חלק מסימני השבעה עדיין ניכרים בבית משפחת סגל שבמרכז פתח־תקווה – ערמת כסאות פלסטיק, ערמת סידורים. אם נדמה לכולנו שהזמן קצת עמד מלכת מאז טבח שמחת תורה, אצל משפחות הנופלים על אחת כמה וכמה. סביב השולחן בסלון מתאספים הוריו של אוריאל הי"ד, לוחם גולני שנהרג במוצב כיסופים ב־7 באוקטובר, נעמה ועדי, ושלושה מאנשי הצוות החינוכי בישיבת אמית כפר גנים שבה למד אוריאל ז"ל – הדס שמיר, מנהלת בית הספר ללקויי למידה בישיבה; הרב לבני שמחוני, המחנך של אוריאל; והרב ניצן ברגר, ראש הישיבה, שמגיע על מדים היישר משירות המילואים שאליו התגייס בבוקר שמחת תורה. באופן מצמרר, הרב ברגר משרת במוצב כיסופים, ממש במקום שבו אוריאל נהרג.
אני מבקש מההורים לספר לנו קצת על אוריאל. נעמה סגל: "הוא היה ילד מדהים, מתוק וחייכני, סנדוויץ' בין שני אחים – נתנאל הבכור ויעקב הצעיר. הוא נולד בנר חמישי של חנוכה ולכן החלטנו לקרוא לו אוריאל, שם שמסמל אור ושמחה. בגיל שנתיים החלה לו ירידה בשמיעה, ובמקביל גם בדיבור. דאגנו לו והיינו במעקב אצל רופאים, שהמליצו לנו על ניתוח כפתורים. הוא אכן עשה, והמצב השתפר. הוא למד בגנים שפתיים וההתפתחות שלו הייתה מצוינת. בבית הספר היסודי למד ב'נצח' בכיתה קטנה, היו לו עדיין קשיים בשמיעה ובדיבור, אבל על הכול פיצתה היכולת החברתית שלו. הוא תמיד היה מוקף חברים. בכיתה ז' הוא התחיל ללמוד בישיבה התיכונית אמית כפר גנים. בהתחלה היה לו קשה, לא כל כך מצא את עצמו בחברה החדשה. כשהרב לבני הפך להיות המחנך שלו בכיתה י', הכול השתנה. הוא התחבר אליו, הרגיש הרבה יותר טוב מכל הבחינות. בזכותו הוא פרח".
מאיפה הגיע החלום של אוריאל לשרת בגולני?
"חמי היה בגולני, הוא שמע מילדות מעשי גבורה מהחטיבה וזה הפך לחלום שלו, להמשיך את דרכו ולשרת שירות משמעותי. הטירונות הייתה מפרכת, היו קשיים ולא היה לו קל, אבל בסוף הוא צלח אותה. גם זה היה בזכות החברים".
עדי סגל: "אנחנו יודעים שהוא מת מתוך גבורה, כשניהל מול המחבלים קרבות עזים. זרקו לעברם רימונים, ואוריאל הדף את הרימונים החוצה מהמיגונית"
מתי נפגשתם בפעם האחרונה?
עדי סגל: "אוריאל הגיע לחופשה אחרי יום כיפור, ונשאר איתנו עד החג הראשון של סוכות, כולל. ביום הראשון של חול המועד הוא כבר נאלץ לחזור, והסעתי אותו לבסיס. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ביקש שנסיע אותו, והפעם הראשונה שהסעתי אותו. הכול היה פורח מסביב, ואני זוכר שחשבתי לעצמי איך באזור הזה בתוך שנייה מקום הכי פורח יכול להשתנות ברגע, אבל כמובן לא ידענו כלום".
האם, נעמה: "בבוקר שמחת תורה שמענו כמו כולם את האזעקות. היינו בטוחים שהיה איזה חיסול או משהו דומה. הגענו לבית הכנסת והתחלנו לשמוע שמועות שיש חטיפות ומחבלים בדרום. זה נשמע מופרך".
האב, עדי: "לא הדלקנו את הטלפון הסלולרי עד מוצאי שבת, הבנו שקורה משהו אבל לא קלטנו את סדר הגודל של האירועים".
