אחת השאלות המתבקשות בנוגע לסיפור המקראי על חלום פרעה ופתרונו, היא מהי בעצם הבשורה הגדולה של יוסף. שבע שנים שמנות ושבע שנים רזות? כל מי שלמד מעט כלכלה או קרא מעט היסטוריה כלכלית, מכיר את המחזוריות הקבועה של מדינות ועסקים. גם בלי להיות פותר חלומות מדופלם ועתיר סייעתא דשמיא, כל מי שעיניו בראשו יודע שאחרי שנות גאות מגיעות שנות מחסור, וחוזר חלילה. כך היה וכך יהיה, בכל זמן ובכל מקום.
אלא שחוכמה אחת היא להכיר את אותה מחזוריות, וחוכמה אחרת היא לפעול על פיה ולנצל את שנות הגאות לא רק כדי לחגוג, אלא גם כדי להתכונן ולאגור לקראת שנות המחסור. בריטואל קבוע, בני האדם ממציאים אלף ואחת סיבות לכך שתור הזהב שלהם צפוי להימשך, למרות כל מה שההיסטוריה מלמדת. הממונים על הקופה יודעים לספק לעצמם ולאחרים תירוצים שונים ומשונים על כך שהפעם זה יהיה שונה. שהפעם זה לא נורא אם בשנות הגאות הארוכות המאגרים והמחסנים יישארו ריקים, כי צו השעה הוא לחלק כמה שיותר מתנות. עד שהגלגל מתהפך, ותמיד זה קורה מוקדם מהצפוי.
עצם העובדה שיוסף דיבר כלכלה מול השליט החזק, היא כבר חידוש גדול. ההדחקה של המשברים הכלכליים העתידיים נשענת תמיד גם על העובדה המצערת שהנושאים הללו תופסים את הכותרות המשניות. תמיד הם יבואו אחרי סוגיות הרות גורל כמו מוכנות הצבא למלחמה, סכסוכי הגבולות עם השכנים, היחסים הבינלאומיים, ענייני דת ומדינה, מצב הבריאות, החינוך ועוד. כאילו לא ברור שאיתנות פיננסית ושמירה על הקופה הלאומית הן תנאי סף להגנה מפני כל יתר הצרות.
וממצרים המקראית לישראל של ימינו. בימים האחרונים אפשר היה לראות באופן מושלם את השאננות וההדחקה שלנו נוכח מצבה של הקופה הציבורית; את האדישות בציבור הרחב, ואפילו בממשלה עצמה ובמשרד האוצר, מכך שהשנים האחרונות נוצלו בעיקר כדי לפרוס ולחלק את העוגה בנדיבות במקום לטרוח להגדיל אותה, ולשמור כמה פרוסות ליום שחון.
האוברדראפט של כולנו
ביום חמישי שעבר, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, הוציא משרד האוצר הודעה מבהילה בנושא הגירעון הציבורי. ההודעה נשלחה אחרי שהעיתונאים כבר יצאו לסופ"ש, כאשר אפילו שר האוצר משה כחלון נדד באותן שעות בין עפולה למגדל־העמק, במסגרת סיורי בחירות לרשויות המקומיות. הדיווח הדרמטי על חריגה מיעד הגירעון שקבעה הממשלה, לראשונה מאז שנת 2012, מעורר חשש להורדת דירוג האשראי של ישראל, שהתבסס במידה רבה על העמידה המרשימה ביעדי הגירעון. אבל העיתונות מצידה העדיפה להתעסק בעיקר בחתונה של שחקן יהודי עם מגישת טלוויזיה ערבייה, או בשאלה אם ומתי יודיע בני גנץ שהוא מתמודד לבחירות הבאות.
זוכרים את מחדל הימ"חים במלחמת לבנון השנייה, כאשר התברר כי המחסנים הצה"ליים לא הצטיידו כראוי ליום פקודה? אז נכון, הפעם לא מדובר על איום ביטחוני או על סוגיות שמאל וימין שכיחות, אבל המהות דומה מאוד. וכן, מדובר בדיני נפשות. ולכל בר־דעת ברור שהצרות הכלכליות ינחתו עלינו יום אחד, בעיתוי שלא אנחנו נבחר.
ראש הממשלה ושר האוצר אוהבים לספר לנו שוב ושוב שהמשק הישראלי מעולם לא היה במצב טוב יותר, ושאלה רק כמה "חמוצים" שמנסים לחבל ולהרוס. על פניו הם צודקים: הכלכלה צומחת, האבטלה בשפל, השכר הממוצע עולה, ואפילו היחס בין החוב לתוצר נמצא ברמות מצוינות (60%). גם בנאומו השבוע בפתיחת כנס החורף של הכנסת, חזר נתניהו והתהדר בנתונים החיוביים הללו. ועם זאת, העמקת הגירעון בעת הנוכחית היא עניין בעייתי מאוד, שלא לומר קריטי, לכלכלת ישראל.
