"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד": ברחבי ישראל יש היום לא פחות מ־1,218 יישובים. חרף הפיזור הרחב, 16 ערים בישראל מונות לפחות 100 אלף תושבים, וגרים בהן 44% מכלל אוכלוסיית ישראל. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפרסמה השבוע את הנתונים המעודכנים, מציינת כי 734 יישובים בישראל, 60% מכלל היישובים כאן, מונים פחות מאלף תושבים.
מותר וצריך לדבר בהתרגשות על הגשמת חזון הנביאים, על הפרחת השממה ועל יישוב הארץ, אבל מוכרחים להבין גם כמה זה עולה לנו. חִשבו לרגע על תחבורה ציבורית ומסובסדת שצריכה להגיע לכל יישוב בישראל (גם אם בתדירות מינימלית), על הדרישה הצודקת לספק לכל אזרח ישראלי בתי ספר, גנים ושירותי רפואה בסיסיים (או הסעות אליהם), על החובה להקים בכל יישוב תשתיות בסיסיות של חשמל, מים, ביוב, תקשורת ועוד – ותתחילו להפנים את העלויות העצומות, ואולי גם את הצורך לחשב מסלול מחדש ולדאוג בעיקר לעיבוי יישובים קיימים.
ואגב, בשנת 2018 הוקם בישראל ישוב אחד חדש, עמיחי שבמטה בנימין – יישוב רשמי ראשון ויחיד בשומרון מאז הסכמי אוסלו. עמיחי, שהוקם בהליך מהיר עבור מפוני עמונה, כולל בסך הכול 198 תושבים. הוא גדול משמעותית מהיישוב הקטן בישראל, נווה זוהר שעל ברכות ים המלח, שכולל 57 תושבים – בקושי בניין מגורים בעיר.
תוחלת החיים של אזרחי ישראל – 83 שנה בממוצע – גבוהה בכל קנה מידה בינלאומי, והיא מזכירה לנו שבסופו של דבר שירותי הרפואה לא עד כדי כך קטסטרופליים כמו שיש כאלה שרוצים שנחשוב.
ואף על פי כן, דו"ח שנתי שפרסם בשבוע שעבר ארגון ה־OECD מזהיר מפני עתיד הבריאות ושירותי הרפואה בארץ. שיעור הרופאים בישראל ביחס לאוכלוסייה עומד על 3.1 לכל אלף, לעומת 3.5 בממוצע במדינות הארגון. ישראל היא היחידה בכל מדינות ה־OECD שמספר הרופאים בה נמצא בירידה, ומאז שנת 2000 הוכפל שיעור הרופאים בישראל שגילם גבוה מ־55 והם מהווים היום מחצית מכלל הרופאים בישראל, לעומת שליש בלבד בממוצע מדינות הארגון.
גם בכל הנוגע לתקציבי הרפואה מצבנו עגום, וזו לא רק הזקנה במסדרון בית החולים. ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל עמדה בשנת 2018 על 7.5% מהתמ"ג, לעומת ממוצע של 8.8% בארגון המדינות המפותחות ו־9% במרבית מדינות הארגון. ההוצאה על בריאות לאדם בישראל עומדת על 2,780 דולר לאדם בשנה – לעומת 4,000 דולר לאדם ברוב מדינות הארגון. שנהיה בריאים.
