יעקב נאסף אל עמיו ואוסף את בניו לומר להם "אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אפשר לקרוא את המילים בזיקה לשעון הפנימי של חיי יעקב, העומד לפני הסוף ומבקש לראות עד אינסוף, ולומר כי בקשת אחרית הימים היא בקשה של הנוטה למות המבקש לדעת ולגלות את אשר יקרה גם כשיקיץ עליו הקץ. אפשר גם לקרוא אותן על רקע השעון המשפחתי-לאומי הפועם על סף גלות מצרים, ולומר כי שכשעם נכנס אל בור גלות ואל שבי חשכת מצרים הוא זקוק לנר דולק שיאיר לו מסוף העולם לסופו, לאיזו אחרית ימים שתאיר לו את הזמנים החשוכים של מצרים.
על כל פנים, יעקב אוסף את הבנים, והם מתקבצים, אך המילים סתומות. הן סתומות משום שאוצר המילים שממנו מורכב פרק מט בבראשית הוא קשה. המילים בחלקן יחידאיות ורבות מהן חידתיות. והוא קשה משום שאיננו יודעים לומר לבטח במה עוסקים דבריו של יעקב. מחד, נדמה כי יעקב, כיצחק אביו הקורא לעשו "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת", אוסף את בניו כדי להנחיל אותם ברכה. מאידך, נראה כי לפנינו דברי תוכחה, וכדברי חז"ל "שלא הוכיחם אלא לפני מותו".
אבל אם נניח למעמד ולהקשר הסיפורי של הנאום נוכל לומר בפשטות כי לפנינו שירה, מעין שירת דבורה, המאספת לא רק את הבנים סביב מיטת האב אלא גם היגדים שבטיים לכדי מחרוזת אחת. וכל הפירושים והדרכים להגדיר ולסווג את הפרק משיבים אותנו אל שאלת הקשר בין תוכנו החידתי של הפרק לבין כותרתו. מה לברכות, קללות תוכחות וצוואות ול"אשר יקרא אתכם באחרית הימים"?
הכרעה של הסיפור
את הפער שבין כותרת הפרשה לתוכנה קראו חז"ל כהתרחשות טרגית. "מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת", אמר אלתרמן, ומי שיבקש לגלות את הקץ יסתתמו מילותיו. יעקב, כך אומר התלמוד, "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו ע"א), ונמצאו דבריו "דברים אחרים" (רש"י). השאלה מה יהיה בסופנו נותרת אם כן חסרת מענה, ובין כותרת הפרק לתוכנו ישנו קו שבר.
פתרון לכך הציע האברבנאל שהבין כי ה"אחרית" שעליה מדבר יעקב איננה קשורה דווקא לגילוי סודות אחרית הימים. האברבנאל הרגיש, בניגוד לפרשנות המקובלת שלפיה "כל מקום שנאמר בו אחרית הימים הוא לימות המשיח" (רד"ק, רמב"ן), כי זמן המיתה הוא זמן ההורשה וכי רבים מן ההיגדים שבפרשה קשורים בבכורה ובמתן זכות קדימה. לפי פירוש זה, עניינו של יעקב באסיפת בניו הוא "לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות… כי אם להודיע אם הם ראויים למלכות ולשררה אם לא".
האחרית כאן היא קונקרטית מאוד. לא לימות משיח צופים בניו של יעקב אלא להכרעה בסיפור, שבשלו הושלכו אחים לבורות וירדו למצרים ולעדולם. יעקב במבע פואטי, תוך גלגול רמוז של תולדות חיי האחים, פותר את השאלה הקשה: מי הוא הבכור – בן האהובה או בן השנואה. קריאה כזו ניגשת אל נאומו של יעקב כמעט באופן משפטי. הנה פסק דינו של האב על אודות שמעון ולוי, והנה מעמדו של ראובן נקבע וירושתו של יוסף מוכפלת. אזכורי העתיד לפיכך קשורים לאחרית – אחרית סיפור המאבק בין האחים. והמילים שבבראשית מט משוטטות בין תולדות חיי האחים ומבקשות להכריע ביניהם.
הקושי בפירושו של האברבנאל נעוץ כמובן בכך שדברי יעקב אינם נוגעים רק להדחת ראובן, שמעון ולוי, למעמדו של יהודה ולבכורתו הייחודית של יוסף. יעקב איננו זונח אף שבט ושירתו נוגעת לזבולון וליששכר בדיוק כפי שהיא נוגעת לראובן ושמעון. לפיכך אציע כיוון מחשבה קרוב לזה של האברבנאל אך שונה ממנו בתכלית במשמעותו. אכן, המתח המפעם ערב נאומו של יעקב נוגע לשאלת הבחירה והברכה. אך המענה של יעקב איננו מענה הנוגע לבחירה ובכורה אלא ל"אסיפה". אפשר שעיקר עניינה של הפרשה נעוץ בראשיתה, בבקשתו של יעקב מבניו "האספו ואגידה לכם… הקבצו ושמעו בני יעקב".
לשון אחר, ערב מיתת האחרון משלושת האבות משתנה הפרדיגמה היסודית של ספר בראשית. שוב ברכת האב איננה טומנת בחובה בחירה בין אחים אלא להפך, אסיפה. הרגע שבו מברך יעקב שבט אחר שבט הוא רגע שעיקרו בכוליות – "איש אשר כברכתו ברך אותם". ברכת יעקב היא ברכה שבתוכה נפתחים נופיה של ארץ מובטחת. אלו הם נופים רחבים ויש בהם מקום למי שלחוף ימים ישכון ולמי שבין משפתיים ירבוץ. המרחב הזה מאפשר לשבור את הגורל האכזר של ספר בראשית – בחירה אין עוד פירושה דחייה. והברכה שהביאה בכנפיה אימה וקנאה היא פתאום מקור לאספת עם. שנים עשר שבטים מתקבצים ומתברכים, כדברי השל"ה הקדוש "כי אי אפשר להקץ שיבוא כשיש בינכם שנאת חינם, רק אם צריכים אתם להיגאל כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת".
בשולי הדברים, תודה לאכסניית מוסף השבת, שאוסף ומקבץ אל תוכו תורה, שירה וחכמה מגוונים שונים ויוצר ביניהם מפגשים חדשים, תודה גם לקוראים הרבים שתיקנו, העירו ולימדו אותי תורה הרבה.
