. הפחד מביא אותך לעולם אבסולוטי ומוחלט של בניית חומות ואני אומר שהספק הוא דבר כל כך יפה. כולם חיים בספקות. כל הדמויות בתנ"ך חיו בספק. אני לא יכול להיות שלם בלי הקיום של מישהו שמנוגד לי. כאדם דתי, הדתיות שלי לא יכולה להיות מושלמת בלי החילוני, וגם להיפך. אנחנו זקוקים זה לזה. הביקורת שלי היא כלפי כולם בנושא הזה. תיקחו אחריות אישית. יש פה מדינה והחלוקה הדיכוטומית בעייתית מאוד".

ניגודיות זה דבר יפה, אבל בסוף, אם בן הקייס ובת הרב מתחתנים הם צריכים להחליט ולבחור על פי איזו הלכה הם מנהלים את אורח חייהם.
"המיוחד בקהילה האתיופית הוא שמצד אחד היא הייתה מחוץ לוויכוח של הזרמים ביהדות אבל מצד שני היא מאוד אורתודוקסית וזה מקנה לה מעמד מיוחד בפסיפס של המסורת היהודית. מצד אחד היא בפנים אבל מצד שני היא יכולה לבקר את המסורת. דווקא בגלל הנישואים בין התרבויות השונות, צריכים לנטוש קצת את הגישה שאומרת 'אל תיטוש תורת אמך' שהייתה חשובה לתקופת הגלות, לאפשר מעין שוק חופשי ולעבור ממסורת למסורת. אדם שמבחינה אתנית הוא אשכנזי ורוצה לאמץ מנהגים ספרדיים זה בסדר גמור, וגם להיפך. הגישה התיאולוגית של יוצאי אתיופיה היא שהאדם הוא טוב מטבעו והוא רוצה לעבוד את הקב"ה. אם המטרה היא קרבת אלוהים, מה זה משנה באיזה דרך אתה עושה את זה, דרך מנהגים אשכנזיים או ספרדיים, העיקר הוא שהמטרה להגיע לקב"ה. אם הולכים לפי הגישה הזו צריכים לאפשר את החלוקה בין האתני לבין הדרך בעבודת ה' ולאפשר לעשות גם וגם.

"כשהייתי בישיבה שאלתי מה המעמד שלי. אמרו לי אתה כמו גר, ולכן אתה יכול לבחור להיות אשכנזי או ספרדי אבל אתה לא יכול להיות גם זה וגם זה, כי זה כבר 'נבל ברשות התורה', שעושה מה שנוח לו. כשלמדתי לתואר שני שאלתי את הרב יהודה ברנדס מה אני, והוא אמר – אתה יהודי של השולחן ערוך. אתה יכול להיות גם וגם אבל הקו האדום הוא השולחן ערוך. בהמשך, כשהגעתי לבר אילן לתואר שלישי, אמר לי הרב דניאל שפרבר שהקו האדום שלי הוא לא השולחן ערוך אלא הגמרא. עובדה שיש לנו את התימנים שהולכים כמו הרמב"ם ולא כמו השולחן ערוך ואף אחד לא מטיל ספק ביהדותם, אבל ברגע שאתה לא מקבל את התלמוד אתה מחוץ לקו האדום.

"ההלכה האתיופית היא בתוך הקו הזה אבל גם בחוץ, ואני אומר שאפשר להרחיק לכת יותר, אבל לחלק בין הרמה העקרונית לרמה המעשית. ברמה העקרונית יוצאי אתיופיה מקבלים את התלמוד, אבל ברמה המעשית, אם אין סתירה חזיתית, אז בוודאי שאפשר להרחיק לכת גם עד לתפיסות מקראיות".

