בשעה שהעולם הערבי היה שקוע בנמנום המתוק של חופשת עיד אל־פיטר, מעל שמי לוב החלו להצטבר עוד ועוד נקודות מהבהבות על מסך הרדאר. כאלה שהעידו על התרחשות בעלת פוטנציאל נפיצות גבוה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה עומד מאחורי מותו של שגריר סין?
– משחק מוחות במגרש חוץ: כשראש כת תוקף בחזרה
– האם אוקראינה אשמה בפיטורי יד ימינו של פוטין?
בראשית השבוע שעבר החלו לרוץ דיווחים על מטוס מיג 29 שנחת בלוב. דיווחים אלו הצטרפו לשמועות עקשניות על עוד שמונה מטוסי קרב מסוג סוחוי ושני מסוקים, שהגיעו עוד קודם לכן בטיסה ארוכת טווח מסוריה ללוב. המטוסים נחתו בשדה התעופה באני־וואליד, 150 קילומטר דרום־ מערבית לטריפולי, המצוי בשליטת כוחותיו של הגנרל ח'ליפה חפתר, בן חסותם של הרוסים. בהמשך הועברו המטוסים לשדה התעופה אל־ג'ופרה ולעיר טוברוק. נוכחותם אומתה בשורה של צילומי לוויין, ובדיווחים של מומחים מטעם האו"ם.
השאלה המתעוררת היא האם הקרמלין מבצע כעת מהלך שמזכיר באופן מסוים את כניסתו המפתיעה לסוריה לפני שש שנים. ואם כך, האם לוב הופכת כעת לסוריה החדשה, והאם בשאר אסד, שאך כפסע בינו ובין תהום כלכלית, מצא לא רק ידיד חדש בדמותו של הגנרל חפתר שערך ביקור בדמשק לפני שבועות אחדים, אלא גם מקור הכנסה חדש באמצעות השכרת צי המטוסים שלו לגנרל. זהו מהלך חדש ומעניין, שעלול להשליך רבות על אופי הלחימה במזרח התיכון בשנים הקרובות. או שאולי בכלל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הוא שהורה לו לעשות כך. ככלות הכל, חפתר הוא בן חסותם השני של הרוסים במזרח התיכון.
כל זה התרחש במקביל לדיווחים על עיבוי מסיבי של כוחות הצבא הטורקי על הקרקע בלוב. הם מפעילים צבא רחפנים וסוללות הגנה אווירית התומכים ביריביו של חפתר, הלא הם כוחות הממשלה האסלאמיסטית בטריפולי, המכונה ממשלת ההסכמה הלאומית. בשבועות האחרונים פתחו הטורקים במהלך מסיבי של העברת כוחות וציוד צבאי מתקדם לבני חסותם האסלאמיסטים, בניסיון לסיים את המצור שחפתר ואנשיו מטילים על טריפולי כבר שנה. הטורקים נעזרו גם בקשריהם הטובים עם הממשלה בתוניסיה, שלא רק אישרה להם לטוס מעל לשטחה האווירי, אלא אף אפשרה להם לפרוק סיוע הומניטרי לכאורה בשדה התעופה הלאומי שלה – בדרכם לשדות הקטל בלוב.
ההבטחה שלא התגשמה
זה לא היה אמור להיות כך. על לוב מוטל כידוע אמברגו נשק מטעם האו"ם, אלא שבפועל היחס אליו הוא בגדר המלצה בלבד. כל מה שהמומחים מטעם האו"ם יכולים לעשות כרגע הוא לתעד את ההפרות מצד רוסיה וטורקיה, בעוד העולם בעיקר צופה ומצקצק. שש שנים כבר מתבונן העולם במלחמת האזרחים בלוב, או מה שנותר ממנה לאחר מותו של מועמר קדאפי. מאז חצויה לוב במאבק אינסופי בין כוחות ממשלת ההסכמה הלאומית האסלמיסטית שבירתה טריפולי, ובין כוחותיו של הגנרל חפתר היושב בבנגזי.
העובדה שלוב חצויה ופתרון באופק אין, אינה אומרת שמדובר במדינה ענייה. להפך, לוב על שני פלגיה היא מדינה עשירה עם עתודות נפט גדולות, והיא שוכנת במיקום אסטרטגי מול חופי אירופה. גם במצבה הנוכחי היא אינה סובלת ממחסור במחזרים. וכך, בעוד האסלאמיסטים נתמכים על ידי טורקיה, קטאר ובמידה מסוימת גם איטליה, חפתר נתמך על ידי רוסיה, איחוד האמירויות וצרפת.
