בשבוע האחרון חגגה מצרים שיא בכמות התיירים שנכנסו למדינה בשנה שעברה: 13.6 מיליון תיירים ביקרו בארץ הנילוס בשנת 2019, זינוק של 21 אחוזים לעומת השנה שלפניה. ומדוע אני מתעניין בתיירות במצרים, מעבר לכך שהיא מככבת בפרשות השבוע? בעיקר משום שהנתונים הללו מוכרחים להחזיר לפרופורציות את החגיגות והשמחה סביב השיא במספר התיירים שבאו לישראל בשנה שחלפה – 4.6 מיליון בני אדם, עלייה של 12 אחוזים לעומת השנה שלפניה, ועדיין שליש מכמות התיירים אצל שכנתנו מצרים.
למי ששכח, מצרים זו אותה מדינה שרק החודש הופל בשמיה מטוס צבאי מסוג F16 על ידי ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). באוקטובר 2015 התרסק על אדמת מצרים מטוס נוסעים שעשה את דרכו משארם א־שייח' לסנט־פטרבורג, בעקבות פיצוץ מטען חבלה שהטמינו בו מחבלי דעאש. אירוע הטרור גבה את חייהם של 224 נוסעים, רובם תיירים מרוסיה, וחשף את מחדלי הביטחון החמורים בנמלי התעופה של מצרים. ועם זאת, לפחות לפי שעה הפירמידות של גיזה מנצחות בגדול את הכותל ואת מצדה, הנילוס גובר על חופי תל־אביב (אפילו בשנה שבה האירוויזיון הגיע לעיר העברית הראשונה), ואילת מפסידה לסיני (חצי מיליון מהמבקרים בסיני בשנה שעברה היו ישראלים, עלייה של 31 אחוזים מול שנת 2018).
בדיחה ישנה מתארת עכבר שרוכב על גב הפיל, מסיט את ראשו לאחור וקורא 'וואו, תראה כמה אבק אנחנו עושים'. צריך להודות ביושר שגם בחגיגת התיירות לישראל וממנה, שיאים שכל־כך חביבים על שר התיירות ועל ראש הממשלה, אנחנו בעיקר רוכבים על גבי פיל ענקי. לפי ארגון התיירות העולמי, UNWTO, מספר התיירים בעולם טיפס בשנה שעברה בעוד 4%, והשלים שנה עשירית ברציפות של עלייה בהיקף התיירות הבינלאומית. סימני האטה בכלכלות ברחבי העולם אמנם ציננו מעט את המגמה, אחרי עלייה של 7% בשנת 2017 ועלייה של 6% בשנת 2018, ועדיין מדובר כבר ב־1.5 מיליארד נסיעות לחו"ל. כדי לסבר את האוזן, רק בשנת 2012 חצינו את מיליארד הנסיעות הבינלאומיות. לפני חצי יובל שנים, בשנת 1995, התבצעו רק חצי מיליארד נסיעות בינלאומיות, שליש מהכמות הנוכחית.
אז נכון, בימים האחרונים בהלת הקורונה גורמת להאטה בתיירות העולמית, אבל בהנחה ובתקווה שהיא תבוא אל קיצה במוקדם או במאוחר, המגמה הכללית ברורה. ולא רק אצלנו, אלא בכל רחבי העולם. מדינות המזרח התיכון – לא רק אנחנו או מצרים – רשמו בשנה החולפת עלייה ממוצעת של 8% בכמות התיירות הנכנסת, מדינות אסיה נהנו מעלייה ממוצעת של 5%, אירופה ואפריקה עלו ב־4%, ומדינות אמריקה הסתפקו בעלייה צנועה של 2% (בעיקר בגלל חוסר היציבות הפוליטי והחברתי במדינות דרום אמריקה).
