מדינת מינסוטה שבמערב התיכון האמריקני, על גבול קנדה – לא בחרה במועמד רפובליקני לנשיאות מאז 1972. עם כל הכבוד למדינות "כחולות" אחרות בארה"ב – כלומר מדינות שמצביעות באופן מובהק לדמוקרטים – מינסוטה אוחזת ברצף הארוך ביותר של מערכות בחירות שבהן הצביעה למועמד הדמוקרטי לנשיאות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משרד הבריאות בעזה: איבדנו שליטה על הקורונה
– המשבר בכלכלה החרדית: במקום פלסטר צריך שינוי אסטרטגי
– 3,150 נדבקים ביממה: ישראל בצעדי ענק לסגר כולל
"ארץ ריבוא האגמים" היא המדינה היחידה מכל מדינות ארה"ב שלא הצביעה לרונלד רייגן בשתי הפעמים שבהן ניצח בבחירות. מינסוטה הייתה אמורה להיות "מונחת בכיס" הדמוקרטי לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות שיתקיימו בעוד קצת פחות מחודשיים, בכלל לא נתונה לדיון מבחינת סיכויי הניצחון של דונלד טראמפ מול המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן. והנה, לפני שבועיים פורסם סקר המורה על שוויון במינסוטה בין טראמפ לביידן. מינסוטה אמנם נעה ימינה במערכות הבחירות האחרונות, ובבחירות 2016 הילרי קלינטון ניצחה בה בהפרש של אחוז וחצי בלבד. אבל לפחות לפי הסקרים מאז בחירתו של טראמפ, נדמה היה כי היא חוזרת לחיק הדמוקרטי החמים והמוכר, עם הפרשים דו־ספרתיים לטובתו של ביידן.
מה אם כן קרה בחודשים האחרונים במינסוטה שגרם לאפשרות שהפכה לסבירה שטראמפ יהיה הרפובליקני הראשון שינצח שם לראשונה בכמעט יובל שנים? לקראת סוף מאי נרצח האזרח השחור ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן במיניאפוליס, העיר הגדולה במינסוטה. פרשת מותו של פלויד הציתה מהומות בין־גזעיות קשות ברחבי ארה"ב, ומינסוטה הייתה המניע שלהן. השמאל הרדיקלי דרש והצליח לפרק את המשטרה העירונית, שבמקומה אמורה הייתה לקום יחידה אזרחית עם חוקים ואמצעים לשמירה על הסדר. התוצאות לא איחרו לבוא: באמצע אוגוסט כבר נספרו במיניאפוליס 49 נרצחים באירועים פליליים מאז תחילת שנת 2020, יותר מאשר בכל 2019. בנקודת הזמן הזאת בשנה שעברה, ספרה מיניאפוליס 24 נרצחים. שיעור הפשעים הפליליים שאינם רצח, כמו שוד ואלימות, עלה בכ־20 אחוז מאז הירצחו של פלויד. המהומות, שחלקן גולשות לאלימות ובמקרי קיצון מכסות על פעילות עבריינית, מפחידות רבים במינסוטה. זה קורה בעיקר בערים הגדולות והצמודות מיניאפוליס וסנט־פול, ורבים מהתושבים מבטאים את הפחד הזה בסקרים. הם מכריזים כי יצביעו לטראמפ, הממתג את עצמו ואת מפלגתו כמי שישמרו על "החוק והסדר", לעומת הדמוקרטים שעומדים חסרי אונים מול הקיצונים משמאל.
