מעבר להרי החושך, מחוץ לבועה התל־אביבית, חיים בני אדם שיודעים שהמדרכות שייכות להולכי הרגל, ושלרכבים אסור לעמוד ליד שפת מדרכה הצבועה אדום־לבן, פשוט כי זה עלול להיות מסוכן (אחרת העירייה הייתה צובעת גם שם בכחול־לבן לטובת הקופה הציבורית). לכן, מי שאיננו מתגורר בעיר העברית הראשונה מתקשה לעקוב ולהבין את המאבק הגדול שמתחולל פה בשבועות האחרונים, סביב החלטתה של עיריית תל־אביב לקנוס את הרכבים העומדים בשעות הלילה על המדרכות ועל אדום־לבן ברחבי העיר.
אבל כמו בנושאים אחרים, כדאי להסתכל על מה שקורה בתל־אביב כדי לזהות את המאבקים של מחר בערים אחרות. הולכי רגל, רוכבי קורקינטים ובעלי אופניים, נהגי רכבים פרטיים ונוסעי תחבורה ציבורית, חסידי הסביבה ואוהבי האספלט – כולם נאבקים היום על מקומם ועל מעמדם במרחב הציבורי היקר והמשתנה בתל־אביב ובכלל. במסגרת כללי המשחק החדשים, פרנסי העיר תל־אביב כבר הכריזו בכל הזדמנות שהם שואפים לעתיד עם פחות ופחות רכבים פרטיים בתוך העיר, אבל גם הם מתקשים לאכוף אפילו את החוקים הקיימים, מול הצורך הנוכחי והאמיתי במקומות חניה עבור רכבי התושבים. בשנים הקרובות, העימותים הללו רק ילכו ויחריפו.
על הדרך, מוכרחים להודות שזה לגמרי סוריאליסטי שדווקא התל־אביבים הנאורים והמתורבתים התרגלו במשך שני עשורים להיות פורעי חוק. בכל אותן שנים, עיריית תל־אביב עצמה עין כשהם חנו על המדרכה ועל אדום־לבן בשעות הלילה, אף שהיה ברור להם ולעירייה שמדובר בעבירה מפורשת על חוקי המדינה ועל תקנות הרשות המקומית. במשך שנים ארוכות, חניה חינם לכל תושב הפכה כמעט לזכות מקודשת במדינת תל־אביב. ורק אל תגידו שמדובר בסך הכול במקום חניה, משהו כמו 10 מ"ר של מרחב ציבורי. אם המבחן הוא למשל שווי נדל"ני וכלכלי, חניה בלב תל־אביב שווה היום לא פחות מדירת ארבעה חדרים בהר־ברכה, למשל (כ־600 אלף שקלים).
ועוד הערה אחרונה: לציבור הדתי יש בעיה להביע עמדה נקודתית כזו או אחרת בנוגע למאבקי החניה ולמלחמות התחבורה בעיר תל־אביב, שכן בשלב די מוקדם יצוץ תמיד הפיל שבחדר. חלק גדול מהציבור החילוני נאלץ להחזיק רכב פרטי (או שניים) בעיקר בגלל היעדר פתרונות תחבורה ציבוריים ראויים בשבת. אי־אפשר לנתק את הדיון על החניה ועל פתרונות לבעלי רכבים פרטיים מהסוגיה הכבדה והלא פשוטה הזו של יחסי דת ומדינה, דתיים וחילונים, עיריות ושלטון מרכזי. מתקרב היום שבו נהיה מוכרחים לנסח באומץ את עקרונות הסטטוס־קוו החדשים של השבת במרחב הציבורי.
כלכלת דולפינים
רגע לפני שחופשת הקיץ הופכת לזיכרון רחוק ועמום, הנה תובנה כלכלית שלמדתי מביקור בקיץ האחרון בריף הדולפינים באילת. על האינטליגנציה של הדולפינים כבר נאמר ונכתב המון, אבל מתברר שאפשר ללמוד ולהשכיל גם מהאינטליגנציה של מפעילי האתר.
על פי המחירון התלוי בכניסה לריף, שחייה של חצי שעה עם הדולפינים (שנורקלים), בקבוצות של שלושה־ארבעה אנשים, עולה 290 שקל. לעומת זאת צלילה במשך חצי שעה באותו מקום, עם ציוד צלילה מלא, ללא צורך בשום ניסיון קודם ובצמוד למדריך אישי, עולה מעט יותר: 339 שקל. ככה, כמעט בלי להרגיש, במקום להתעצבן על המחיר הגבוה מצאנו את עצמנו מתעסקים בעיקר בפער הקטן יחסית בין מחיר השחייה למחיר הצלילה, פחות מחמישים שקל, ושלחנו את הילדים לצלול עם דולפינים.
כבר לפני שנים ערך הכלכלן עמוס טברסקי ז"ל כמה מחקרים שהפריכו את מה שמכונה "עקרון הרגולריות", שהניח כי בעולם של קבלת החלטות רציונלית, הוספת חלופה חדשה לא תוכל להפוך את החלופה הקיימת לטובה ולעדיפה יותר. כאשר טברסקי, יחד עם חבריו איתמר סימונסון ואלדר שפיר, הציעו לאנשים לרכוש נגן חדש של חברת סוני תמורת 99 דולר, 66% מהאנשים השיבו שיקנו את המוצר. אבל כאשר ההצעה הייתה לבחור בין שתי אפשרויות – אותו נגן חדש של סוני במחיר של 99 דולר, או מכשיר ישן יותר של סוני תמורת 95 דולר, שיעור המעוניינים עלה: 76% השיבו שיקנו את הסוני הטוב, שהרי חבל לוותר על סוני חדש ומשודרג תמורת תוספת של 4 דולרים מול המוצר הישן.
מה שהוכיח בזמנו טברסקי, מוכיחים בכל רגע עשרות קבוצות של צוללים ומעט מאוד שחיינים בריף הדולפינים באילת. המניפולציה עבדה ומחיר השחייה שימש בסך הכול כפתיון מוצלח, מעט יותר זול אבל הרבה פחות אטרקטיבי מהחלופה, בעבור עשרות אנשים ששילמו מדי שעה "רק חמישים שקל יותר" וצללו עם דולפינים.