הסיבות לפופולריות הגואה בתיירות הבינלאומית מוכרות וידועות, בראשן כמובן טיסות הלואוקוסט שממלאות את השמיים, לינות הלואוקוסט (הוסטלים, דירות ועוד), וגם נסיקת תרבות הפנאי וצמיחת מעמד הביניים, בעיקר בקרב תושבי סין בפרט ואסיה בכלל. קצב צמיחת התיירות ממדינות המזרח כמעט מבהיל: מדי שנה ממריאים משם עוד 100 מיליון בני אדם, שזו להם הנסיעה הראשונה לחו"ל. גם הגידול החד באוכלוסיית הגמלאים, אנשים עם הרבה זמן פנוי ובמקרים רבים גם עם חסכונות, מספק תנופה אדירה לתיירות הבינלאומית, שמתבטאת בין השאר בפופולריות של ספינות השיט (קרוזים) חובבות האוכלוסייה המבוגרת – ענף התיירות הצומח ביותר ברחבי העולם בשנים האחרונות.
מעבר לכל אלה, גם מהפכת האינטרנט והטכנולוגיה תורמת כמובן למגמה. ראשית, משום שהיא הפכה את הזמנת הטיסות והמלונות, ולאחר מכן את ההכנות, ההתמצאות והשיטוט ביעד הנכסף (והשמירה על קשר עם הבית), לפשוטים וזולים. אבל לא פחות מכך, היא הכניסה לחיינו את הרשתות החברתיות – ומי לא מקנא בתמונה שהעלו החברים מהסקי באנדורה או מהטיול ביער השחור, ומתפתה להשיב להם בהקדם בתמונות זוהרות משלו. וכאילו זה לא מספיק, די אם תהרהרו באפשרות לנסוע לאן שהוא, והרשתות החברתיות כבר ידלקו אחריכם בשלל הצעות מחברות ששילמו להן לא מעט כדי שיצודו עבורן לקוחות פוטנציאליים.
אחת ההשלכות המרתקות של הגאות בכמות הטיסות היא הצרת המושבים במטוסים שאיתם אנחנו מגיעים לחו"ל. מגזין האקונומיסט תיאר לאחרונה כיצד מאז שנות השישים התכווץ המרחק בין המושבים במחלקות התיירים מ־90 סנטימטר ל־70־80 סנטימטרים היום (גם רוחב המושבים התכווץ באותן פרופורציות), במטרה לדחוף עוד ועוד נוסעים פנימה. אפילו במטוסי הדרימליינר החדשים של אל־על, ה־787 של בואינג, המרחק בין השורות עומד על 76־78 סנטימטרים בלבד (אל דאגה, במחלקת העסקים של המטוס אפשר לשכב בנוחות עם מרחק של 198 סנטימטר בין מושב למושב). באקונומיסט הדגישו כי בחברות התעופה כבר מתכננים היום מטוסים ללא מטבחי שירות ועם פחות חדרי שירותים – מתוך הבנה שמחיר הכרטיס הוא המלך, גם אם נצטרך להתאפק ולצום כמה שעות. ואגב, במִנהל התעופה הפדרלי של ארה"ב (FAA) נדרשו לא מזמן לשאלת הצפיפות במטוסים, והודיעו שהם לא מתכוונים לקבוע בעתיד הנראה לעין שום רגולציה על גודל מושב מינימלי למטוס, מאחר שלא נמצאה עד כה שום השלכה לבטיחות הנוסעים כתוצאה מן הצפיפות. נראה שהמרחק עד למטוסים עם מחלקת עמידה בלבד קצר מאי־פעם.
חן המקום
ובעוד שעם הצפיפות במטוסים אנחנו לומדים להשלים, ורואים בה מחיר סביר מבחינתנו לצניחה החדה שהיא מביאה במחירי הכרטיסים, מה שיווסת אולי את קצב התיירות הבינלאומי בשנים הקרובות הם האנשים שמתגוררים בערים המרכזיות והמתוירות, לצד שכיות החמדה העולמיות. הללו, מתברר, לא מצטרפים בחדווה לחגיגה. כמו חוני המעגל שביקש מהשמיים להוריד גשם בדיוק במידה הנכונה, גם הרשויות בערים הללו מבינות שיש נקודת איזון רגישה, שממנה והלאה גשם התיירים עלול בעיקר להזיק, ודאי בטווח הבינוני והרחוק.