הרב לבני שמחוני: “זה כמו לאבד בן. יש מחזור בישיבה באפרת שאיבד שלושה חברים במלחמה. אני לא רוצה לדעת מה עובר על המחנך שלהם"
האם, נעמה: "רק לקראת מוצאי שבת התחלנו להבין שגם באזור כיסופים הייתה חדירה, והתחילו אצלנו חששות גדולים. ניסינו ליצור איתו קשר, והוא לא ענה. חשבנו שאולי לקחו להם את הטלפונים. ככל שהשעות עברו החששות והחרדות גדלו. ניסינו ליצור קשר עם מפקדים, חברים והחמ"ל, ואף אחד לא ענה. היה כאוס. קיווינו לטוב והתפללנו. ביום שני בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעו הדפיקות בדלת, ומיד הבנו שזו בשורת האיוב. מפה התחיל מסע שאנחנו רק בהתחלה שלו. אנחנו עוד לא באמת מעכלים".
האב, עדי: "אנחנו יודעים שהוא מת מתוך גבורה. עד ממש לאחרונה חשבנו שהוא היה בחדר האוכל של המוצב, היום אנחנו יודעים שהוא היה במיגונית עם עוד 17 חיילים, וניהל מול המחבלים קרבות עזים. זרקו לעברם רימונים, ואוריאל הדף את הרימונים החוצה. בסוף המחבלים זרקו מטען רב עוצמה לתוך המיגונית, וזה מה שהרג את אוריאל וכמה מחבריו".
האם, נעמה: "העובדה שהוא נפל על קדושת העם והארץ מקהה את הכאב שלנו. אלה ערכים שהוא קיבל בבית ובישיבה, הוא בנה את עצמו על ערכים של אהבה ונתינה, ואלה הגיעו לידי ביטוי גם בפעולות האחרונות שלו".
שקט עם אש פנימית
כשהאם נעמה מדברת על שתי הרגליים הערכיות של בנה שנפל, אני מביט בעיניהם העצובות של שלושת אנשי הצוות מהישיבה התיכונית שנוכחים בחדר, ומבקש מהם לספר על אוריאל שהם הכירו.
הדס שמיר: "אוריאל הגיע אלינו בכיתה ז', ומהרגע הראשון היה אפשר לזהות ילד חייכן עם הורים שעומדים מאחוריו ושמאוד חשוב להם התחום התורני. מגיל צעיר היה אפשר לזהות את חברות האמת שיש בו, זה היה הדבר הכי משמעותי. כל חבר שאנחנו פוגשים מציין שהוא היה חבר אמת, אהוב, יקר ואוזן קשבת. אני זוכרת את התפילות שלו. עם כל סערת גיל ההתבגרות והבדיקות שעשה כמו כל נער מתבגר, התפילות שלו תמיד היו בדבקות. גם אם הוא היה נפגש עם החברים בשישי בערב עד לפנות בוקר, זה לא היה מונע ממנו להגיע לתפילה בשבת. לפעמים הוא היה הולך מיד אחרי הבילוי לתפילת הנץ החמה ורק אז חוזר הביתה, העיקר לא להפסיד את התפילה".
הרב לבני שמחוני: "ידוע שבגיל הזה יש בעיה עם לוחות זמנים, בעיקר בעניין של קימה בבוקר. עם אוריאל אף פעם לא היה לי שיח על העניין הזה, הוא תמיד הגיע בזמן. ידעתי שיש לי תלמיד אחד שמגיע בזמן, לא משנה מה. הוא היה עסוק בתפילה ולא פטפט עם חברים למרות שבהחלט היה לו על מה. הוא דיבר איתם, אבל רק אחר כך".
הדס שמיר: “מגיל צעיר היה אפשר לזהות את חברות האמת שיש באוריאל, זה היה הדבר הכי משמעותי. כל חבר שאנחנו פוגשים מציין זאת"
הרב ניצן ברגר: "אצלי יש סגירת מעגל מרגשת בקשר לאוריאל. אני משרת במוצב כיסופים, ממש במקום שבו אוריאל נהרג. מטבע הדברים אני מכיר את הבנים בגיל קצת יותר מאוחר, כשהם מגיעים לישיבה אחרי החטיבה. יצא לי כמה פעמים להיכנס לכיתה של הרב לבני ולהכיר את התלמידים, ובעיקר במסע לפולין שהיה בכיתה י"ב. אין ספק שזה היה מסע חשוב מאוד עבור אוריאל".