ומינסוטה לא לבד. בחודש אוגוסט חלה תפנית של ממש במערכת הבחירות, וכל המדדים מצביעים על מגמת צמצום דרמטית של הפער בין ביידן לטראמפ, שרק חודש קודם לכן נראה כבר כמעט בלתי ניתן לסגירה. השילוב בין משבר הקורונה שכבר גבה את חייהם של כ־188 אלף אזרחים אמריקנים, שיעור אבטלה גבוה ומשבר חברתי מעמיק הביאו את המועמד הדמוקרטי לקראת סוף חודש יוני לשיא הובלה בממוצע הסקרים הארצי, יותר מעשרה אחוזים. כיום הממוצע הארצי הוא 7.2 אחוזים בלבד לטובת ביידן. בממוצע הסקרים של מדינות המפתח המתנדנדות, אלה שקובעות בסופו של דבר מי ישב בבית הלבן, צנח היתרון של ביידן בחודש אחד ביותר מחצי – מ־6.3 אחוז בסוף יולי, ל־2.5 אחוז בלבד כיום. מדד נוסף הוא בורסות ההימורים האמריקניות, שבהן קרס היתרון של ביידן מכ־25 אחוזים בסוף יולי, לשברירי אחוז בלבד כיום. האפשרות של כהונה שנייה של טראמפ בבית הלבן נראית כיום ממשית אולי יותר מתמיד, ולפחות כעת הוא אוחז באחד הדברים החשובים ביותר בכל קמפיין בחירות: מומנטום.
מועמד אפור, סגנית לא זורחת
הבעיה הגדולה ביותר של המפלגה הדמוקרטית היא המועמד שלה. ג'ו ביידן, בן 77, הוא פוליטיקאי מהדור הישן, חסר כריזמה ואפור. מולו עומד נשיא מכהן כריזמטי, פרפורמר ממדרגה ראשונה שמצליח להפנט את קהל שומעיו. הרבה מאוד אמריקנים סולדים מטראמפ ומתעבים אותו. הוא יודע זאת, ולא ממש אכפת לו. כמי שהתמחה בשיווק, הוא יודע כי הליברלים בניו־יורק ובקליפורניה אינם קהל היעד שלו. מדובר במדינות "כחולות" שיצביעו גם כך ליריבו, והוא לא משקיע בהן מאמץ. טראמפ פונה לכחצי מיליון מתלבטים במדינות המתנדנדות, שם טמון המפתח לניצחונו או להפסדו. הוא משדר להם מסרים פטריוטיים ומשתמש בהליכה שמאלה של המפלגה הדמוקרטית כדי לנסות להבהיל אותם מפני סוציאליזם וקומוניזם. המונחים הללו שנשמעים ברחבי מפלגתו של ביידן יותר ויותר, עדיין מפחידים לא מעט אמריקנים מתלבטים בפרוורי מדינות מפתח כמו פנסילבניה, צפון קרוליינה, אוהיו וויסקונסין. בזו האחרונה, פרצו השבוע מהומות דומות לאלה שפרצו בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, ואם הן תמשכנה בהחלט ייתכן שנראה בהמשך תזוזה לכיוון טראמפ, שניצח במדינה זו בהפרש זעיר ב־2016.
את החסרונות המובנים של ביידן הייתה אמורה למלא קאמלה האריס, הסנטורית מקליפורניה שבחר ביידן באמצע אוגוסט לשמש מועמדת לסגנית הנשיא. לכאורה, הפרופיל שלה עונה על כל הדרישות. היא אישה שחורה מהחוף המערבי, עם שורשים אסייתיים ובעל יהודי. אלא שלפחות עד כה, האריס לא ממש מרגשת את הבוחר האמריקני. הדבר קשור גם לפרופיל הנמוך של שתי הוועידות המפלגתיות, שנערכו לאחרונה זו אחר זו. משבר הקורונה כפה על הדמוקרטים והרפובליקנים ועידות וירטואליות ברשתות החברתיות ובטלוויזיה. הרייטינג שלהן היה נמוך בהרבה מהרגיל, והן לא סיפקו את הלהט והאנרגיה שבדרך כלל נוצרים בהן לקראת הישורת האחרונה של מערכת הבחירות. מכמה בחינות, הוועידה הרפובליקנית שהתקיימה שבוע אחרי הדמוקרטית הייתה טובה יותר, והאריס היא אחת הנפגעות המרכזיות מהבמה המצומצמת שניתנה לה. בחירתה למועמדתו של ביידן החזיקה מעמד בכותרות יומיים־שלושה בלבד, לפני ששקעה בתהום הנשייה של הבוחר.