זה לא מדרון חלקלק?
"אנשים צריכים להבין שהאתיופים הם הכי אורתודוקסים בכך שהם משמרים את המסורת העתיקה שלהם. בנוסף הם מקבלים את הרבנות הראשית, את האורתודוקסיה ואת התלמוד, ורק אומרים שכשם שאנחנו מכירים בכך, גם תכירו בנו. זו אמירה שונה מהאמירה של הזרמים הליברליים ביהדות".

לא להישאר בעמדת הקיפוח

אחד הדברים שבן הקייס אומר בספר הוא שהעלייה מאתיופיה הביאה לעליה ברמת החיים של בני הקהילה אבל פגעה באיכות החיים שלהם.

"אמרה לי קרובת משפחה מקריית גת – באתיופיה לא היה לי כמעט כלום אבל הרגשתי שיש לי הכול. פה, בישראל, לעומת זאת, יש לי הרבה דברים אבל אני מרגישה שאין לי כלום. זה דבר שנכון באופן כללי לגבי האדם המערבי שמרגיש שעם כל העושר אין לו הרבה, וזה קשור גם לדת. בתיאולוגיה האתיופית מה שעומד ביסוד עבודת ה' הוא איכות הכוונה ולא כמות המצוות שהאדם מקיים. אני מרגיש שהיום עבודת ה' שלנו מבוססת על 'רמת חיים', כלומר על השאלה כמה מצוות קיימת וכמה תפילות התפללת. באתיופיה התודעה הזאת לא הייתה קיימת כי היסוד היה הכוונה. תעשה מצווה אחת בכוונה מלאה וזה מספיק.

"המפגש עם תפיסה אחרת הביא לבלבול מאוד גדול. זה גרם לכך שאם אני נכנס לאדמו"ר ורואה שהבית שלו מלא ספרים אז אני חושב שהוא ודאי יותר מתקדם מקייס אתיופי שאתה לא מוצא אצלו ספרים. אבל מי אמר? אולי ריבוי הספרים מעיד על חברה שהייתה זקוקה לחוקים, ואולי זה בכלל חיסרון של החברה הזאת שהיא צריכה כל כך הרבה שו"תים".

אתה מדבר בספר הרבה על לקיחת אחריות מצד בני הקהילה האתיופית וקורא להעדיף אותה על פני האשמת המדינה. זו אמירה אמיצה בעידן שבו הרבה מיעוטים מדברים על קיפוח.

"כשאני בעמדה של ריאקציה, של תגובה, אני בא עם כעס גדול, בלי להבין שהרבה פעמים התגובה הופכת להיות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. אם שני אנשים בבניין בקריית מלאכי לא רוצים להשכיר דירה ליוצאי אתיופיה זה חמור ביותר, אבל השאלה שנשאלת היא איך אני רוצה להציג את זה. האם אני רוצה לומר שכל החברה הישראלית היא גזענית או שאני בא ואומר יש פה בעיה חמורה ביותר, אבל ברוך ה' שאני חי בחברה דמוקרטית ויש לי אמצעים דמוקרטיים לטפל בזה.

"צריכים לצאת מפרשיות כאלה באמירה שמי שנורמלי בסיפור כזה הוא החברה האתיופית ומי שלא נורמלי אלו האנשים שמתנהגים לא בסדר. הרבה פעמים מפרשיות כאלה מביכות מי שיוצא לא בסדר זו הקהילה האתיופית וזה נספג בתודעה של הדור הצעיר. יש פה חברה שהיא בבסיסה טובה מאוד, שמאמינה באדם ומאפשרת. נכון, זו חברה לא פשוטה. היא לא תמיד אוהבת את האחר, אבל היא לפחות לא מפלה בהקשר הזה, וקשה כלפי כל האחרים".

