מדי פעם אנחנו מקבלים תזכורת לְמה שאמור להיות לגמרי מובן מאליו: נשים יכולות לעשות בקלות ובלא פחות כישרון את כל מה שעושים עמיתיהן הגברים. הבחירות הנוכחיות לרשויות המקומיות עומדות בסימן "הכוח הנשי", אף שמדובר רק בתחילת הדרך: 11 נשים נבחרו לעמוד בראשות ערים ומועצות ברחבי ישראל (שש נוספות מתמודדות בסיבוב השני), לעומת שש מנצחות בלבד בבחירות הקודמות לפני חמש שנים.
ואחרי שחגגנו את השוויון המגדרי ואת הכוח הנשי, אסתכן ואזכיר את האפליה הגדולה ביותר בין גברים לנשים בישראל – שבמבט ראשון נראה לכאורה כי היא פועלת בעיקר לטובת הנשים. הכוונה היא לפער הבלתי־מוסבר בין גברים לנשים בסוגיית גיל הפרישה מהעבודה – גיל 67 לגברים, גיל 62 לנשים. ולא, לא מדובר בקונצנזוס בינלאומי. למעשה, מדינת ישראל נמצאת בבדידות מזהירה כמעט בסוגיה החשובה הזאת, ובפער החריג והבולט שהיא מנהיגה בין נשים לגברים בהקשר הזה.
בניגוד לשונות הגדולה בין המדינות בנוגע לעיתוי המדויק של גיל הפרישה החוקי מהעבודה, בנושא הפער המגדרי ישנה הסכמה כמעט גורפת בין כל המדינות המתקדמות, החברות בארגון ה־OECD. כפי שצוין בדו"ח שפרסם לאחרונה אגף הכלכלן הראשי של משרד האוצר, בשנת 2016 היו פערים בין גברים לנשים בסוגיית גיל הפרישה מעבודה רק ב־9 מתוך 35 המדינות החברות בארגון. גם באותן תשע מדינות, הפער בין המינים עמד על שנתיים וחצי בממוצע – ואילו בישראל הפער הוא כפול, חמש שנים. בינתיים, שש מתוך אותן תשע מדינות כבר החליטו על ביטול הפער – בריטניה, אוסטריה, איטליה, סלובניה, צ'כיה וטורקיה. במועדון המדינות המפלות נותרו מלבד ישראל רק פולין (גם היא עם פער של חמש שנים בין גילי הפרישה של גברים ונשים) ושווייץ (פער של שנה אחת).
לאחרונה כתבתי כאן על גיל הפרישה המוקדם מדי בעולם המערבי – שלפי כל המומחים, בהינתן העלייה החדה בתוחלת החיים, יקשה על האדם הממוצע לחסוך די כסף בשנות עבודתו באופן שיספיק לו להתקיים בכבוד בימי זקנתו. כעת, הנושא שמונח בחשש על המדוכה הוא האפליה המגדרית – לא גיל הפרישה בפני עצמו. יהא אשר יהא גיל הפרישה החוקי מעבודה (בדנמרק למשל הוא עולה בהדרגה, לגברים ולנשים כאחד, והוא אמור להיעצר רק בגיל 74), קשה להבין ולהצדיק פער כזה בין גברים לנשים. אבל משום מה הפער הזה נשאר קבוע בישראל, גם אחרי אישור חוק גיל הפרישה משנת 2004, שעדכן את גיל הפרישה באופן הדרגתי לשני המינים. במסגרת אותו מהלך הועלה גיל הפרישה לגברים מ־65 ל־67, ולנשים מגיל 60 ל־62 – כך שהפער הקדוש של חמש השנים נשמר.
מה שחשוב להבין הוא שבניגוד למאבקן של חלק מהפעילות הפמיניסטיות וכמה חברות כנסת, ממש לא בטוח שהאפליה הזאת אכן עובדת לטובת הנשים. מי שחושב (או חושבת) שהפער הקיים מוצדק, שכן הוא בסך הכול מתקן במעט אפליה ארוכת־שנים לרעת הנשים בשוק העבודה ובכלל, עלול לגלות ששכרו יוצא בהפסדו. כמו שהוסיפו וציינו במשרד האוצר, "גיל פרישה נמוך לנשים מנציח את הפערים המגדריים בשוק התעסוקה, מהווה תמריץ שלילי למעסיקים לקדם נשים לתפקידים בכירים, ומאותת למעסיקים על הנורמטיביות של פיטורי נשים בגיל מוקדם יותר".
הבשורה המשמחת היא שחרף הפער החריג בגיל הפרישה בין המינים, הפערים בפועל בשוק העבודה בין נשים לגברים בישראל דווקא אינם חריגים בהשוואה למדינות אחרות בעולם. לפי מדד תקרת הזכוכית של ה'אקונומיסט', ישראל נמצאת במקום שביעי מתוך 29 מדינות בשיעורי ההשתתפות של נשים בעבודה, במקום השמיני בשיעור הנשים המשכילות, ובמקום 14 בממוצע הכללי. בישראל, כפי שהזכירו גם בסקירת האוצר, שיעור המנהלות עומד על 34 אחוזים, ושיעור הנשים מבין החברים בדירקטוריונים השונים הוא 23 אחוזים – נתון גבוה בהשוואה לממוצע ביתר מדינות ה־OECD.
