בזמן שהציונות הדתית עוסקת שוב ושוב בניסיונות, לא תמיד מוצלחים, להכיל תחת קורת גג אחת את מגוון הזרמים הליברליים והחרד"ליים, ייתכן שהיא לא מספיק שמה לב לקבוצות שלמות שנותרות מחוץ למעגל. "יש בציונות הדתית שכבת שמנת הקובעת לכל הציבור את הנורמות הכלכליות, מבלי שאנחנו מודעים לכך שרוב הציבור לא יכול לעמוד בנורמות האלה", אומרת הרבנית ענבל מלמד. "הציבור שלנו מדבר הרבה על אהבת ישראל ועל כלל ישראל, אבל מצד שני הוא גם מאוד אליטיסטי".
לא שכיח לדבר עם רב או עם רבנית על כסף ועל אתגרים כלכליים; על חומר, ולא על רוח. אבל מבחינת הרבנית מלמד, המישור הפיננסי, המושתק לעיתים, הוא חלק מהותי ובלתי נפרד מתפקידה. "התפיסה שלנו היא שבתורת ארץ ישראל יש שורה תחתונה שהיא שורה כלכלית. דבר שהוא לא נכון כלכלית, לא מצליח. ההתנהלות הכלכלית משפיעה על היכולת לקדם רעיונות. אנחנו מאוד מודעים לענייני כסף, זה ממש בתפיסה כאן. גם זו תורת ארץ ישראל, דברים שמותאמים למציאות הכלכלית".
בשבוע שעבר טיפסתי אל היישוב הר־ברכה, טעון בלא מעט סטיגמות. גם אני שמעתי על הדומיננטיות הגדולה של הרב והרבנית אליעזר וענבל מלמד, שעומדים בראש הישיבה והיישוב. מכל מקום אני משוכנע שכדאי להטות אוזן לדברים שאומרת הרבנית, הנוגעים בעצב רגיש של הציונות הדתית ומנסים להציע תוכנית גדולה ורחבה יותר, כזו שתוכל להכיל הרבה יותר קבוצות ואנשים.
"אחת הבנות שלנו", מספרת הרבנית מלמד, "למדה בתוכנית של"פ ('שמיניסטים לעיירות פיתוח') בעיר לוד. היא למדה שם באולפנת צביה ופגשה בנות ממוצא אתיופי שרצו להתחזק מבחינה דתית, אבל גילתה שהן פשוט לא יכולות ללמוד בצביה רק בגלל השיקול הכלכלי. אז אנחנו נורא רוצים להשפיע, אבל חשוב להבין שאי־אפשר להשפיע כשזה עולה 7,000 שקל בשנה. ככה אנחנו שולחים החוצה את אלה שהולכים לתיכונים או לחב"ד רק בגלל חסם כלכלי. זה נכון לגבי ישיבות ההסדר, השירות הלאומי, המדרשות, האולפנות, הישיבות התיכוניות".
לצד ביקורת עדינה על דרכה של הציונות הדתית המיינסטרימית, מציגה הרבנית מלמד שילוב תורני־חברתי־כלכלי מסוג אחר, מקיף וקהילתי יותר. בהר־ברכה, היא מדגישה, אין חסמים כלכליים. "אין כזה דבר שבחור לא ילמד פה כי להורים קשה לשלם. אנחנו לוקחים את ההוצאות עלינו, ואין סינון כלכלי. באולפנה שהקמנו, שכבר נמצאת בשנה השלישית, יש הקפדה מאוד ברורה על צניעות, אבל אין דבר כזה שרמה סוציו־אקונומית לא תתקבל. הרבה מוסדות אוהבים לדבר על סינון לפי הרמה הדתית, כשבפועל מדובר בסינון בהתאם לרמה הכלכלית. אצלנו אין סתם מילים. משלמים אלפיים שקל בשנה וזהו".
ומאיפה בכל זאת מגיע הכסף? בסוף התלמידים צריכים עגבנייה ומלפפון בארוחת ערב.
