הקהילה היהודית והמתפללים בבתי הכנסיות במרקש קיבלו השבוע את פניו של שגריר ישראל במרוקו דוד גוברין, שביקר באזור האסון כדי לאמוד את הנזקים. "התרגשות של הביקור מהולה בעצב", אמר גוברין. "הלב נקרע לנוכח המראות הקשים של חורבן בתי המגורים. לצד ההרס הרב, מדהים ומרגש לראות את בתי הכנסת שנפגעו הנמצאים בלב העיר העתיקה, אולם למרבה הפלא נותרו עומדים על תילם ואף לא אחד מספרי הקודש ניזוק".
השגריר הביע תקווה שמרוקו תיאות לקבל סיוע מישראל באופן רשמי, אך עד כה ממלכת מרוקו סירבה לסיוע הומניטרי ולחילוץ נפגעים. את מקומה הרשמי של ישראל תפסו ארגוני ההתנדבות השונים.
ארגון איחוד הצלה היה מראשוני הארגונים שטסו למרוקו. צוות החלוץ הגיע למרקש כבר ביום ראשון, כדי להעריך את הצרכים ולבחון את ההיתר לפעול במדינה המוסלמית. "תוך יומיים העברנו למטה שלנו בארץ סקירה על המצב בערים הגדולות, בעיירות ובכפרים", אומרת לינור אטיאס, מפקדת הכוח החלוץ של איחוד הצלה. "זיהינו שהצורך האקוטי ביותר שאנחנו יודעים לתת לו מענה הוא הפער הרפואי הקהילתי בכפרים המרוחקים, המנותקים לחלוטין מרפואת קהילה ומבלים את הלילות הקרים של הרי האטלס תחת כיפת השמיים וללא אוהלים, דבר שמעודד התפשטות של מחלות. משיחות שקיימנו עם המבוגרים זיהינו בהלה ופחד בקרב הילדים, ראינו שיש צורך להם נפשי לפרוק את הכאב על אובדן יקיריהם והמראות הקשים שנחשפו אליהם בימים האחרונים.
"הדבר החשוב הוא למנוע מצבי חירום רפואיים, כיוון שאי אפשר לפנות משם לבתי החולים. גם ההיבטים ההומניטרי והאנושי עלו על הפרק, אבל ראינו שהממשל מתנהל במהירות מעוררת התפעלות בהתחשב באתגרים הטופוגרפיים של כפרים מרוחקים בהרי האטלס, והם מעבירים שמיכות ומזרונים לאנשים".
על קשיי החילוץ אומרת לנו אטיאס: "המקומות מרוחקים מהערים המרכזיות שהיו קרובים למוקד רעש האדמה העלו שני אתגרים בסיסיים. האתגר הראשון הוא הנגישות לכפרים, ופתרנו אותו בעזרת רכבי השטח שלנו. האתגר השני הוא התקשורת בין הצוותים שלנו, שבהיעדרה הם עלולים להימצא בסכנה אם יהיו רעשי אדמה משניים. הצלחנו לפתור את הבעיה התקשורתית על ידי תקשורת לוויינית לכל חוליית פעולה, ועל גבי היכולת הזו פיתחנו אמצעים של קשר ישיר למוקד של איחוד הצלה בירושלים, שמנטרים את מקומנו כל הזמן ודואגים גם לביטחוננו".
אטיאס מספרת שהארגון נמצא בממשק מתמיד עם הממשל ועם מושלי המחוזות, שמעבירים להם את התרופות והפתרונות הרפואיים שנדרשים בשטח. חברי הארגון ארגנו רכש של תרופות במרוקו, גם כדי לסייע לכלכלה המקומית. "אנחנו מחזיקים בית מרקחת מלא בתרופות עם מרשם וללא מרשם. המתנדבים שלנו דוברי צרפתית וערבית, והדבר מקל על הקשר האישי. בכוונתנו לשפר גם את החוסן והרווחה של הילדים בעזרת משחקים וצבעים, כדי שיוכלו להביע את מה שעבר עליהם ולשחרר פחדים דרך היצירה והמשחק".
אטיאס היא בת למשפחה שעלתה ממרוקו, וסיפרה לנו על חוויה אישית שעברה. "המשפחה שלי מקורה בהרים האלו. אבא שלי, האחים שלו והסבתא היקרה, שאני זוכרת אותה מהילדות. בפעם הראשונה שהגעתי לכפר אמיזמיז {לא מצאתי אמזיז, אמיזמיז במפה קרוב למרקש} בהרי האטלס, פגשתי באישה זקנה בשם זוהרה, שהזכירה לי את סבתי זכרה לברכה. הקשר האישי היה מיידי. היא לקחה אותי למקום שהיה הבית שלה, צריף עשוי מבמבוק, בוץ ואבנים, שבו גרה עם בעלה מוחמד. הם חיו מהביצים של התרנגולות ומהחלב של העז שהיו להם, וגם המעט הזה נהרס ברעידת האדמה.
