אין סימן מובהק וברור לשלהי החופש הגדול יותר מאיומי השביתה הקבועים של ארגוני המורים. מערכת החינוך שלנו בהחלט משוועת לטלטלה רצינית, אבל השינוי המיוחל לא יגיע מהמשא ומתן המתנהל בין הצדדים.
לא רק איומי השביתה אינם משתנים פה. התלמידים שיגיעו לבית הספר ביום ראשון הקרוב ימצאו שם כיתות, מסדרונות וחדר מורים שנראים בדיוק כמו לפני עשרות שנים, עם כל הכבוד לפרידה מהלוח השחור ומהגירים לטובת הלוח הלבן והטושים המחיקים. הילקוט על הגב גם הוא יהיה כמעט אותו ילקוט, עם כל הכבוד למותגים החדשים ולמערכת הגב והגלגלים, המצדיקים כביכול את המחיר המפולפל; אפילו הספרים והמחברות, מכיתה א' ועד כיתה י"ב, כמעט לא השתנו מאז הימים שבהם אתם ואולי אפילו הוריכם חבשו את ספסלי הלימודים (בעצם הספסלים, דווקא הם, כמעט נעלמו מבתי הספר).
הרציפות הזו היא אולי מתכון נהדר לצביטה בלב ולדמעה בזווית העין שילוו הורים רבים בפתיחת שנת הלימודים החדשה, כאשר ייזכרו כיצד ממש לא מזמן הם עצמם היו התלמידים הקטנים שנפרדו מאבא ואימא בשער בית הספר, מתחת אותם פלקטים בדיוק. ועם זאת, קשה להצדיק סטגנציה כזו במערכת החינוך שלנו, בזמן שהעולם כולו עובר בעשרות השנים האחרונות מהפכות וטלטלות של ממש – טכנולוגיות, דתיות, חינוכיות, תקשורתיות, מגדריות ובעצם כמעט בכל תחום שנבחר. ולא, העובדה שהילדים שלנו יודעים מגיל שנתיים או שלוש להעביר אצבע על המסך הדיגיטלי, אינה סיבה לעצום עיניים ולשכנע את עצמנו שהם ממילא גדלים לתוך עולם טכנולוגי. על אחת כמה וכמה כאשר המהפכה העצומה הזו אינה מתחילה או נגמרת בשאלה באיזה מחשב, מסך ומקלדת נשתמש מחר או מחרתיים.
גם המחשבה שלפיה מוטב לדחות ככל האפשר את חשיפת הילדים לסלולרי ולמחשב, לכל הפחות בשעות הברוכות שבהן הם נמצאים בבית הספר, כבר איננה רלוונטית. נסו לדמיין לרגע את עצמכם מגיעים לבית הספר שלכם עם קסת של דיו, נוצה איכותית וקלף מגולגל, רק בגלל החשש מאימוץ רפורמות שמתחילות בשימוש בעיפרון ובנייר, "כי מי יודע איפה זה ייגמר".
הכי טוב לתת למספרים לדבר. כיאה לעם הספר, רמת ההשכלה בישראל גבוהה מאוד בכל השוואה בינלאומית – 51% מהישראלים בגיל העבודה הם בעלי השכלה על־תיכונית (ו־37% בעלי השכלה אקדמית), לעומת 37% בממוצע מדינות ה־ OECD (ו־29% בעלי השכלה אקדמית). למעשה, ישראל נמצאת בצמרת המדינות המפותחות במבחן מספר שנות ההשכלה של תושביה, כאשר רק יפן וקנדה מקדימות אותנו.
ועם זאת, כל המבחנים מגלים שאיכות הלימודים פה בכי רע (החרדים והערבים אינם תירוץ לכל דבר). על פי תוצאות מבחן פיזה במתמטיקה ובמדעים, למשל, הנערך בקרב תלמידים בני 15, ישראל מגרדת את תחתית מדינות ה־OECD.
מי שנזעקו בימים האחרונים בנוגע לאיכות החינוך בישראל היו דווקא כלכלני בנק ישראל, ולו בשל הסיבה ש"מחקרים כלכליים מצאו קשר ישיר וסיבתי בין איכות ההשכלה של כוח העבודה ובין הפריון במשק". בבנק נחרדו למשל מהנתון שלפיו למרות רמת ההשכלה הגבוהה "על הנייר", ואף שמספר שעות העבודה לנפש בישראל גבוה ב־10% מהממוצע במדינות ה־OECD, ואף ששיעור המועסקים במשק הישראלי דומה לממוצע במדינות ה־OECD, הפריון בישראל – מדד משמעותי מאוד שמחלק את התוצר שלנו לשעות העבודה שלנו – נמוך ב־24% מהממוצע במדינות ה־OECD. מעבר לכך, גם גרף המגמה מלמד שהפער בינינו ובין העולם אינו מצטמצם בשנים האחרונות. נכון להיום, התוצר לשעת עבודה של ישראלי עומדת על מעט פחות מ־43 דולר, לעומת ממוצע של 56 דולר לשעה בממוצע בינלאומי, ויותר מ־70 דולר לשעה במדינות כמו ארה"ב, הולנד וגרמניה.