"הקהילה נושאת בזה. רוב האנשים פה נותנים מעשר כספים, ואני יודעת שזה דבר מאוד מיוחד. רוב הדתיים לא נותנים מעשר כספים, ויש להם גם את כל ההיתרים שלא לתת מעשר, בגלל ההוצאות הגבוהות על חינוך וכו'. פה זה לגמרי התנדבותי ורצוני, אבל אנשים שגרים כאן יודעים כמה זה עזר להם בשעתו, והם נותנים בתורם הלאה. אנחנו ממש רואים בעיניים שבזכות מעשר הכספים אנשים פה ממש עשירים, 'עשר בשביל שתתעשר', ואני גם יכולה להסביר את זה ריאלית ולא מיסטית. הם מאוד מסודרים בכסף, ויודעים לחיות ממה שיש להם.
"אנשים נותנים בתחילת שנה הוראת קבע, וככה אנחנו ממש יכולים לתכנן את כל השנה קדימה. אין לנו מתח, וכבר בתחילת שנה אנחנו יודעים מה התקציב וכמה תלמידים אנחנו יכולים לקלוט, מבלי שצריך בכל חודש לקושש כסף. מאתיים משפחות שנותנות אלף שקל בחודש – זה כבר יותר משני מיליון שקל בשנה. הקהילה מחזיקה את הישיבה, ממש".
ריצוף בן שנתיים
הרב והרבנית מלמד הגיעו להר־ברכה לפני 31 שנה (1988), ליישוב שכלל באותם ימים רק עשרים משפחות, רובן קשות יום. בקיץ הקרוב יגורו בהר־ברכה – היישוב הקרוב ביותר לעיר שכם – יותר מ־400 משפחות, וקשה שלא להתרשם מתנופת הבנייה הנמצאת בעיצומה וכוללת הקמת עוד ועוד בניינים בני חמש ושש קומות.
במסגרת "תורת ארץ ישראל" שהרבנית מלמד מדברת עליה, תלמיד שנכנס ללמוד בישיבת ההסדר בהר־ברכה מתחיל מעגל חיים שלם, שאינו מסתיים בתום חמש שנים. "בתחילת דרכן של הישיבות הציוניות היה רצון שכולם יהפכו למורים, רבנים ומחנכים, כדי שיחליפו את הרבנים החרדים. היום יש לנו פריבילגיה להשאיר רק את המתאימים. שאדם יעשה מה שמתאים לו ומה שהלב שלו אוהב. ראינו שבגלל החשש לאבד את הרמה הדתית, בחורים נשארו בישיבה, התחתנו והקימו משפחה, והגיעו למצב שהם כבר לא יכולים לצאת מבחינה כלכלית. זה לא טוב להם וזה לא טוב לעולם".
בהתאם לגישה זו, הרב מלמד דוחף את תלמידי הישיבה לצאת ללימודים אקדמיים ("והכי חשוב שיגמרו בתוך שלוש שנים ולא ימרחו את זה על שש שנים"). במקביל מציעה להם הישיבה מסלול "שילובים", שמשאיר אותם מחוברים לישיבה וליישוב.
מרבית תלמידי הישיבה (וגם כאלה שמגיעים מבחוץ, בשל התנאים האטרקטיביים) משתלבים בכל שנה בתוכנית ה"שילובים". מעטים בלבד נשארים ללמוד רבנות, והרוב יוצאים בכל יום ללימודים באקדמיה, רובם אגב ללימודי הנדסה, ונשארים לגור בישיבה. הרווקים יגורו במעונות הישיבה – "למרות שבשלב הזה הם כבר לא לומדים בה באופן מסודר. יש בזה אמירה שהם עדיין חלק מהישיבה, וסופגים את האווירה שלה" – בעוד הנשואים ישכרו דירות 50 מ"ר עם שני חדרי שינה, תמורת אלף שקל בחודש. בנוסף, הם יגישו מדי חודש דיווח על מספר השעות שהצליחו לקבוע עיתים לתורה, ויקבלו בהתאם מלגה של 1,500־2,000 שקל.
לדבריה, אחרי חמש שנים בהסדר ושלוש שנים של שילובים ("הישיבה מעודדת להמשיך לתואר שני ולדוקטורט"), 80% נשארים ביישוב. מבחינת הרב והרבנית, מטרת־העל הושגה: "ככה נבנית כאן קהילה מאוד חזקה של מהנדסים ואנשי תורה. זה נותן המון פתיחות ומרחב, גם בחינוך הילדים, שרואים שלא חייבים להיות רבנים. הם רואים שמחויבות להלכה לא אומרת להיות רב".