ובכל זאת, גם שלום מסכים שיש רגעים שבהם נדרשת מחאה. "יש רגעים שבהם צריכים לפעול גם בצורה לא מחושבת ולזעוק זעקה גדולה ומרה כי יש פה כאב גדול ועצום. אבל זו לא תכנית עבודה ואסור להפוך את זה לשיטה. כשאני רואה פרשה כמו פרשת יקבי ברקן (שבה נמנע מיוצאי אתיופיה לעבוד בייצור יין מטעמי כשרות. א"ר), זה שובר את הלב, וזה שבר את בני הנוער. אמר לי מישהו: אל תתפלא אם בעקבות פרשה כזו יקום נער מיוצאי אתיופיה וינסה לפגוע באדם חרדי, ושלא יגידו אחר כך 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. מצד שני, אסור לתת לתסכול הזה להיות גורם מעכב ומכשול שיגרום לכך שהדור הבא לא יצליח להתאקלם בחברה הישראלית.

"מהסתכלות על עדות שונות בחברה הישראלית, ניתן לראות שדווקא אוכלוסיות שהדגישו את הצד האינדיבידואלי ולקחו אחריות אישית התברגו יותר בחברה מאשר אלו שהדגישו את הצד הקולקטיבי ורק חיפשו צדק. אני לא תמים. יש פה שני שלבים. השלב הראשון הוא להגיד: יש אפליה ויש סטיגמות והנחות יסוד מעוותות כנגד אוכלוסיות וגם כנגד ההלכה האתיופית, וזה דבר שמאוד חורה לי; אבל אני לא יכול להישאר שם עכשיו ורק לחפש צדק כי זה לא יעזור. ההיסטוריה הוכיחה שגם בארה"ב זה לא עזר. אתה יכול לצעוק ובעוד חמישים שנה מישהו יקום ויבקש סליחה מהקהילה האתיופית ויאמר שעשו טעויות. אני לא רוצה שזה יקרה. לכן אני מעדיף לעבור לשלב השני בלי להתעלם מהשלב הראשון, ולקחת אחריות. זה אומר להיות מסוגל לראות גם את המכלול, שלא הכול שחור ולבן, שהמציאות מאוד מורכבת ושיש מחיר לכל דבר".

אתיופי שלא מספיק שחור

מבחינתו של הרב שלום, "שיחות על אהבה ופחד" קורא לדיאלוג אחר בין כל מגזרי החברה הישראלית. "הספר הזה קורא לכולנו ללמוד להסתכל בעיניים של האדם האחר ולנסות ללמוד למה הוא חושב כך וכך. למה האדם החילוני חושב כך, למה האדם החרדי חושב כך ולמה הערבי מרגיש כך. הציווי של 'ואהבת לרעך כמוך' הוא לפתח מסוגלות להסתכל דרך העיניים של האחר ולקחת אחריות.

"פרופ' אפרים מאיר אמר לי פעם שאחרית הימים אלו ימים שבהם המציאות רוויה ברגישות שלנו כלפי האחר ואנחנו מודעים לו. זה מה שאני מבקש בספר הזה. אני כאתיופי, כציוני, כמתנחל או כיהודי צריך להיות מסוגל להסתכל על האחר דרך המשקפיים שלו, וזה קשה מאוד. זה נכון אגב גם בזוגיות. הזוגיות מגיעה היום למשבר כי זה מתחיל משם. הפחד וחוסר הביטחון מביאים את בני האדם להתגוננות ולהסתגרות ופחות להיפתח. אם שני בני אדם לא יכולים להסתדר, אז גם החברה תתקשה להסתדר".

כמו הספר שלו, הרב שלום בעצמו הוא סיפור של דיאלוג בין עולמות שונים. הוא נולד באתיופיה כזואדה טספאי ועלה ארצה בשנת 1982 במבצע "בת גלים" כילד בן שמונה, לבדו. מי שדאג לטפל בו במשך שנתיים עד שעלו הוריו היה דודו שכבר התגורר בישראל. לאחר שהות במרכז קליטה בעפולה השתקעה המשפחה בקריית גת. שלום למד בתיכון הטכנולוגי-תורני שפיר במרכז שפירא ומשם הגיע לישיבת ההסדר הר עציון. במסגרת שירותו הצבאי בחטיבת גבעתי הוא יצא לקורס קצינים ושירת כקצין לקליטת עולים. כשחזר לישיבה סיים מסלול לימודי רבנות ובמקביל למד ייעוץ והוראה.

