בשביל לממן אידיאלים, צריך אנשים בעמדות מפתח

מאוד נעים ונוח לספר לעצמנו שהפוליטיקאים החרדים חושבים בעיקר על כסף, בעוד אנשי הציונות הדתית חושבים אך ורק על כלל ישראל ועל טובת המדינה. "איתם זה נורא קל, הם רוצים רק כסף", צוטט בימים האחרונים שר הביטחון נפתלי בנט בהתייחסותו לפוליטיקאים החרדים, משפט שעשה רעש לשעה־שעתיים, עד שעברנו לספין הבא.

בנט לא חידש כמובן דבר. כבר שנים אנחנו שומעים שהחרדים יסכימו לשלם כמעט כל מחיר פוליטי, מתוך מטרה עליונה להמשיך ליהנות מתקציבי המדינה ולקיים בעזרתם את עולם הישיבות, בעוד שהציונות הדתית משלבת עמל תורה עם עמל הפרנסה, "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", מה שמאפשר לה להסתכל מעבר לחור שבגרוש ולהישאר רחוקה מאותה תלות אידיאולוגית והזדקקות תקציבית לכספי ממשלה. באופן כללי אפשר לומר שאנחנו מרגישים מאוד לא בנוח לדבר על תקציבים ציבוריים ועל הצורך לקבל כספים מהמדינה, כאילו מדובר במשהו שעומד בניגוד מוחלט לכל אידיאולוגיה, ודאי במדינה שהיא "יסוד כיסא השם בעולם".

ועם זאת, כדאי להפנים שגם הציונות הדתית זקוקה להרבה מאוד כסף ממשלתי כדי להמשיך להנשים את מוסדותיה. לאחר שתי מערכות הבחירות האחרונות אמר לי בכיר מאוד במשרד האוצר כי הוא מתקשה להבין את מספר המנדטים הנמוך יחסית שקיבלה מפלגת הציונות הדתית. לדבריו, "המפלגה הזאת אמורה לקבל שלושה־ארבעה מנדטים רק מאלה שמתפרנסים מהתקציבים שהיא משיגה בעבורם, שנה אחרי שנה".

די במבט קצר בדו"חות הפיננסיים שמפרסמות ישיבות ההסדר, למשל, כדי לגלות את עומק הסבסוד הציבורי וכדי להבין כי גם היום הן בקושי מחזיקות מעמד ונקלעות לא פעם לאוברדרפט. כמה דוגמאות: כרם ביבנה, חלוצת ישיבות ההסדר, רשמה בשנת 2018 הכנסות של 13.7 מיליון שקל מול הוצאות של מעט יותר מ־15 מיליון שקל, מה שהכניס אותה לגירעון שנתי של 1.38 מיליון שקל. תפחיתו מאותן הכנסות את היקף התמיכה והקצבאות שהעבירה המדינה (ממשלה ורשות מקומית) לכרם ביבנה, בסך כולל של 4.4 מיליון שקל, ותבינו את המשקל הרב של אותם כספי מדינה. ישיבת הר־עציון באלון־שבות רשמה בשנת 2018 הכנסות של 42.8 מיליון שקל, שכללו גם תמיכה וקצבאות מהמדינה בסך 7.35 מיליון שקל, מה שעדיין השאיר גירעון צנוע של 224 אלף שקל.

שר החינוך הרב רפי פרץ לא צריך ללכת רחוק. מכינת עֹצם שהוא עמד בראשה רשמה בשנת 2018 הכנסות של 8 מיליון שקל, לא מעט הודות לכספי מדינה בסך 4.35 מיליון שקל. מנגד, היו לה הוצאות של 9.5 מיליון שקל וגירעון של יותר מ־1.5 מיליון שקל.

זוהי אפוא תזכורת קטנה לכך שהציונות הדתית זקוקה לאנשים בעמדות כוח לא רק כדי לקדם עקרונות לאומיים, חברתיים וכלכליים שכל־כך כיף לנופף בהם ערב בחירות ("לא למדינה פלסטינית" וכדומה), אלא גם כדי לשמור על מוסדותיה בחיים (ואולי זה היינו הך).