"לא יכולנו להשאיר זוג מבוגר בלי קורת גג בלילות הקפואים של ההרים, ועזרנו להם לבנות מכסה מאולתר. אומנם האנשים האלו מחוסרי כול, אבל הם פתחו לנו את הלב. זוהרה חייכה אלינו והכינה לנו תה, ממש כמו שסבתא שלי היתה מכינה לי כשהייתי קטנה. היא סיפרה לנו על הציפורים שעפות מעל הראש שלהם והתכוונה למסוקים של הצבא המרוקאי. התרגשנו כשהיא בירכה אותנו ואמרה שאנחנו הראשונים שבאנו מרחוק כל כך. זוהרה עזרה לי להבין את חשיבות הסיוע שלנו עבור הכפריים ודרכה הבנתי שכאן אנחנו צריכים להיות, ונתגבר על כל קושי שלא יבוא".
את סעודות ראש השנה מרבית המתנדבים יעשו במרקש, אומרת אטיאס, ובזמן הזה המתנדבים הלא יהודים ימשיכו בפעילות. "כל יום אנחנו מדלגים לשטח אחר, מנסים לסייע ככל יכולתנו וכמובן לייצג נאמנה את ישראל".
ד"ר מיכאל אלקן עומד בראש המשלחת של ארגון נתן, משלחת קטנה יותר המונה חמישה חברים בלבד, "אבל כל אחד מהם מקצוען ותיק", הוא מעיד על חבריו ועל עצמו. אלקן הוא רופא בגמלאות ומומחה בעל ניסיון של 50 שנה למחלות זיהומיות. "חוץ ממני, בצוות שלנו יש מומחית לרפואה דחופה של מבוגרים, עוד מתנדבת שהיא מומחית לרפואה דחופה לילדים, אחות שהיא גם מיילדת ודוקטור לפילוסופיה שאחראי על הפן הפסיכולוגי. אנחנו משתדלים להוציא את הצוותים המקצועיים שיודעים לטפל בבעיות הכרוניות", לניסיון הרפואי מצטרף גם ותק רב שנים בפעילות של מבצעי חילוץ שונים. אלקן מספר על מבצע החילוץ הראשון שהשתתף בו. "זה היה אי שם בשנת 1980, הייתי אז ראש משלחת ישראל לסיוע לפליטי קמבודיה בגבול תאילנד. בהתחלה הייתי סופר את השליחויות שלי של מבצעי הצלה בחו"ל. כשהגעתי ל-35 הפסקתי לספור".
הוא מספר על המראות שנחשפו להם בימים שלאחר רעש האדמה. "האסון הזה פגע באנשים שגם לפניו חיו מהיד לפה. לא היה להם כלום ועכשיו יש להם עוד פחות. מרבית התושבים בכפרים בהרים נותרו ללא קורת גג, החורף מתקרב והם באוהלים או תחת ברזנטים, מבשלים לעצמם מעט אוכל ועסוקים בעיקר בחילוץ גוויות של יקיריהם מהחורבות.
"מדובר בכפרים קטנים, והמשפחתיות והחמימות חזקים מאוד. אתה רואה שלוש נשים המבשלות אוכל לכל הכפר, וכשאנחנו באים ומציגים את עצמנו מיד הם שולפים מגש עם תה ועוגיות ומכבדים אותנו במעט שיש להם. אנחנו לא מנפנפים בדגל, אבל כששואלים אותנו אנחנו אומרים שאנחנו מישראל. נדהמתי שדווקא כאן במדינה מוסלמית, שהיחסים בינה לבין ישראל ידעו עליות ומורדות, אנחנו מתקבלים בסימפטיה גדולה מאוד".
ד"ר אלקן מציין את הרגע שבו נפגש עם נער בן 15 שהגיע למרפאת השדה עם פציעות שטחיות בידיו. "הוא לא דיבר, וכששאלתי אותו אם הוא דובר צרפתית כדי להבין ממה הוא נפגע, הוא רק מלמל בשקט. הסובבים אותו הסבירו לי שהוא נפצע כשחילץ את גופותיהם של הוריו מההריסות כדי להביא אותם לקבורה".
כמו המתנדבים מאיחוד הצלה, גם מתנדבי ארגון נתן ישהו בראש השנה במרקש. "בערב הראשון נאכל במסעדה וכמו כל עם ישראל נחגוג את השנה החדשה בתפוח ודבש. במפגשים שלנו עם האנשים המסכנים אנחנו מבינים שאנחנו עושים שליחות חשובה. אנחנו מקווים שהשנה החדשה תהיה מתוקה עם הרבה בשורות טובות ומעט משימות של אסונות בינלאומיים שיזדקקו לשירותנו".