לאחר שנישא לאביטל, אשכנזייה ילידת הארץ, הם התגוררו במשך שנה באלון שבות שבגוש עציון ואז החליטו לחזור לקריית גת, עיר ילדותו של שלום, שבה התגוררו הוריו. שלום, שכבר הוסמך לרב, ביקש לכהן כרב של הקהילה האתיופית בעיר. כשניגש למועצה הדתית אמרו לו שם שהם אינם יכולים לתת לו את המשרה מכיוון שהוא "לא מספיק שחור". בתמימותו הוא חשב שמתייחסים לצבע עורו והביע תמיהה על כך שצבע עורו הכהה אינו שחור מספיק. אנשי המועצה הדתית הבהירו לו שהם מתכוונים לכיפה שעל ראשו.

התשובה השלילית שקיבל יצרה אצלו משבר גדול. הוא החל ללמוד לתואר שני בתלמוד באוניברסיטת בר אילן ובמקביל לימד במכינת "אור מאופיר", מסגרת לבני הקהילה האתיופית בישיבת ההסדר אור עציון. למרות שלא זכה לקבל משרה רשמית כרב בקהילה האתיופית בקריית גת, הוא המשיך להעביר שיעורים בבתי הכנסת של הקהילה וניהל את המוקד העירוני לסיוע לעולי אתיופיה. בשלב מסוים פנו אליו מארגון צוהר, והציעו לו לכהן כרב של קהילה במסגרת פרויקט רבני הקהילות של הארגון. שלום הביע הסכמה, ומונה כרב בית הכנסת האשכנזי "קדושי ישראל" בקריית גת, הסמוך לביתו.

שלום רגיל לתמיהות על החיבור בינו לבין בית הכנסת האשכנזי שנקרא על שם קדושי השואה. "כשקיבלו אותי פה כרב, שאלו את חברי הקהילה איך קיבלתם רב יוצא אתיופיה. התשובה של ברוך קייזלר ז"ל, נשיא בית הכנסת שנפטר לאחרונה, הייתה: השאלה היא אם מסתכלים על צבע או על ידע… הם תומכים בי מאוד ואני יודע שקהילה אשכנזית שמקבלת רב אתיופי זה לא מובן מאליו". במקביל לכהונתו כרב בית כנסת הרב שלום מכהן כמרצה בכיר במחלקה ליהדות בקריה האקדמית אונו ומשמש גם מרצה מן החוץ במוסדות השכלה גבוהה נוספים. בעוד כחודש הוא עתיד לעמוד בראש קתדרה חדשה לחקר יהדות אתיופיה שתיפתח בקריה האקדמית אונו.

בחודשים האחרונים מתנהל פולמוס בארץ, וגם בתוך הקהילה האתיופית, סביב העלאתם של כשמונת אלפים מבני הקהילה הממתינים במחנות בגונדר ובאדיס אבבה. מהי עמדתך בסוגיה?
"קודם כול יש החלטת ממשלה להעלות את חלקם וצריכים לבצע אותה. לגבי כלל הקבוצה של שארית יהודי אתיופיה, היות שהם צאצאי 'ביתא ישראל' צריכים להעלות אותם, אבל כדי לעשות סדר זה חייב להיעשות על ידי ועדה שתורכב מנציגי הרבנות הראשית, נציגי הקייסים מביתא ישראל ונציגי הפלאשמורה. הממשלה לא יודעת להבחין מי הם צאצאי ביתא ישראל, ולכן כדי למנוע את הבלבול שנוצר צריכים להחזיר את הכוח לקהילה האתיופית באמצעות ועדה כזו שתורכב מכל הזרמים והם יגידו את מי להעלות ואת מי לא.