מתחת לפנס
מה עושים? מסתבר שלא כדאי לחפש את הפתרונות בתוספת של עוד כמה שעות הוראה או בצמצום מספר התלמידים בכל כיתה, הישגים מדידים שכל־כך חביבים על שרי החינוך האחרונים שלנו. בפועל, מספר שעות ההוראה של ילדי ישראל דווקא גבוה בהשוואה בינלאומית, ומחקרים רבים מלמדים שהתועלת מצמצום מספר התלמידים בכיתה נמוכה יחסית – מה שמכריח את המערכת להציג פתרונות אמיתיים לשיפור המצב, פתרונות מורכבים ומסובכים יותר מאשר רק לשפוך עוד כסף.
בסופו של דבר, מי שרוצה לקבל תלמידים חכמים, צריך להשקיע במורים חכמים. ככה פשוט. דו"ח של חברת מקינזי בדק וניתח לפני יותר מעשור 25 מערכות חינוך ברחבי העולם, ומסקנתו הייתה ש"איכותה של מערכת החינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה". כמעט טריוואלי. ואגב, בבנק ישראל מציינים כי רוב המחקרים מוכיחים שההשפעה החיובית של איכות המורים על הישגי התלמידים יציבה וגדולה יותר דווקא בבתי הספר היסודיים, כיתות א' עד ו', אף ששם לכאורה החומר בסיסי ופשוט, כזה שכל אחד יכול ללמד ולהעביר הלאה.
בינתיים, כמו בכל שוק שהביקוש בו גדול מההיצע, המחסור במורים מוריד את רף האיכות משנה לשנה (בהכללה כמובן). הדברים נכתבים בזהירות ומתוך יראת כבוד אמיתית למורים בישראל, אולם על המציאות העגומה אפשר היה ללמוד מהנתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדו"ח שעסק ב"התאמת המורים המקצועיים בישראל" (להוראת מתמטיקה, עברית ואנגלית).
כך למשל, הציון הממוצע בבגרות בשפה (עברית בחינוך היהודי וערבית בחינוך הערבי) בקרב מורים חדשים להוראת שפה נמצא במגמת ירידה בשנים האחרונות. בחינוך היסודי הוא ירד מ־85 בשנת 2011 ל־81 בשנת 2019, בחטיבות הביניים מ־85 ל־83, ובחטיבות העליונות מ־87 ל־85. בקרב מורים חדשים להוראת מתמטיקה, הציון הממוצע בבגרות במתמטיקה ירד בחינוך היסודי מ־96 בשנת 2011 ל־91 בשנת 2019, בחטיבות הביניים הוא ירד מ־104 ל־100, ובחטיבות העליונות מ־103 לפני שמונה שנים ל־102 בשנה הנוכחית.
גם שיעור הנבחנים בחמש יחידות לימוד במתמטיקה בקרב מורים חדשים למתמטיקה ירד בחינוך היסודי בתוך שמונה שנים, מ־23% ל־13%. בחטיבות הביניים הוא ירד מ־50% ל־35%, ובחטיבות העליונות מ־53% ל־44%. בחלוקה לזרמים השונים, המגמה נשארה דומה: שיעור הנבחנים בחמש יחידות בבגרות במתמטיקה בקרב מורים חדשים בחינוך הממלכתי ירד מ־35% בשנת 2011 ל־21% בשנת 2019, בחינוך הממלכתי־דתי הוא ירד מ־40% ל־23%, ובחינוך הממלכתי־ערבי הוא ירד מ־44% ל־33%.
ואגב, בזמן שמרבית תשומת הלב מוקדשת לגיל בית הספר, ואילו לקטנים יותר אנחנו מחפשים בעיקר "בייביסיטר" חם, אוהב וזול יחסית, כזה שיאפשר לנו לרוץ לעבודה בכל יום בראש שקט – בבנק ישראל שלפו מחקרים שמראים כי דווקא תוכניות חינוך איכותיות לגיל הרך משפיעות על מדדי הצלחה, תעסוקה ושכר, בחיים הבוגרים. אבל בישראל, סך ההוצאה לילד על מסגרות לפעוטות עד גיל שנתיים עומד על כ־2,700 דולר בשנה, אי־שם בתחתית המדינות המפותחות, ומול ממוצע של 12,000 דולר במדינות ה־OECD האחרות.
סיני ועוקר הרים
בשורה התחתונה, במקום להשקיע בתלמידים, מוטב שהמדינה תשקיע קודם כול במוריהם. זה חשוב ערכית וחינוכית, וזה חשוב גם כלכלית. בבנק מציינים כי אם נגדיל את ההוצאה לתלמיד – בעיקר דרך שיפור תנאי השכר והעלאת התגמול למורים שילמדו מקצועות נדרשים, בראש ובראשונה בבתי ספר חלשים יחסית – לרמה הממוצעת במדינות ה־OECD, תקציב החינוך השנתי אמנם יגדל ב־13 מיליארד שקל, אולם שיפור איכות החינוך יתרום 40 מיליארד שקל לתוצר בטווח הארוך. בהחלט משתלם.