בערים גדולות בעולם מתחילים להפנים שהגעה של עוד ועוד תיירים משנה את האווירה ברחובות ואת תמהיל החנויות והמסעדות, עד שבהדרגה גם הקסם המקומי עלול לפוג
בשנים האחרונות, עם הנסיקה בכמות התיירים השנתית ותרבות העדר הגואה בעידן הרשתות החברתיות, השיח סביב תיירות היתר (overtourism) פופולרי כמעט כמו היציאות של ישראלים לסקי בכל חורף. לפני יותר מעשור הייתה זו ניו־זילנד הקטנה, שהסרט 'שר הטבעות' הפך אותה ליעד אטרקטיבי ומוקד להסתערות המונית מצד חובבי טבע מכל העולם. אחרי שהתבשמו לרגע מפריחת התיירות – כמעט ארבעה מיליון תיירים שבאים לניו־זילנד מדי שנה למרות המרחק הגדול, תורמים ישירות כ־6% מהתוצר במדינה ומספקים מקומות עבודה ל־190 אלף תושבים מקומיים (7.5% מכוח העבודה שם) – התחילו התושבים עצמם לדרוש להרגיע את השיטפון, באמצעות הטלת אגרות, הוספת מיסים מסוגים שונים, צמצום מספר המטיילים שמורשים להיכנס לכל שביל וכדומה. תאילנד, שגם היא חיה ונושמת תיירות, החליטה לפני כמה שנים לסגור לפני תיירים את מפרץ מאיה־ביי באי קופיפי, לאחר שסרט בכיכובו של לאונרדו דיקפריו צולם באי והביא בעקבותיו מפולת של תיירים.
אבל זה לא רק החשש מפגיעה בטבע בעקבות יותר מדי בני אדם שצועדים על השבילים, אלא גם הדאגה לקסם המיוחד של העיר, השכונה והרחובות, שתלוי לא מעט במרקם של האנשים המקומיים שחיים שם, ולא בתיירים המזדמנים. לקח זמן להפנים שהגעה של עוד ועוד תיירים משנה את האווירה ברחובות ואת תמהיל החנויות והמסעדות, עד שבהדרגה גם הקסם המקומי עלול לפוג. בדרך, מחירי הנכסים מאמירים בעקבות הפופולריות, והתושבים מרגישים לא רצויים ומתחילים או נאלצים לעזוב.
בעקבות זאת, בשנים האחרונות מנסים ביעדים פופולריים רבים דווקא להוציא את החשק לתיירים. רק אל תבואו. בשנה האחרונה החליטה למשל ונציה (55 אלף תושבים, מול 60 אלף תיירים בכל יום) לגבות עשרה יורו דמי כניסה לעיר. ברצלונה ואמסטרדם הגבילו את גודל הקבוצות שיכולות להסתובב ברחובות. ברומא אושר חוק עירוני חדש, הקובע קנס של 400 יורו למי שיֵשב, יאכל או ישתה על המדרגות הספרדיות המפורסמות. בטאג'־מהאל שבהודו החליטו כבר ב־2018 להגביל את מספר המבקרים היומי ל־40 אלף איש, והעלו את מחיר הכניסה מ־16 ל־19 דולר. השנה הוסיפו שם גם קנס חדש למי שיישאר במקום יותר משלוש שעות. גם המאבקים בערים הגדולות בכל העולם נגד השכרת דירות למלונאות – בניו־יורק, בברלין ובברצלונה ההשכרה הזו נאסרה – הם דוגמה בולטת לאותו ניסיון בינלאומי למנוע משכונות להתרוקן מתושביהן הוותיקים שהפכו אותן למה שהן.
ובהפוך על הפוך, כאשר אתרי התיירות הקלאסיים דוחים או מווסתים את קצב הנכנסים, מקומות כמו ישראל, שעדיין משוועת לתיירים חדשים, יכולים ליהנות מכך. רק בימים האחרונים פורסם כי בשנת 2019 נרשם שיא של 25.8 מיליון לינות במלונות בארץ – עלייה של 3% בהשוואה לשנה שלפניה. הגידול נבע מעלייה של 5% במספר לינות התיירים, שהגיע לשיא של 12.1 מיליון לינות, ומעלייה של קרוב לאחוז בלינות הישראלים, שהסתכמו ב־13.4 מיליון לינות. אבל תסמכו על הממשלה שלנו שתחגוג את המספרים, בלי לספר שתיירות זה הלחם והשעשועים של העידן החדש, ואנחנו בסך הכול רוכבים על הפיל.