הדס שמיר: "הוא חזר מהמסע ואמר שהוא רוצה להשתפר ולהתחזק. המסע הזה הכניס בו הרבה תובנות חדשות על חלקו בשרשרת של העם היהודי".
הרב ברגר: "אנחנו לוקחים את המסע תמיד לכיוון של צמיחה אישית, שלא נחזור כמו שיצאנו. ובמסע הזה התבררה מידת האמת שיש בו. היה באוריאל איזה שקט מבלבל. הרבה פעמים אתה רואה אנשים שקטים ואתה אומר 'בטח אין להם מה להגיד, אין להם עמוד שדרה, הם נסחפים עם הרוח'. אבל אצל אוריאל השקט הזה היה אחר לגמרי. פתאום משהו חשוב היה מדליק אותו והיה אפשר לראות את ה'עם כלביא יקום', ראית שיש לו מה לומר וזה הראה על אש פנימית שלא היו רואים ביום־יום, אבל בהחלט הייתה בו. וכשאני שומע את ההורים עכשיו, אני מבין שהוא ינק את זה בבית".
נעמה סגל: "העובדה שהוא נפל על קדושת העם והארץ מקהה את הכאב שלנו. אלה ערכים שהוא קיבל בבית ובישיבה"
הרב לבני: "מעולם לא דיברתי עם ההורים של אוריאל על בעיות משמעת, ויש תלמידים שאני מתקשר להורים על הדברים האלה לפעמים ארבע פעמים ביום. כל השיחות היו סביב מה עושים מבחינה רוחנית ואיך מחזקים אותו, כי זה מה שהיה חשוב להורים, זה מה שהיה חשוב בבית. אוריאל אמר לי לא פעם: 'אני יודע מה האמת, אבל אני רוצה לנסות ולבדוק'".
הרב ברגר: "זה עשוי להישמע כאילו אנחנו מדברים על מלאך שהכול עובר לידו, אבל אנחנו יודעים שכדי לסיים מסלול כלוחם בגולני ולהיות בקווים בצפון ובדרום נדרשים הרבה תעצומות נפש, הרבה גבורה והרבה מאבקים פנימיים. ברור לי שאוריאל חרק שיניים על הדבר הזה, וגם לכך היו ניצנים בשלבים מוקדמים. הוא לא ויתר לעצמו, נאבק להצליח, היה בעל רצון חזק, וכל אלה אפיינו אותו מאוד. הוא התנסה לאורך כל החיים עם הקשיים האלה, וכל הישג שלו היה כרוך בהמון מאמץ. שום דבר לא היה מובן מאליו. ברור שהדברים האלה עמדו לו ברגעים המאתגרים של הצבא, ובאו לידי ביטוי מובהק ברגעים האחרונים של חייו".
במהלך מלחמת חרבות ברזל איבדה הישיבה שניים מבוגריה, אוריאל סגל ורס"ן מוטי שמיר מחוות יאיר שבשומרון, שנהרג בהגנה על קיבוץ רעים. שמיר הי"ד הוא גם אחיינה של הדס, שמשתתפת בשיחה. עבור הרב לבני, אוריאל הוא התלמיד הראשון שנופל.
הרב ניצן ברגר: "ממוצע הגיוס לקרבי בארץ, הוא 49 אחוזים. בחינוך הממלכתי־דתי הממוצע הוא בערך 62 אחוזים, ובישיבת כפר גנים 75 אחוזים. הישיבה תורמת, מעודדת. זו פדיחה לא ללכת לקרבי"
"זה ממש כמו לאבד בן", הוא אומר, "אוריאל היה בן המחזור הראשון שלי בישיבה, שאותו ליוויתי שלוש שנים. זה קשה מאוד. לפני שבועיים הייתה אזכרה לאמי, לפני חודש הייתי באזכרה של סבתי. נסעתי עם אחד מהאחים שלי לבית העלמין סגולה ואמרתי לו – 'אמא קבורה פה, מה לעשות. סבתא, זו דרך העולם. אבל זה שתלמיד שלי קבור פה, זו שבירה מאוד חזקה. יש מחזור בישיבה באפרת שאיבד שלושה חברים במלחמה. אני לא רוצה לדעת מה עובר על המחנך שלהם. סיוט".
איך מדברים על זה עם התלמידים שלך כיום, שבעוד שנה-שנתיים יהיו חיילים?