שורש הדרמה העכשווית נעוץ בהחלטתו של חפתר לפני שנה להטיל מצור על הבירה טריפולי וסביבתה ולכבוש אותה. זה היה אמור להיות מהלך מהיר, חזק ואלגנטי, שיביא לסיום מלחמת האזרחים בלוב וידחק את האסלאמיסטים לפינה. בשלבים הראשונים זכה חפתר לתמיכה שקטה של חלקים נרחבים באיחוד האירופי, ואפילו של הממשל האמריקני, תמיכה שהגיעה לשיאה בשיחת טלפון עם הנשיא טראמפ. חפתר אפילו זכה לכינוי "בחור טוב" מהנשיא. אולם הגנרל לא הצליח לממש את ההבטחה שהייתה גלומה בו להכריע את המיליציות האסלמיסטיות, והתמיכה האמריקנית הלכה והתאיידה.
על פי הודעת צבא ארה"ב, מדובר במטוסי קרב מאובזרים היטב שהגיעו מרוסיה לסוריה, שם נצבעו מחדש בצבעי הצבא הסורי כדי להסתיר את מקורם
זה היה השלב שבו התקבלה החלטה בקרמלין להכפיל את המאמצים בלוב ולהיכנס חזק לתמונה. לא רק משיקולים של יוקרה, אלא גם בגלל העובדה שחפתר הוא האיש שמחזיק במתקני הנפט לחופי לוב. מבחינתו של פוטין זה היה מהלך מתבקש. עשור אחרי, פוטין טרם התגבר על התרגיל שעשה לו המערב כאשר כוחות נאט"ו שפעלו בשמי לוב שכנעו אותו להישאר מחוץ לתמונה.
כעת הגיעה ההזדמנות שפוטין חיכה לה. מכיוון שהמצור על טריפולי התמשך ללא הכרעה, החליטו הרוסים לעשות מעשה ושלחו ללוב את צבא שכירי החרב של חברת ווגנר כדי לתגבר את בן חסותם חפתר. אותו תרגיל מוכר וידוע מסוריה, שבו שלחו הרוסים את שכירי החרב לתגבר את אסד. ואכן, עם הגיעם של השכירים הרוסים ללוב החל להיווצר בשטח היפוך מגמה. תוך זמן קצר נראה היה שפניו של חפתר לנצחון.
אבל אז קרו כמה דברים דרמטיים. בדיוק כאשר היה נראה שאך כפסע בין כוחות הממשלה האסלאמיסטית לאבדון, הגיעה הישועה בדמותו של נשיא טורקיה ארדואן, שחתם על שורה של הסכמים מדיניים וכלכליים עם ראש ממשלת טריפולי, פאאז אל־סאראג'. בראשם ההסכם שלפיו כל השטח הימי המשתרע בין חופי לוב לחופי טורקיה על אוצרותיו הימיים, בהם מרבצי הגז והנפט, שייך להם בלבד.
ההסכם מסתמך לכאורה על החוק הימי הבינלאומי, הקובע כי מדינות שהמרחק ביניהן אינו עולה על 400 מייל יכולות להכריז על השטח ביניהן כשלהן. הבעיה היא שהתווך הימי הזה כולל מדינות נוספות כמו יוון. ההסכם לא נועד אפוא אלא לשמש קונטרה לבריתות שנחתמו במזרח הים התיכון ובהסכמים בין יוון, קפריסין, מצרים וישראל לניצול משותף של שדות הגז העשירים שהתגלו בשנים האחרונות.
מול ההסכמים הללו שהותירו אותו מחוץ למשחק, שלף ארדואן פטנט ימי ישן המנכס לטורקיה את מחצית שטחו כמעט של הים התיכון. חמוש בפתרון הישן־חדש הזה הניח ארדואן בפני ראש ממשלת ההסכמה האסלאמיסטית בטריפולי, סאראג', הצעה שאי אפשר לסרב לה, וזכה בכל הקופה. ההסתייגות הבינלאומית והנפילה המתמשכת בערכה של הלירה הטורקית לא הרתיעו את ארדואן. הוא נקט בגישת המעז מנצח, תוך שהוא מקפיד למתוח את החבל מול פוטין עד להתפקע, אבל בשום שלב לא לקרוע אותו. בדרך הזו נולד גם ההסכם בין רוסיה לטורקיה באידליב, שבפועל מאפשר לטורקים דריסת רגל בסוריה בהסכמה רוסית. לא מן הנמנע שכעת הולך ומסתמן בלוב סוג של הסכם אידליב 2. אלא שהפעם מדובר במשהו הרבה יותר גדול ורציני, עם השלכות הרבה מעבר לגבולות לוב.