אז מה זה בעצם גירעון, ומדוע הוא צריך להטריד את כולנו? בפשטות, גירעון משמעותו עודף הוצאות על הכנסות. ובתרגום למישור הלאומי: מצב שבו ההוצאות הממשלתיות עולות על זרם ההכנסות. כשמדובר במשק בית קוראים לזה אוברדראפט, ומזהירים אותנו שזו דרך בטוחה לאסון. גם במשק ציבורי מדובר במצב מאוד לא בריא, שמלמד למעשה שאנחנו נוטלים כסף (הלוואות) מהעתיד, לטובת ההווה. על כיסוי החריגות הללו המדינה משלמת כמובן גם ריבית, שהולכת ועולה ככל שהגירעון גדול יותר.
הממשלות מצדיקות בדרך כלל את הגירעונות הללו בכך שהן משתמשות באותם כספים עודפים בעבור העתיד – השקעה בתשתיות, בחינוך וכדומה. אבל ברור שצריכה להיות שליטה ובקרה על כך שאנחנו לא חורגים ממסגרת אשראי ומגבולות גירעון שהוגדרו מראש. גם בשנות צמיחה וגאות, כשההכנסות ממיסים זורמות וההפתעות חיוביות, מוכרחים לשאוף שהגירעון יהיה מינימלי – כדי להיות מוכנים להעמקת הבור, כשיגיעו כאמור השנים הרזות.
לא רק הפתעות טובות
וכעת למספרים המעודכנים: במשך שלוש השנים האחרונות, הגירעון של ישראל נע סביב שני אחוזים – מרחק בטוח מהיעד שהוגדר, של 2.9%, ומהסכנה לחצות את קו שלושת האחוזים. בשנה שעברה, 2017, הגירעון אף עמד על 1.9% בלבד, מה שאִפשר לשר האוצר ולראש הממשלה לפתוח שמפניות. אפילו בנק ישראל יצא מגדרו, והזכיר כי גירעון נמוך מאפשר למשק "לעמוד בפני זעזועים עתידיים, להקטין את תשלומי הריבית של הממשלה, ולהפנות משאבים להשגת יעדי הממשלה בתחומי הכלכלה, הרווחה והביטחון באופן מתמשך". נפלא. אבל כל החגיגה הזו התעלמה מכך שהכנסות חד־פעמיות הן שהטו את הכף לטובה בשנת 2017, ומכך שמבצע מיסוי חד־פעמי ומכירת חברת מובילאיי לאינטל הכניסו לקופת המדינה מיליארדי שקלים ושינו לפתע את המשוואות. כמה כיף לשכוח שהפתעות עלולות להגיע גם מהכיוון ההפוך.
והנה, כעת הודיע האוצר שהגירעון ב־12 החודשים האחרונים עמד על 3.35%. בום. בתרגום לשקלים, מדובר על פער של 24.1 מיליארד שקל בין הכנסות להוצאות מתחילת השנה. רחוק מהיעד הממשלתי, שהוא חריגה מקסימלית של 2.9%; רחוק מהפצרות נגידת בנק ישראל קרנית פלוג וראש אגף תקציבים במשרד האוצר שאול מרידור, להגדיר יעד מקסימלי נמוך יותר, של 2.5%. כעת כבר ברור שאם לא נמכור השנה איזו מובילאיי נוספת, 2018 תסתיים עם גירעון של שלושה אחוזים לפחות. כל המחמאות שקיבלנו בעולם בעקבות הגירעון הנמוך – שתורגמו להעלאת דירוג האשראי בספטמבר האחרון ושאפשרו למדינה לגייס חוב בריבית נמוכה – עלולות לרדת לטמיון.
החשש הוא שהמחסנים התרוקנו בשנות הפריחה והשגשוג, לפני שמגיע המשבר הגדול, ושבדיוק עכשיו ישראל תיתקע עם עשרות מיליארדי שקלים חוב ועם שלושה אחוזי גירעון, בשעה ששוקי ההון בכל העולם כבר החלו לרעוד. כל זה קורה בימים שבהם גם המתיחות הביטחונית בשיאה, והיא עלולה לגרור את צה"ל ואת המשק כולו להוצאות לא צפויות. ואם תוסיפו לתמונה את העיתוי, שנת בחירות שבה ראש הממשלה ושר האוצר צפויים להתחרות ביניהם מי שופך יותר מתנות והטבות כלכליות על הציבור, תוכלו להבין מדוע החרדה בדרג המקצועי של האוצר גדולה שבעתיים. וכשמביאים בחשבון גם את הוואקום שנוצר כרגע כתוצאה מחילופי המשמרות בבנק ישראל, עד שהנגיד החדש פרופ' אמיר ירון יתיישב בבטחה על כיסאו, גובר החשש שאף אחד לא יתנדב לזעוק שהמלך עלול להישאר עירום.