בממוצע הסקרים של מדינות המפתח המתנדנדות, אלה שקובעות בסופו של דבר מי ישב בבית הלבן, צנח היתרון של ביידן בחודש אחד ביותר מחצי – מ־6.3 אחוז בסוף יולי, ל־2.5 אחוז בלבד כיום
זה מתחיל להסתמן כדפוס אצלה: גם כשהודיעה לפני פחות משנה על ריצתה לתפקיד המועמדת לנשיאות, כוכבה דרך רק לכמה רגעים. השיא שלה נרשם בעימות הטלוויזיוני הראשון שבו התעמתה קשות עם ביידן – וכמעט גרמה למועמדתו לקרוס. אך אז היא נפלה בסקרים ובדעת הקהל, עד שהכריזה על נטישת המרוץ.
הצמד ביידן־האריס מתמודד עם מציאות פנים־מפלגתית לא פשוטה. המפלגה מפוצלת ומפולגת בין זרמים ואג'נדות שונות, לפעמים סותרות. כל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו, באופן שגם גורם לאיבוד אנרגיה מול היריב הרפובליקני וגם מאיים לקרוע את יריעות האוהל שתחתיו חוסים כל הפלגים. השמאל הרדיקלי הולך וצובר תאוצה במפלגה, והישגיו המקומיים בקלפי הולכים ולובשים צורה של דרישה לשינוי גם בצמרת המפלגתית.
דמויות כמו אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, חברת קונגרס מניו־יורק, או אילהן עומאר ממינסוטה זוכות לתשומת לב תקשורתית וציבורית נרחבת הרבה מעבר למעמדן הפוליטי האמיתי, וגורמות ללא מעט מצביעים היושבים על הגדר לשקול שוב את הצבעתם למפלגה. נכון שיש לכך גם צד שני: הדמויות הללו מצליחות לשלהב סוג מסוים של מצביעים, בעיקר צעירים וסטודנטים בחופים. אבל בגלל השיטה האמריקנית של "המנצח לוקח הכול", החלטה של מצביע מתלבט אחד לנטוש את הדמוקרטים באוהיו או בפלורידה, קריטית לתוצאות הבחירות הרבה יותר מאשר עשרה סטודנטים שמאלנים מניו־יורק שיהפכו לפעילים נלהבים במערכת הבחירות בזכות אותן דמויות.
ביידן והאריס שייכים לחלק המתון במפלגה (האריס קצת פחות בפן הכלכלי־חברתי), והם צריכים ללכת בין הטיפות: מצד אחד לשדר מתינות בשביל למשוך את המצביעים המתלבטים, מצד שני לקרוץ לשמאל כדי לא לאבד את ה"בייס". לא בטוח שהליכה כזו תהיה אפשרית עד 3 בנובמבר. טראמפ, לעומת זאת, נהנה מבסיס יציב והומוגני – נוצרים לבנים בעלי השכלה נמוכה ובינונית – שמאפשר לו להתעסק פחות בשימור מצביעים פנים־מפלגתי ולפעול בכל הכוח במחנה המתלבטים במדינות החשובות. היתרון הזה מקזז את היתרון המספרי המוחלט שיש לדמוקרטים במספר הקולות בקלפי: הילרי קלינטון ניצחה את טראמפ בכמעט שלושה מיליון קולות, אלא שאלה לא הגיעו מהמדינות הנכונות והרלוונטיות.
אם סגירת הפער בחודש האחרון מדאיגה את הדמוקרטים, הרי שהשבועות שנותרו עד הבחירות מזמנים עוד שלושה אירועים שעשויים להפוך למוקשים בעבור ביידן. העימותים הטלוויזיוניים. עיתונאים מהצד הליברלי וכן יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי, ניסו להניא את ביידן מלהשתתף בעימותים שהפכו לנוהג מחייב בארה"ב בעשורים האחרונים, אך ביידן הודיע כי יתייצב.
כשמעל ראשו מרחפת כל העת עננה שמזינים הרפובליקנים – על סימני דמנציה ובלבול הקשורים לגילו המתקדם ולהופעות כושלות בעבר, ביידן ייבחן בשבע עיניים בעימותים מול טראמפ. הנשיא המכהן ללא ספק חזק ממנו ביכולות הרטוריות, בנחישות ובכריזמה.
חשש לשיתוק פדרלי
כפי שלא נכון היה להכריז על כהונה בטוחה שנייה של טראמפ לפני פרוץ משבר הקורונה, וכפי שלא נכון היה להכריז על תבוסתו לפני כחודש, כשנראה היה שמשבר הקורונה מעמיק והוא צולל בסקרים – כך גם לא נכון לקבוע היום שטראמפ דוהר לכהונה שנייה.