ההפתעה הגדולה היא ששכר המורים בישראל לא נמוך כמו שחלקנו אולי חושבים. שכרו הממוצע של מורה עומד על כ־90 אחוזים מהשכר הממוצע של בעלי תואר ראשון, יחס שהוא אפילו גבוה מעט מממוצע המדינות המפותחות. הבעיה היא שבישראל אין כמעט קשר בין שכר המורה ובין הישגיו וביצועיו, וישנו גם פער בלתי־סביר – של יותר מפי שניים – בין שכרם של מורים בתחילת הקריירה לשכר המורים הוותיקים, מה שגורם לרבים להרים ידיים בתחילת דרכם בהוראה. הפתרונות של בנק ישראל נראים פשוטים יחסית: כלים להערכה אפקטיבית של המורה, תגמול מצטיינים בהתאם, וצמצום פערי התגמול בין ותיקים לחדשים. צעדים כאלה עשויים לחולל שינוי ענק, כמעט ללא עלויות נוספות.
באופן אבסורדי, אם כי לא ממש מפתיע, הדרישות שהשמיעו השבוע ארגוני המורים הפוכות בדיוק מהצעדים המתבקשים, והן מכוונות בעיקר לשדרוג התנאים של המורים הוותיקים דווקא, דרך חישוב נוסחת הפנסיה התקציבית (שרלוונטית לכחמישית מהמורים). דרישה מרכזית נוספת נוגעת בהגדלת הפדיון בגין ימי מחלה לא מנוצלים בעת הפרישה, הטבה שבמגזר הפרטי בכלל לא מכירים (למה מגיע לי כסף רק כי לא הייתי חולה?).
גם השקעה בתנאים הפיזיים של בתי הספר תעשה את ההבדל. מחקר 'טאליס', מחקר בינלאומי הנערך על ידי ארגון ה־OECD, גילה כי 50% ממנהלי בתי הספר בישראל דיווחו על מחסור במרחבי הוראה מתאימים, פי שניים מממוצע המנהלים במדינות ה־OECD. רק תחשבו כמה נראה לנו מובן מאליו שלמורה בישראל אין אפילו פינה משלו לישיבה פרטנית עם תלמיד בודד. ואם השאיפה להוציא פה תלמידים חכמים יותר איננה מספיקה, אולי זה ישכנע אתכם: כלכלני בנק ישראל מציינים כי "בעיית התשתיות והצפיפות הנגזרת ממנה תורמת לכך שאירועי האלימות בבתי הספר בישראל רבים יותר בהשוואה לממוצע ב־OECD".
ומיהו בכל זאת המורה המושלם בשנת תשע"ט? לפני כמעט אלפיים שנה התווכחו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים איזה תלמיד חכם עדיף, האם "סיני" או "עוקר הרים". ובמילים ציוריות פחות: האם הידע והבקיאות של התלמיד הם שחשובים, או דווקא היכולת השכלית וההעמקה. אבל מה שהיה מאוד רלוונטי בתקופת חז"ל, שבה השקיעו מאמצים גדולים בשינון ובזכירה, עבר שינוי דרמטי מאז המהפכה הטכנולוגית ונוכח היכולת הפשוטה כל־כך, אולי פשוטה מדי, לשוטט במרחבי הידע והבקיאות בהנפת אצבע (אפילו המחלוקת בין רשב"ג לחכמים כבר קיבלה ערך משלה באנציקלופדיה האינטרנטית). המשימה העיקרית העומדת לפני כל תלמיד היא לעקור הרים כדי להבחין בין צל להרים של ממש, בין טפל לעיקר, בין אמת לבדיה.
כלכלני בנק ישראל מזכירים שמה שנכון בנוגע לתלמיד המועדף, נכון לא פחות באשר למורה המועדף. "מאגרי הידע הדיגיטליים ותוכנות הלמידה עשויים לפנות משאבי הוראה אנושיים, אך אינם מייתרים את הצורך בכוחות הוראה איכותיים – אלא דווקא מעצימים אותם", הם כותבים. כדי להבין מיהו המורה המתאים לילדינו, יש להגדיר את שוק העבודה של היום ובעיקר את זה של מחר: "שוק העבודה כבר כולל בתוכו מרכיב גובר של בינה מלאכותית, המייתר חלק מכישורי האוכלוסייה ומעצים את חשיבותם של החשיבה הביקורתית, היצירתיות, יכולות הלמידה לאורך החיים, יכולות חברתיות ורגשיות וכדומה. כישורים אלה יוקנו באופן מיטבי באמצעות מורים הניחנים בהם בעצמם".
בהצלחה לתלמידים ולמורים בשנה הקרובה. הצלחתכם הצלחתנו. 