ועוד דבר חשוב: תשכחו מהחלומות הישנים על כך שישיבות ההסדר והמכינות נטועות בלב הקונצנזוס הישראלי. בלי "האנשים שלנו" על הברז, ועם טיפה עזרה מצד "אנשים טובים" ששמחים להוציא ציטוטים של רבנים ושל מחנכים מהקשרם, אפשר די בקלות לייבש את הישיבות, המכינות והמדרשות בלי שהארץ תרעד.

יתרון הגודל

ואם אלה פני הדברים, ודאי לנוכח המצוקה התקציבית שתרחף מעל הממשלה הבאה (הצורך בסגירת הגירעון ועוד), והחשש להיחלשות כוחם של הפוליטיקאים מהציונות הדתית (ואם לא בכנסת הבאה, אז מתישהו בעתיד הנראה לעין), אולי הגיעה העת להקדים תרופה למכה. למשל בתוך ישיבות ההסדר, הכוללות היום לא פחות מ־75 מוסדות ברחבי הארץ.

נפתלי בנט, יו"ר ימינה ושר הביטחון, הופתע בוודאי בעצמו מממספר ישיבות ההסדר וממספר התלמידים שלומדים בהן, במסגרת כיתות הרגליים שלו מישיבה לישיבה בשבועות האחרונים שלפני הבחירות. עזבו את השאלה החינוכית המרתקת אם אפשר לגדול ולהתפתח בישיבות קטנטנות עם צוות חינוכי מצומצם מאוד, והתמקדו לרגע במשמעות הכלכלית – עלות האוכל, מקומות הלינה, החומרים וספרי הלימוד ועוד – למוסד שכולל עשרות תלמידים בלבד, מקום שבו ראש הישיבה הופך לא פעם לגזבר ואולי פה ושם גם לטבח.

איש אינו מפקפק בחובתנו לשלם לחיילים שכר ראוי. עם זאת, התרגיל המחוכם והמפותל של צה"ל להגדלת הפנסיה של משרתיו בהחלט ראוי לבחינה

לא צריך להיות כלכלנים גדולים כדי להבין שכמה עשרות בודדות של תלמידים בממוצע בכל הישיבה – רף המינימום עומד היום על 40 תלמידים בישיבת הסדר, ו־28 תלמידים בשלוחה של אותה ישיבה – לא מאפשרים לייצר שום יתרון לגודל ושום יכולת לניהול תקציבי מאוזן ובר־קיימא. אז נכון שלא נעים לדבר על כסף כשיקול לפתיחה או לסגירה של ישיבה חלילה, אבל רבותינו לימדונו ש"אם אין קמח אין תורה".

לא רק שהמודל הקיים מכניס בהכרח את אותן ישיבות לגירעון שוטף, הוא יוצר תלות עצומה בתשלומי ההורים ובעוד ועוד מבצעי התרמה, שכבר הפכו לשגרה. אין לי מילה רעה לומר על אותם נדבנים, והורים רבים משלמים בשמחה בעבור לימוד התורה של הילדים, אבל אין ספק שכבר עתה יש לא מעט נערים שנאלצים לוותר מראש כי אין להוריהם אלף שקל לפחות לשלם בכל חודש לישיבה (וגם אם הישיבה מכריזה שמי שלא יכול אינו מוכרח לשלם, לא כל ילד או הורה רוצה לעמוד במצב כזה).

בשורה התחתונה, ובמחילה מכל רב שרוצה להקים ישיבה, לפני שיגיע משבר תקציבי או סתם כדי שיהיה לישיבות יותר אוויר לנשימה, מוכרחים להעלות את רף המינימום למספר התלמידים בכל ישיבה, כדי לייצר יתרון לגודל שיפחית עלויות גם להורים וגם למדינה. ואגב, אני מאמין שנגלה אז שגם מחנך עם דרך עצמאית וייחודית יכול למצוא פינה משלו בתוך הישיבה הגדולה.

רמטכ"ל בבג"ץ

בעקבות תקלות ותאונות שאירעו בחודשים האחרונים במסוקי היסעור של צה"ל, שכולן הסתיימו למרבה המזל ללא נפגעים, נשמעו לא מעט קולות שדרשו להשבית את המסוקים שחגגו לא מכבר חמישים שנות פעילות.

ועם כל זאת, היסעורים עדיין איתנו. אחרי כמה ימים של השבתה, ובעקבות כמה חלקי חילוף שהגיעו מארה"ב, חזרו חיילינו אל המסוקים הישנים. לא משום שזה המצב האידיאלי, אלא בעיקר כי זה מה שיש במסגרת התקציב.