הפיתוי להישאר ביישוב הוא בין השאר נדל"ני. דירות 120־130 מ"ר נמכרות שם ב־560 אלף שקל בלבד, פחות ממחירו של מחסן בגוש דן. "החלום של בעלי היה שזוגות צעירים יוכלו לקפוץ משכר דירה למשכנתא במינימום תוספת. לכן בונים פה בנייה רוויה, שהיא הרבה הרבה יותר זולה מבנייה של בית על חצי דונם – בתשתיות, בפיתוח, בעלויות בנייה, בהכול. מה גם שהעדפנו שעל כל מגרש שמפשירים לבנייה, נקים שישים דירות ולא שישה בתים. בנוסף, אנחנו יוצאים לבנייה רק אחרי שכל הבניין מכור, וגם לוקחים משכנתא בקבוצת רכישה, מה שהופך את הכול להרבה יותר פשוט וזול.
"בוגרי הישיבה, שמנהלים את כל הבנייה הזו בהתנדבות, הולכים לחנויות עודפים וקונים למשל ריצוף מהאופנה שהייתה לפני שנתיים, וזה לעיתים מגיע לשליש מחיר. הקהילה תומכת בזה אידיאולוגית, גם אם כולם רוצים עכשיו גוונים של אפור ולא ריצוף בצבע קרם. חשובה האיכות של הדירה, חשוב הבידוד, כל השאר פחות חשוב. רק שיהיה זול וטוב".
למען אותה מטרה, ובשונה מרבים מהיישובים בשומרון בכלל ובגב ההר בפרט, פועלי הבנייה שעומדים על הפיגומים בהר־ברכה מגיעים מהכפרים הפלסטינים שבסביבה. מלמד: "עובדים פה בכל רגע נתון מאה פועלים, ואין מאה פועלים יהודים. אם רוצים לבנות רק חמישה בתים בשנה, אפשר לסמוך על עבודה עברית. זה עניין של קצב ושל מחיר. מבחינתנו, אם בגלל עבודה עברית מחירי הדירות עולים וקצב הגידול יורד, זה לא שווה".
בסופו של יום, כשזוג צעיר קונה דירה בפחות מ־600 אלף שקל, הוא יכול להיכנס למעגל התרומות שמניע את הגלגל בהר־ברכה. "כשזוג צעיר קונה דירה או בית במיליון וחצי שקל, ברור שלא יהיה לו כסף גם לתת תרומות, כשהוא מתחיל את חייו עם הוצאות שהוא לא יכול להתמודד איתן. אצלנו זה לא המצב".
אבל בשורה התחתונה, אפשר גם לשמוע לא מעט תסכול בדברי הרבנית מלמד. במקום לשבח אותם על המאמץ לקבל כל תלמיד ללא קשר לתשלום שהוריו יכולים לשלם, היא מלינה על כך שהדבר גורם דווקא לפגיעה בשמה הטוב של הישיבה, המונה היום כ־150 תלמידים.
"בגלל שחשבנו שצריך לתת מענה רוחבי לכולם, הרבה שנים לא נחשבנו לשורה הראשונה ושילמנו מחיר מאוד כבד על הדבר הזה. אמרו שאנחנו מתאימים לחבר'ה חלשים, לתלמידים ברמה נמוכה. אנחנו לא מצטערים על זה, אבל זו שאלה מאוד קשה. הצלחנו עם האנשים מעל ומעבר, אבל מבחינת התדמית הציבורית והעובדה שהישיבה עדיין לא יותר גדולה, למרות שהדרך שלה יותר נכונה, שילמנו מחיר וזה מאוד מתסכל. היו ישיבות שפנו אלינו שנקלוט בחור שלא התקבל למקום אחר, ולאחר מכן אותו רב לא הפנה אלינו אחרים, כי 'אם הבחור הזה לומד אצלכם, איך אני אשלח לשם אחרים'. זה מאוד כואב, וזו הכפילות של הציבור שלנו. לפעמים אנחנו רק כאילו כלל־ישראליים".
אגב, בבחירות האחרונות שוב הצביעו מרבית תושבי היישוב למפלגת השלטון ולא למפלגות מגזריות. 563 מצביעים (58% מהקולות) שלשלו לקלפי 'מחל', לעומת 282 מצביעים (29%) לאיחוד מפלגות הימין ו־69 קולות (7%) למפלגת הימין החדש. האם מדובר בסימן ברכה או בברכה לבטלה? תשפטו אתם. 