"זה אבסורד שבמשך שלושים שנה המדינה עדיין לא הסדירה את מעמדם היהודי של יהודי אתיופיה. זה זלזול בקהילה שגורם לתופעות כמו פרשת יקבי ברקן. אם תוקם ועדה כזו היא גם תלחץ על הממשלה להביא את מי שצריך, גם תעשה שלום היסטורי בתוך הקהילה האתיופית בין הפלאשמורה לביתא ישראל, ואולי גם תצליח לגרום לממשלה להסדיר סוף סוף את מעמדם של יהודי אתיופיה".

בין האותנטי ולמנותק

הרב שלום עדיין מקבל תגובות על ספרו הקודם, שהסעיר כאמור את העולם הרבני. "באמת לא חשבתי ש'מסיני לאתיופיה' יעורר כזו רעידת אדמה. הקונספציה של אלו שתוקפים אותי היא שהקהילה האתיופית הייתה מנותקת מהעולם היהודי ואם היינו מנותקים אז עלינו מוטלת חובת ההוכחה שאנחנו יהודים. השאלה שלי היא למה לצאת מנקודת הנחה שאנחנו היינו המנותקים והלא נורמלים ושחובת ההוכחה היא עלינו? אולי היתר היו מנותקים ועליהם מוטלת חובת ההוכחה?

"מורה אחת מנתניה אמרה לי פעם שהיא לא מאמינה שאנחנו יהודים כי צבע העור שלנו שחור ולא יכול להיות שהיו יהודים שחורים. שלחתי אותה למסכת נגעים, שם רבי ישמעאל אומר שצבע העור של היהודים הוא לא לבן ולא שחור אלא בינוני. אחד המפרשים שם כותב שצבע העור הוא לא כשל האתיופים ולא כשל הגרמנים, ואמרתי לה שלפחות על פי המפרש הזה גם האותנטיות שלה מוטלת בספק כי אולי היא קוזקית.

"לצערי, הקונספציה שאנחנו המנותקים ואנחנו הלא אותנטיים חלחלה גם לחלק מהרבנים יוצאי אתיופיה. ולכן הם תקפו אותי שאני מחזיר אותם אחורה. לפני כמה חודשים חבר שלי רצה להקים קבוצת וואטסאפ של רבנים ואחד שם אמר שאם אני בפנים, אז הוא לא מוכן להיות בקבוצה. לא האמנתי לאן זה יכול להגיע. זו לא בעיה של רב כזה או אחר. זו תפיסה שקיימת בחברה הישראלית בכלל. אנשים לא יודעים להעריך עדיין את הקהילה האתיופית כפי שהיא אמורה להיות מוערכת".

את הספר החדש שלו הרב שלום מייעד למספר קהלים. "הספר פונה קודם כול לדור החדש של יוצאי אתיופיה שרואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. רבים מהם רוצים לשנות את המציאות המרה אבל אפשר להפנות את החיצים כנגד העולם החיצוני או כנגד העולם הפנימי, ומהניסיון שלי עדיף להפנות את החיצים אליך. זה הרבה יותר אפקטיבי מבחינת התוצאות לעתיד.

"קהל יעד שני הם אותם אלו שתקפו אותי על הספר הקודם. הייתי מאוד רוצה שהם יקראו את הספר הזה, כי אני חושב שבאמצעותו הם יבינו אותי יותר. קהל יעד שלישי הם אנשים מהעולם הדתי שאוחזים בראייה דיכוטומית של שחור ולבן. הייתי רוצה שיקראו את הספר ויספגו קצת מהתפיסה של יהדות אתיופיה. הקהל האחרון הוא העולם החילוני שהייתי שמח אם היה עושה הבחנה בין הדתיים לבין היהדות. היהדות נותנת הרבה דברים יפים, ולצערי רבים מהם מפסידים אותה".