מערכת בחירות בארה"ב רצופה עליות ומורדות, והן משקפות את החברה האמריקנית המפולגת והשבטית, שבסופו של דבר חצויה כמעט חצי־חצי בין אדום לכחול, בין שמרנות לליברליות, בין טראמפ לביידן. מה שאפשר לומר הוא שאחרי טלטלות החודשים האחרונים, שני המועמדים מגיעים לישורת האחרונה כשסיכוייהם נראים דומים, עם יתרון קל לטראמפ ולו בזכות היותו נשיא מכהן. הרבה יהיה תלוי בשיעור ההצבעה של מגזרים כמו השחורים – שאם לא יצאו להצביע באחוזים גבוהים מספיק במדינות המתנדנדות, לביידן יהיה קשה לנצח. כך גם בקרב ההיספנים, שהם כ־20 אחוזים מכלל אוכלוסיית ארה"ב, ונראה כי בשנים האחרונות חלקם זז לכיוון המפלגה השמרנית אחרי תקופה ארוכה שבה נחשבו נתונים בכיס הדמוקרטי. ולא פחות מכך, בקרב נשים לבנות מפרוורי המדינות המתנדנדות. אלה, לפי הסקרים, עדיין מתלבטות. דעתן אינה נוחה מאישיותו של טראמפ, אך הן לא שייכות למחנה הליברלי על כל השקפותיו. בהתחשב בעובדה שטראמפ זכה בנשיאות בזכות ניצחון בשלוש מדינות ב־77,744 אלף קולות בלבד – זה היה ההפרש לטובתו במישיגן, פנסילבניה וויסקונסין יחדיו – כדאי לכל מי שמתכוון להמר על המנצח לחשוב פעמיים.
ב־3 בנובמבר יבחרו האמריקנים גם את כל 435 חברי בית הנבחרים, הבית התחתון של הקונגרס, שנבחרים בכל שנתיים מחדש, וכן 35 מתוך מאה סנטורים בסנאט, הבית העליון. לפי כל הסקרים, בית הנבחרים יישאר דמוקרטי, אבל קרב של ממש ניטש על השליטה החשובה בסנאט. אם טראמפ ינצח בבחירות לנשיאות אך יפסיד את השליטה בסנאט, תהפוך הקדנציה השנייה שלו למאבק קשה וסיזיפי בקונגרס לעומתי, ממש כפי שקרה לאובמה אחרי בחירות אמצע הקדנציה ב־2014.
טראמפ ואנשיו עמלים על כך שהרוב הרפובליקני בסנאט, שגדל בבחירות 2018 ל־53 לעומת 47, יישמר. לכאורה מדובר ברוב מוצק למדי, אבל הרפובליקנים עומדים הפעם בעמדת נחיתות מובנית. בכל שנתיים נבחר שליש סנאט לכהונה של שש שנים, ומתוך 35 סנטורים העומדים לבחירה מחדש הפעם, 12 בלבד הם דמוקרטים ו־23 רפובליקנים. כלומר, כמעט מספר כפול של כיסאות רפובליקניים עומדים לבחירה מחודשת ולדמוקרטים יש סיכוי "לגנוב" כמה מהם.
נוסף על כך, מסתמן כי הרפובליקנים יאבדו מושבים או ייאלצו להילחם עליהם נואשות באריזונה, קולורדו, מיין, צפון קרוליינה ואפילו בדרום קרוליינה, שם מתקשה לינדזי גרהאם להרשים בסקרים. לעומת זאת, רק מושב דמוקרטי אחד יעבור כנראה לצד הרפובליקני, באלבמה. אם בכל המדינות שבהן מסתמן מהפך הוא אכן יקרה, הסנאט יעבור לשליטה דמוקרטית. הסיכוי לכך עדיין נראה נמוך, אבל כפי שלמדנו בארבע השנים האחרונות, בפוליטיקה האמריקנית כל סיכוי נמוך של צד אחד יכול להפוך ברגע אחד למציאות נושכת בעבור הצד השני.
