בתשעה באוגוסט 2014 ירה שוטר אמריקאי למוות במייקל בראון, צעיר שחור בעיירה פרגוסון. הירי הוביל להפגנות מחאה ולהפרות סדר בנות מספר חודשים של שחורים בכל רחבי ארה"ב בטענה לגזענות שיטתית ולחוסר צדק כלפיהם מצד הממסד והמשטרה. תקרית זו הפכה להיות אחד המחוללים המרכזיים בפריחה של קמפיין החרמות – BDS – נגד ישראל בארה"ב ותרמה משמעותית למשבר בין ישראל ליהדות ארה"ב.
בשנת 1989 טבעה התאורטיקנית אמילי קרנשאו את המושג 'הצטלביות' בהקשר של המאבק הפמיניסטי לשוויון מגדרי, כדי להדגיש את הדמיון הרב והחפיפה בין סוגים שונים של דיכוי כלפי קבוצות מוחלשות ומיעוטים, המופלים לרעה על בסיס גזע, דת, מגדר, תרבות וחברה. שורשי הדיכוי לדידה מצויים בהגמוניה של הממסד הלבן הגברי.
עד מהרה נדד הרעיון ממגדל השן האקדמי למאבק חברתי של מיעוטים וקבוצות מוחלשות – השחורים, הלהט"בים, הפמינסטיות והלטינים – אשר הגבירו את שיתוף הפעולה והסולידריות ביניהם, והחלו תומכים אקטיבית אחד במאבק של השני נגד הממסד וקבוצות הכוח.
מהומות פרגוסון התרחשו במקביל למבצע צוק איתן בעזה (2014). וכך, ארגונים עם סדר יום אנטי-ישראלי הצליחו להפוך את קמפיין החרמות למטרה לגיטימית של קואליציית המיעוטים. מאז מהומות פרגוסון, אז השתמשה תנועת השחורים בסלוגן PALESTINE2FERGUSON, נרשמת שחיקה קשה בתמיכת הרחוב האמריקאי הליברלי בישראל.
קואליציית המיעוטים מציירת את התמיכה בישראל כלא מוסרית ולא ליברלית, והיא משפיעה על האופן שבו רבים בארה"ב מפרשים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשיח הליברלי, אפילו צעדות הגדר של החמאס בעזה נתפסות פעמים רבות כצעדות מחאה של "אנשים חומים" נגד הממסד המדכא ה"לבן" של ישראל. באווירה כזו אמריקאים רבים "קונים" את הנראטיב החמאסי של הפגנות לא אלימות, למרות שפע העובדות שסותר אותו.
קואליציית המיעוטים גם האיצה את תהליך הפיכת ישראל לנושא חד-מפלגתי בארה"ב. זהו שינוי דרמטי שכבר ניכר בקמפיין הבחירה במועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, כאשר בניגוד לעבר גילויי התמיכה בישראל הפכו לנדירים. כוחות עולים במפלגה הדמוקרטית המזוהים עם מטרות קואליציית המיעוטים אפילו קוראים מפורשות להפסקת התמיכה האמריקאית בישראל.
הקהילה היהודית עומדת נבוכה מול המגמות האלה. אף שבשנות השישים והשבעים של המאה העשרים ארגוני הקהילה היהודית נאבקו בצוותא עם תנועת השחורים במסגרת תנועת זכויות האדם האמריקאית, במהלך השנים הפכו יהודי ארה"ב למזוהים עם הממסד הלבן הפריבלגי שנגדו פועלת קואליציית המיעוטים.
יתרה מכך, בשנים האחרונות נשחקת התמיכה בישראל בקרב יהודים אמריקאים רבים לאור ביקורת גוברת על מדיניותה כמו גם לנוכח שינויים דמוגרפיים וחברתיים. באווירה כזו, הסולידריות והקונצנזוס היהודיים נשחקים אפילו סביב הצורך להיאבק בתנועת החרם נגד ישראל. גם כאשר אינם מרגישים בנוח עם קמפיין ה-BDS, יהודים רבים בוחרים שלא לצאת נגדו פומבית בגלל יחסם האמביוולנטי לישראל.
אתגר קואליציית המיעוטים "מפורר" את הקהילה היהודית. הדימוי שקואליציית המיעוטים מדביקה לממסד היהודי כרכיב במערכת הלבנה המדכאת נקלט על ידי צעירים יהודים רבים ומחזק את הריחוק והניתוק מהממסד ומישראל. תמיכתו המסורתית של הממסד היהודי בישראל עומדת לו לרועץ בניסיונו להגיע לאותם הצעירים, ופוגעת בכוח ובחיוניות של הקהילה היהודית.
לנוכח המגמות הדמוגרפיות בארה"ב, נראה שאתגר קואליציית המיעוטים רק יגדל, ומדינת ישראל צריכה להסתגל לארה"ב שונה, שבה תמיכה מצד ממשל דמוקרטי ותמיכה ציבורית אינן מובטחות עוד. ההשלכות המזיקות של קואליציית המיעוטים מועצמות משמעותית לנוכח המשבר בקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב. המשבר מונע עמדה קוהרנטית של הקהילה היהודית המבקשת לקעקע את סדר היום האנטי-ישראלי של קואליציית המיעוטים. סופו של הקשר עם יהדות ארה"ב להשפיע לא רק על מעמדה של ישראל בחוגים ליברליים ברחוב האמריקאי, אלא גם על טיב היחסים בין ישראל לממשל הדמוקרטי הבא. אין לישראל הרבה מה לעשות מול תופעה חברתית פנים אמריקאית, זולת העמקת הקשר עם התפוצות. זוהי סוגייה קריטית לישראל, וראוי היה אם לכל הפחות ראש הממשלה היה ממנה שר תפוצות חדש, כפי שעשה במקרה של משרדים אחרים בתקופת הביניים שבין הבחירות.