ההקדמה הקצרה הזאת אמורה להזכיר לנו שגם רמת הביטחון היא בעיקר שאלה של תקציב. הכפלה של מספר המטוסים הייתה מבטיחה עליונות אווירית גדולה יותר, וחידוש מערך המסוקים היה הופך את צה"ל לצבא איכותי יותר – אבל גם דיני נפשות הם שאלה של אלטרנטיבות. האם לא עדיף לקנות בכסף שבקופה, למשל, עוד מכשירי MRI או אפילו לבנות עוד בית חולים?

לכן, כדאי לקחת בעירבון מוגבל את החזון הגדול של תר"ש (תוכנית רב־שנתית) "תנופה", שהציג הרמטכ"ל אביב כוכבי לשנים 2020־2024. לא בגלל החלוקה מחדש של העוגה (יותר מטוסים, פחות שריון ועוד), אלא משום שיישום התוכנית ידרוש הגדלה של העוגה כולה בדמות תוספת של כמה מיליארדים בכל שנה.

ואגב חיפוש המקור התקציבי לתוכנית הרב־שנתית, יהיה מעניין לשמוע באפריל את עמדת צה"ל בבג"ץ, בעתירה שהוגשה לאחרונה נגד הרמטכ"ל עצמו, שר הביטחון, שר האוצר והיועץ המשפטי לממשלה, בדרישה להפסקת "הגדלות הרמטכ"ל" לפנסיות של החיילים.

במשך שנים רבות אפשרה ממשלת ישראל לרמטכ"לים לשדרג את תנאי הפנסיה של אנשי הקבע, אופציה שבמקור הייתה אמורה לחול רק במקרים חריגים ופרטניים. כבר באוקטובר 2016 התפרסם דו"ח מבקר המדינה שחשף כי היקף "הגדלות הרמטכ"ל" הוא חסר תקדים, וכי למעשה כמעט כל גמלאי צה"ל (98 אחוזים) זוכים להגדלה הזו, המתבצעת באמצעות חישוב תקופת שירות ארוכה יותר מזו שהייתה להם בפועל. מדובר בתוספת בשיעור ממוצע של 8.8% בשיעור הצבירה לפנסיה, ובהתחייבות של עשרות שנים קדימה שגם הוסתרה במשך שנים מהחשב הכללי של האוצר.

העותרת, עמותת "צדק פיננסי", מציינת בעתירתה לבג"ץ כי מדובר ב"1.3 מיליארד שקלים בכל שנה מקופת המדינה, המשולמים בניגוד להוראות החוק. בחישוב גס מדובר בתשלום 'מס' בגובה ממוצע של למעלה מ־50 שקל בחודש (650 שקל בשנה) לכל משפחה במדינת ישראל, כדי לממן את התשלום על ההגדלות, שניתן באופן בלתי חוקי לגמלאי צה"ל".

הנהנים העיקריים מאותן הגדלות הם דווקא מי שלא שירתו בצה"ל ברציפות, ובאמצעות הצ'ופר הייחודי נהנים מהפרשות לפנסיה גם על שנים שבהן לא שירתו. באמצעות ההטבה המדוברת, צה"ל מפתה אנשים טובים לחזור לשירות. עם זאת, לאחר שהאפשרות הייחודית הפכה לנוהל סטנדרטי, מותר לתהות מדוע לא למסד אותו בצורה מפורשת וללא תחבולות. כפי שציינו העותרים, "מי שיוצאים נשכרים מאותן הגדלות הם דווקא מי שדחו את גיוסם, אם מחמת לימודים או מסיבה אחרת, וכן מי שעזבו את שורות הצבא ושבו אליו בגיל מאוחר. דווקא לוחמים, אשר על פי רוב נשארים בשירות רציף, אינם יוצאים נשכרים".

איש אינו מפקפק בחובתנו לשלם לחיילי צה"ל בסדיר ובקבע שכר ראוי. עם זאת, התרגיל המחוכם והמפותל של צה"ל להגדלת הפנסיה של משרתיו בהחלט ראוי לבחינה, ודאי כאשר תקציב משרד הביטחון ומדינת ישראל כולה נתון בדיונים. אם מחפשים כסף לתר"ש תנופה, יש בהחלט מהיכן להתחיל את הקיצוצים.