ואל כל אלה מצטרפת מדיניות האין־ריבית של בנק ישראל. חשוב להבין כי הפחתת ריבית, שמתדלקת צריכה והשקעות על חשבון חיסכון, היא הנשק האולטימטיבי של בנקים מרכזיים למלחמה בהאטה כלכלית. אבל בישראל 2018 הריבית עדיין נמצאת ברמת שפל של 0.1%, כך שאין אפשרות להוריד אותה אם חלילה נזדקק בקרוב לתמרץ את השוק.
בשורה התחתונה, כשהמשק פורח (והוא פורח), כשההכנסות ממיסים זורמות מדי חודש (והן זורמות – 228 מיליארד שקל מינואר ועד ספטמבר), ניהול מבוקר ואחראי מוכרח היה להבטיח ולדאוג שגם הפער בין ההוצאות להכנסות יהיה מינימלי – כדי שנוכל לספוג חלילה ירידה בהכנסות והגדלת גירעון. בין שנת 2000 ועד 2003, למשל, קפצנו במהירות מחצי אחוז ל־4.8% גירעון. בין שנת 2007 ל־2009, הגירעון פה זינק בתוך שנתיים מאפס ל־4.8%. רק שאז, נקודת הפתיחה הנמוכה אִפשרה לצלוח את המשבר במינימום שריטות.
השבוע ראינו ביטוי מדאיג נוסף למגמת הנחלק־מתנות־כאילו־אין־מחר, כאשר כחלון ונתניהו הודיעו לפתע על הסכם לתוספות שכר בעלות של קרוב ל־20 מיליארד שקל לשוטרים ולסוהרים בשירות פעיל ובפנסיה, בלי שום הסבר מאיפה יבוא הכסף. אחרינו המבול.
אם חלילה יגיעו בקרוב השנים הרזות, מותר בהחלט לחשוש שנתחיל אותן במצב מאוד לא טוב.
לקחי שנות האלפיים
ואולי האבסורד הכי גדול הוא ששר האוצר שלנו עשוי להיות מרוצה למדי מהאטה כלכלית ואפילו ממשבר כלכלי, אם חלילה יבואו. מי שאמור לדאוג ליציבות כלכלית, לשמירה על אוצר המדינה וליצירת תנאים אופטימליים לפיתוח מנועי הצמיחה של מחר, חושב כרגע בעיקר על הפירות שיוכל לקטוף ולנופף בהם בטווח הקרוב. לכן הוא גם לא חשש לדבר השבוע על תוכניות להפחתת מיסים, ממש במקביל לדיווחים על פריצת יעד הגרעון.
מי שסימן יעד אחד מרכזי כשהתיישב על כיסא שר האוצר – הורדת מחירי הדירות בישראל – מגלה חודש אחרי חודש כמה קשה להכניע את השוק. כחלון העלה את מס הרכישה והבריח בכך משקיעים, שינה את מכרזי הקרקעות למודל מסובסד של מחיר למשתכן, הבטיח בנייה להשכרה ארוכת טווח וכן הלאה, וכל זה ללא תועלת של ממש. המחירים בעיקר דשדשו, המכירות קפאו, וב־12 החודשים האחרונים נרשמה ירידה מינורית של אחוז אחד בודד במחירי הדירות.
כעת, האטה כלכלית יכולה להיות מבחינתו שובר השוויון. "הפתרון" המושלם להורדת מחירי הדירות במדינה. לא צריך ללכת רחוק כדי להבין זאת. בכל הזדמנות שולפים חסרי דירה מתוסכלים ופקידים מתוסכלים לא פחות את שנות האלפיים המוקדמות, כהוכחה לכך שמחירי הדירות בישראל יכולים גם לרדת – לאחר שבשנים 2000 ועד 2007 הם ירדו בכ־20% (ריאלית). אבל מה שאותם מומחים אוהבים לשכוח זה את העובדה המצערת שבאותן שנים כלכלת ישראל הייתה נתונה בשפל כלכלי עמוק. שנות האלפיים המוקדמות התאפיינו בשילוב רע במיוחד של משבר ביטחוני (האינתיפאדה השנייה) ומשבר כלכלי עולמי (התפוצצות בועת הדוט־קום), שהבריחו מפה משקיעים זרים, חיסלו את התיירות הנכנסת והביאו לפיטורים המוניים ולאבטלה דו ספרתית.
ירידת מחירי הדירות ההיא הייתה אם כן נגזרת טבעית למשבר כלכלי ארוך ועגום. כשאתה לא יודע אם תקבל משכורת מחר בבוקר, כשפיגוע רודף פיגוע וכשמחבלים מתפוצצים ברחובות, ברור גם מדוע ההנחה היא שאפשר יהיה לקנות מחר ומחרתיים את מה שלא יכולנו לקנות היום. ואולי כדאי לזכור שבימים של משבר כלכלי, רובנו לא רוצים ולא יכולים לקנות דירות – גם אם הן נמכרות בזיל הזול. 