מתחמקים מהחלטה
על השוואה מוחלטת של גיל הפרישה בישראל איש אפילו לא מדבר, אבל גם צמצום מסוים של הפער לא קורה. גיל הפרישה לנשים בישראל אמור היה להתחיל לעלות בהדרגה כבר לפני 6 שנים, עד לעצירה בגיל 64. במשרד האוצר כבר הסכימו "לספוג" את העלויות התקציביות מכך שהפער בין המינים לא יימחק לחלוטין, אבל גם על אותן שנתיים החלו להתנהל דיונים עקרים ופופוליסטיים בין חברי הכנסת, כשאיש מהם אינו מעז לקבל החלטות אופרטיביות. לפני שנה אמור היה שר האוצר משה כחלון להודיע לוועדת הכספים על עמדתו בסוגיה העקרונית, אבל הוא בחר להתחמק מהנושא הטעון והעביר את ההכרעה לוועדת הכספים, שכצפוי נמנעה גם היא מהחלטה עקרונית.
החשש הוא מההשלכות הפוליטיות של צעד כזה, וגם מהפגיעה בנשים העובדות בתפקידים פיזיים שוחקים, שגם כך מתקשות לעבוד עד גיל הפרישה. בריטואל קבוע, כאשר נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, למשל, הייתה קוראת לפוליטיקאים להתעשת ולהעלות את גיל הפרישה, הזדעקו כנגדה חברי וחברות הכנסת החברתיים, שנופפו בקשיי העבודה של הפועלות במפעל השימורים בחצור וכדומה. בדיון שהתקיים בוועדת הכספים במארס האחרון, סיכם זאת יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני כך: "כולם יודעים שחייבים להעלות את גיל הפרישה כי תוחלת החיים עולה דרסטית, ובסוף זה יעלה הרבה מאוד למדינה. פעמים רבות נשים כמו גברים רוצות לעבוד אחרי גיל 62, אך יש גם קבוצה של נשים במקצועות שוחקים או נשים שפוטרו או נפלטו מסיבה כזו או אחרת משוק העבודה, ולא ייתכן שלא יינתן לכך מענה. לא ייתכן שנרחיק אותן עוד מהאפשרות לקבל קצבה, ועד שתגענה לגיל הפרישה אחרי ההעלאה, נותיר אותן רעבות ללחם ולחיות במחסור".
גפני דרש בדיון שמשרד האוצר "יבוא ויאמר מה כן ומה לא, ועל מה הוא מוכן להתפשר". לפי שעה זה טרם קרה, ותפוח האדמה הלוהט ממשיך להתגלגל. ההכרעה תחכה כנראה לפחות עד הכנסת הבאה.
גימיק או אפליה?
אחרי שהשתוממנו על כך שהנשים הישראליות מופלות לטובה בכל הנוגע לגיל הפרישה מהעבודה (שוב, באופן שלא בהכרח פועל לטובתן), מה תאמרו על החלטה להפלות לטובה את אנשי הצבא וכוחות הביטחון, אלה שעושים לילות כימים כדי שנוכל לישון בשלווה?
השבוע שלחה עו"ד מניה לייקין, היועצת המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, מכתב הדורש מחברת 'גינדי החזקות' לעצור מבצע שיווק דירות שיועד לחברי מועדון חֶבֶר, הכולל את אלפי משרתי הקבע. המבצע של גינדי, שכלל מכירת מאות דירות בהנחה בפרויקט שהיא אמורה להקים בצפון אור־יהודה על קרקעות ששווקו לה מטעם המדינה, נעצר בידי המדינה עד לקבלת תשובות בנוגע לתנאי המבצע, "בשל חשש לאפליית אזרחים שאינם נמנים על המועדון".
מדובר בסוגיה עקרונית מרתקת. ראשית, משום שהמיזם באור־יהודה צפוי לכלול כ־1,500 דירות, מתוכן רק 20% משווקות בשוק החופשי (לאנשי מועדון חבר), ואילו 80% מוגרלות מראש לזכאי 'מחיר למשתכן' – הגרלה שמעצם הגדרתה מפלה גם היא לטובה קבוצה מאוד מסוימת: ישראלים חסרי דירה מעל גיל 35, שמוכרחים להיות בעלי אמצעים לא מבוטלים ויכולת לגייס הון עצמי בסך מאות אלפי שקלים לטובת רכישת הדירה המוזלת, כדי ליהנות מסובסידיה ממשלתית בסך מאות אלפי שקלים לכל דירה.
היינו כבר בסרט דומה בעבר, במקרה שבו שווקו דירות לציבור הדתי־לאומי בלבד. לפני כשנה וחצי, באפריל 2017, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים לחברת 'באמונה' לשווק את הדירות בפרויקט שהיא בונה בקריית־גת לכלל הציבור, לאחר שהחברה פנתה בפרסומיה לציבור הדתי־לאומי ("קהילת הסרוגים") וגם חטפה ביקורת קשה על קמפיין שנתפס כגזעני ולא ראוי. ועדת המכרזים של רשות מקרקעי ישראל החליטה עוד קודם לכן לקנוס את החברה בסכום לא מבוטל של 323 אלף שקל. הרשות הודיעה כי היא לא מבטלת את זכיית החברה בקרקע רק מתוך דאגה לרוכשים התמימים שכבר קנו דירה.
האגודה לזכויות האזרח, שתבעה כעת מהמדינה את עצירת המבצע של גינדי באור־יהודה ושחוללה בזמנו גם את הסערה בכרמי־גת, ציינה במכתבה האחרון כי "שיווק בלעדי לחברי מועדון המבוסס על שירות קבע בצה"ל מהווה אפליה אסורה. החברה לא הציגה כל טעם ענייני למכור את הדירות רק למי שבחר בקריירה בצבא או בשירותי הביטחון, ולא למכור את הדירות ליתר האזרחים המשוועים לדירות, בהם גם מי ששירת בסדיר או נושא בנטל המילואים אך אינו בעל קריירה צבאית".
האם גימיק שיווקי בעיקרו ייפסל בטענה לאפליה אסורה? האם דין שיווק לאנשי צבא בלבד כדין שיווק לציבור הדתי־לאומי? נחכה ונראה. 