מרחב הכחשה
מי שמימן את צבא שכירי החרב של וגנר בסוריה בשנתיים האחרונות היו אוליגרכים רוסים, ידידיו של פוטין, שהסכימו לתקצב עבור אסד את הקרבות על אזורים הכוללים שדות נפט ומכרות במקומות כמו חאמה או דיר א־זור. זאת תמורת 25 אחוזים מהרווחים העתידיים של נכסים אלו. כך מימן פוטין את המלחמה בסוריה ברמה חלקית.
אלא שכמו בסוריה, מדובר בפתרון מוגבל. אחרי מקבץ הצלחות התחלתי, צבא שכירי החרב של וגנר החל לזייף במשימה. כוחותיו של חפתר החלו לאבד עוד ועוד שטחים סביב טריפולי, בעוד הטורקים הולכים ומגבירים את נוכחותם בשטח, מחמשים את הכוחות האסלאמיסטיים ומציבים מול כוחות וגנר כוחות של חברת הביטחון הטורקית "סאדאת". מדובר בסוג של מיליציה פרטית בפיקודו של יועצו הצבאי הקרוב של ארדואן, הגנרל עדנאן טנריורדי. בישראל מוכר טנריורדי כמי שחתום על המניפסט "איך לכבוש את ישראל בעשרה ימים בעזרתן של מדינות האסלאם".
בלוב נעשה ניסיון השתלטות שמורכב משלושה אלמנטים: קשירת ראש הממשלה פאראג' בסדרת הסכמים כלכליים ומדיניים ובראשם ההסכם הימי לעיל, העברת עזרה צבאית מסיבית, ושיתוף פעולה שקט של הגורמים הפרו־אסלמיסטים בטוניסיה השכנה ביצירת גשר אווירי ללוב. על פי דיווחים מהשבועות האחרונים, מי שמנהל את המבצע הוא ראש ארגון הביון הטורקי, האקאן פידאן, שגם הגיע בחשאי ללוב עם קבוצה של קצינים בכירים בצבא טורקיה, ערב מהלך צבאי לכיבוש שדה התעופה אל וואטיה, הסמוך לגבול עם טוניסיה. המהלך הזה הביא לסדרת כישלונות של כוחותיו של הגנרל חפתר, שאיבד בשבועיים האחרונים חלקים גדולים מהשטחים שהיו עד כה בשליטתו. עד כדי כך שבימים האחרונים החלו להתגבר השמועות כאילו סר חינו של חפתר והקרמלין שוקל להחליפו.
שמועות אלו צברו בימים האחרונים תאוצה, במיוחד לאחר שמטוס אנטונוב רוסי נחת בשדה התעופה באני־וואליד והחל לפנות משם את הציוד הצבאי ואת שכירי החרב של ואגנר. מה שהוליד שמועות נוספות כאילו ואגנר, המיליציה הפרטית של הקרמלין, עזבה את לוב בשלוש טיסות פינוי. השמועות התגלו כבלתי נכונות, לאחר שהתברר כי לא רק שאנשי ואגנר לא עזבו את לוב, אלא שהם מתבצרים כעת בקו לחימה טרי לקראת מה שנראה כהכנה רוסית למבצע תקיפה מסיבי מן האוויר. בדיוק מה שנחוץ כדי לייצר מציאות חדשה על הקרקע.
בשורה התחתונה, אחרי כל חרושת השמועות והניחושים והנקודות המרצדות על הרדאר, מטה אפריקה של צבא ארה"ב פרסם הודעה דרמטית שלפיה "טובתם של אזרחי לוב אינה בראש מעיניה של רוסיה", וכי "טייסים שכירי חרב רוסיים צפויים לספק חיפוי אווירי לשכירי החרב של ואגנר, הלוחמים בשירותו של הגנרל חפתר".
על פי הודעת מטה אפריקום, צי המטוסים הרוסים שהגיע בימים האחרונים לשדה התעופה בלוב אינם מטוסים מיושנים של צבא סוריה, אלא דור רביעי של מטוסי קרב מאובזרים היטב שהגיעו בטיסה מבסיס ברוסיה לסוריה, שם נצבעו מחדש בצבעי הצבא הסורי כדי להסתיר את מקורם הרוסי ולספק לקרמלין מרחב הכחשה נרחב. למהלך הזה יש השלכות הרבה מעבר למאבק על השליטה בלוב עצמה. השלב הבא, מזהיר מטה אפריקום, הוא פריסת בסיסים רוסיים מול חופיה הדרומיים של אירופה. בנתונים אלו נוח לרוסיה לחלוק את לוב עם טורקיה. אם זה יצא לפועל, ישראל יכולה להיפרד מהסיכוי לראות את רווחי הגז בים התיכון מתממשים.
