אוכל הוא הרבה דברים. מקור אנרגיה לגוף, גורם מחבר בין אנשים, אפיק לפיתוח יצירתיות. אבל יותר מכול – אוכל הוא נחמה. בימי קורונה טרופים אלו, אחרי שמסעדות ובתי קפה סגרו את שעריהם בצווי חירום, כל שנותר לאחוז בו (ממרחק שני מטר כמובן) הוא השליח. אז נכון שזה לא היה בדיוק אותו הדבר וחלק מהכיף ביציאה למסעדה הוא כל מה שמסביב – להתלבש יפה, להתאפר ולהשאיר מאחור את ערימת הכלים (זוכרים שפעם אשכרה עשינו את הדברים האלה?) – אבל אם להתמקד בחיובי, המשבר הזה הוביל לא מעט מסעדות שף להיפתח לראשונה לאופציית המשלוחים, והאמת היא שיש משהו ממש נחמד באכילת גורמה בפיג'מה. אז אחרי שנמאס לנו מעוד יום עמוס בישולים הזמנו ארוחת ערב מ"איט בר", בר־מסעדה שאנחנו מחבבים במיוחד (ותודה ליקיר המדור מ' בוטיר שגילה לנו את המקום).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לתלות על המקרר: לא רוצים לבשל? כל שרותי המשלוחים לשירותכם
– זמן אוכל: מה אפשר להכין עם הילדים בבית
– התאומות הירושלמיות שהקסימו את אמריקה
פתחנו עם "הטובים לטיס", כנפיים עטופות רוטב סטיקי מתקתק ומטוגנות בשמן עמוק. איט בר מרפררת לדיינרים אמריקניים, ואין מנה אמריקנית יותר מזו. הכנפיים היו עשויות מצוין, נוטפות שומן דביק ועסיסי, וכמה נפלא שאפשר לאכול עם הידיים בלי להרגיש חסרי תרבות. 0:1 ליתרון הביתיות. המשכנו לצ'יפס בטטה קריספי, מתובל בטימין ומלח גס. מסעדות נוטות להתעלל בצ'יפס בטטה, והוא סובל הרבה יותר מחברו התפו"א משימוש בחומר גלם קפוא, אך לא כאן. כאן הוא היה טרי, רך ושמנמן מבפנים, פריך ומתפצח מבחוץ (איזה כיף שלא שכחו לקמח אותו בקורנפלור לפני הטיגון), ולא איבד מצורתו למרות המשלוח. אבל ההברקה האמיתית היא קטשופ הסלק שליווה אותו והיווה מטבל מרענן וחביב. דווקא הצ'יפס הרגיל (שהגיע עם המנה העיקרית) קצת אכזב. למרות גרידת הלימון והטימין, ולמרות איולי הכמהין, הוא היה יבשושי ולא עשה חשק לסיימו.
כדי לאזן את כל השומן הזה בחרנו בסלט צ'יינה טאון, שכפי ששמו רימז היה אסיאתי, עם בסיס של כרוב לבן וסגול ומעליו גזר, צנונית, שעועית ירוקה, נענע, כוסברה ובוטנים מקורמלים. מביני (כלומר מבינות) העניין יודעות שסלט קם ונופל בכלל על הרוטב. המהדרות יודעות שזה לא רק הטעם של הרוטב, אלא הכמות. כי המרכיבים יכולים להיות מעולים והרוטב נפלא – אבל אם אין מספיק נוזל שיעטוף ויחבר את כל הפרודוקטים ביחד, אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה. במבחן כמות הרוטב, איט בר פרגנו בשתי צלוחיות פלסטיק. זה היה סבבה, אבל היינו מעדיפים שלוש. כמובן שהוצאנו את תכולת הסלט אל קערה גדולה יותר כדי שהערבוב יוכל להתבצע על הצד הטוב ביותר.
המשכנו אל המבורגר "המערב הפרוע" (מישהו צריך פעם לכתוב דוקטורט על מסעדות ועל תהליך בחירת השמות שהן מעניקות להמבורגרים שלהן). מדובר ב־220 גרם בשר אנטרקוט טחון שהוגש עם רצועות אווז (מעולות), עגבנייה צלויה, בצל צרוב, עלי בייבי ואיולי שום. כל מנה שמוגשת בשנייה שהיא יוצאת מהמטבח תהיה תמיד הרבה יותר טעימה ומוצלחת מאשר אם היא נאלצת להידחס לתוך קופסה ולשהות בה לפעמים גם שעה, אבל ההמבורגר הוא הטריקי מכולן. למעשה, משלוח ממסעדה נמדד באופן שבו היא מטפלת באריזת ההמבורגר שלה. באיט בר יודעים את העבודה ואכן מפרידים בין החלקים היבשים (לחמנייה) לרטובים (בשר ותוספות). זה אולי מצריך קצת התעסקות בהרכבה מחודשת בבית, אבל אין ספק שהתוצאה שווה את זה.
לקינוח בחרנו בפאדג' שוקולד ובטופי קראנץ' טבעוני – עוגת שכבות שמורכבת מקרמבל שוקולד, רוטב טופי וקרם קרמל מלוח. שתיהן היו בינוניות למדי, אבל אולי זה כי אי אפשר להשוות קינוח מצולחת ואוורירי לכזה שמוגש בקופסת פלסטיק, ואולי זה כי נאלצנו לוותר על הגלידה. לכאורה, אפשר לחשוב. הרי למדנו כבר לוותר על הפרטיות שלנו, על ההרגלים שלנו, לפרקים גם על השפיות, אז מה זה כדור נוצ'ולה. אבל מתברר שגלידה היא לא רק שדרוג לעוגת שוקולד חמימה, לפעמים היא תזכורת מהחיים הקודמים שלנו, ולכמה שאנחנו מתגעגעים אליהם.
בקיצור: אשרי יושבי ביתך // אל תפספסו: צ'יפס בטטה // בשולחן ליד: נטפליקס
motzash.food@gmail.com