"בשפה של עוצמה. גם כשאנחנו חושבים על איך מנציחים את אוריאל, האם תולים תמונה שלו בכיתה או לא, הכול בא מתוך ערך העוצמה. העברתי השבוע שיעור אמונה לכיתות ז', והדיבור עליו עלה מצד התלמידים. הם לוקחים את הצדדים באישיותו ומאירים אותם".
הרב ברגר: "רצה הקב"ה ובמחזור הזה אוריאל הוא השני שנהרג. כשהם היו תלמידים בי"א, נהרג חברם אוראל מאוגמי בתאונת דרכים בכניסה לעיר. זו הייתה אז מכה שכל המחזור הרגיש והיה שותף בכאב המשפחה. למפרע, הסיפור הזה גיבש מאוד את מחזור ט"ז בישיבה. הם נצרפו בכור הברזל, והיה איזה ממד של תרגולת עכשיו, כשאוריאל נפל. ראית את זה בהודעות בווטסאפ, באופן ההתגייסות לשבעה, בהבנה המיידית לצורכי המשפחה. השאלה החינוכית שונה, זה מחזור של בוגרים, חלקם בישיבות, בצבא או במכינות, והמסרים שלנו אליהם מועברים בעיקר בכתיבה במדיה החברתית. חשוב לנו מאוד לקחת את מסרי הגבורה שעולים משני הבוגרים שלנו שנפלו ולהנחיל את המורשת שלהם. אנחנו מעצימים את הקרביות, את הנכונות להילחם ולהקריב עבור עם ישראל".
האם, נעמה: "אני הגעתי מבית חילוני, וגם אצלנו דיברו על ערכי הקרבה. יש לכל מגזר הרבה מה ללמוד מהחיילים שנופלים למען המולדת".
הסיפור הוא הבתים
אני שואל את הרב ברגר אם הוא רואה הבדל בין הבורגנות הדתית־לאומית לבין מה שקורה באזורי גב ההר וביישובים הקטנים מבחינת המוטיבציה לשרת בקרבי. הוא שולל את ההבדל הזה מכול וכול: "אני כופר בתזה שלפיה יש שוני. ישיבת כפר־גנים היא אולי המודל של מה שמכונה הבורגנות הדתית או הציונות הדתית הקלאסית בערים הגדולות. אני מקבל בכל שנה את נתוני הגיוס. ממוצע הגיוס לקרבי בארץ, דתיים וחילוניים כאחד, הוא 51 אחוזים. בחינוך הממלכתי־דתי הממוצע הוא 62 אחוזים, ובישיבת כפר גנים 75 אחוזים. מדובר בשיעור גבוה מאוד כי הוא כולל תלמידים של כיתות תקשורת, למשל, שהצבא מונע מחלק מהם להתגייס, וכולל תלמידים עם פרופיל נמוך. אני לא לוקח את הקרדיט על הנתונים האלה לישיבה. הישיבה תורמת, מעודדת, יש הרבה דיבור סביב הנושא ואנחנו מפגישים את הבנים עם בוגרים קרביים בתפקידי פיקוד שידברו עם התלמידים, אבל הסיפור הוא בראש ובראשונה סיפור של בתים. התלמידים שלנו באים מבתים ערכיים, שמחנכים לתרומה מקסימלית למדינה".
הרב לבני: רוב החבר'ה בישיבה מדברים על זה, על הרצון להיות בקרבי ועל הרצון לתרום כמה שיותר.
זה לא מובן מאליו בחברה שיש בה הרבה חומריות ואינדיבידואליזם.
הרב ברגר: "נכון, וזאת עדיין פדיחה אצלנו לא ללכת לקרבי, כמובן למי שיכול. גם ללכת לגדודים רגילים זה נחשב קצת פדיחה. מה זאת אומרת, תלך לסיירת. אנחנו לפעמים פוגשים את זה מהצד השני, תלמידים שאומרים 'אם אני אלך לישיבת הסדר זה יחסום לי את האפשרות להתגייס לסיירת'".
האם, נעמה: "גם אוריאל התלבט, ובסוף החליט ללכת ישר לצבא. הוא התחרט על זה בשלב מסוים. באמצע הטירונות הוא אמר לי שאם היה יכול ללכת לשנת הכנה הוא היה עושה את זה, אבל כבר היה מאוחר מדי".
הרב לבני: "אוריאל התקשר אליי בערב ראש השנה מיד אחרי סיום כיתה י"ב. הוא אמר לי 'הרב, אני רוצה לבקש ממך סליחה, הייתי צריך ללכת לישיבה או למכינה, משהו שייתן לי את ההכנה הנדרשת'. הוא באמת חרק שיניים בטירונות. זה היה עשרים דקות לפני ראש השנה אז לא היה לי זמן לדבר איתו, אבל אחר כך כשדיברתי איתו בנחת הוא אמר שהיה לו קשה מאוד. הוא ראה איך החברים שלו קופצים כמה מדרגות בבנייה האישית שלהם בישיבות השונות, והרגיש פספוס".
הרב ברגר, אתה הצלחת להביא להורים של אוריאל את התפילין שלו. איך זה קרה?
הרב ברגר: "אחרי האזעקות ששמעתי בשבת כמו כולם, הלכתי לבית כנסת. בשמונה וחצי בבוקר ביקשתי מהבן שלי להביא את הטלפון מהבית. אנחנו שייכים במילואים לאוגדת עזה וידעתי שזה עניין של זמן עד שיגייסו אותנו. ב־10:30 כבר הייתי בדרך דרומה, התארגנו כמה ימים והגענו למוצב כיסופים, שם החלפנו את גדוד 51 של גולני אחרי כל האבדות שספג. רק כשדיברתי עם הדס היא עזרה לי להבין שאוריאל נפל בדיוק במקום שבו אני משרת. מעבר לצמרמורת המובנת, דיברתי עם עדי וסיפרתי לו שאנחנו נמצאים ממש באותו המקום שבו אוריאל נפל. סיפרתי לו על בית הכנסת במוצב שנפגע, ושאלתי אם יש במשהו לעזור. עדי אמר שאומנם הביאו להם כמה חפצים של אוריאל, אבל את התפילין שלו לא מצאו. מיד הפעלתי את כל מי שאפשר כדי לחפש את התפילין, התקשרנו לרב של גדוד 51 שכבר לא היה שם והוא עזר לנו למצוא את התפילין. מתברר שהרב לקח דברים שלא היה ידוע של מי הם במסגרת הבלגן שהיה, ובעזרת פרטי זיהוי החזרנו את התפילין לנעמה ועדי.
האם, נעמה: "ראיתי את התמונות של בית הכנסת הפגוע במוצב, הרב ברגר צילם לנו ספרים שחוררו בכדורים של המחבלים. זה רק מחזק אצלי את הידיעה שמדובר בגזירת שמיים, ככה השם רצה שיהיה ובטח שאסור להאשים את הצבא. הצבא פעל בצורה נהדרת, והעובדה שלקח לכוחות זמן להגיע ליישובים ולסייע למוצבים, גם זו גזירת שמיים. המסר שלי הוא להיות חזקים באמונה, לדעת שעם ישראל הוא עם חי ונושם ושאף אחד לא יצליח לנצח אותנו. אנחנו נחיה לנצח, אף אחד לא יוכל להביס אותנו. אנחנו חזקים, אנחנו צריכים להיות עם ראש מורם. הקדוש ברוך הוא איתנו, והוא בחר באוריאל ובחבריו שנהרגו אחד־אחד למען עם ישראל".
הרב שמחוני: "אחד החברים של אוריאל מהכיתה אמר לי שלילד הראשון שייוולד לו הוא יקרא אוריאל. אמרתי לו שיגיד מהר 'בלי נדר', כי זה יהיה תלוי גם באשתו, אבל יש דרכים אחרות ורבות להנציח את אוריאל, למשל דרך תפילה. כפי שראינו זה היה אחד הדברים הכי חזקים אצלו והכי חשובים לו וגם למשפחה".
הרב ברגר: "העובדה שמכל הדברים שאפשר לזכור על אוריאל – ויש הרבה – מה שהכי זוכרים ממנו הוא הדבקות בתפילה ובקודש, מראה על החוסן העצום של המשפחה שלו. זה בכלל לא מובן מאליו, מחזק אותנו כצוות ואני מקווה שגם את עדי ונעמה – הידיעה שהילד שלהם הלך בדרך שהייתה כל כך חשובה להם. דרך התורה, המסורת והערכים".
