כלי משחית

בכל שנה כאשר חג הפסח מתקרב אני חושש שלאלוקים שבשמיים יש גם אג'נדה סביבתית וירוקה. זה לא לגמרי מופרך, לאחר שהציווי הראשון שהוא הטיל על האדם הראשון שאותו ברא והפקיד על העולם היה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", פקודה שהיא תנאי־סף למי שרוצה לחיות בעולם. ואם הקדוש־ברוך־הוא מצפה שנשמור על הכדור שנתן לנו, מותר לתהות כיצד מתקבלים שם למעלה הזיהום הגדול והצחנה הרבה שאנחנו שולחים לאוויר העולם בטקסי שריפת החמץ של ערב החג, ללא שום מודעות וללא טיפת מאמץ לשרוף רק חמשת מיני דגן. המהדרין זורקים לחבית גם את השקיות עצמן, והמהדרין מן המהדרין משליכים גם את הנרתיק עם הלולב.

ואז מגיע החג עצמו ומתחילה חגיגה ענקית של שימוש בכלים חד־פעמיים, שללא ספק הפכו לאחד הסמלים הבולטים של החג. כמה קל ונוח לפנות את כל שולחן הסדר לתוך שקית זבל גדולה, במקום להתמודד בחצות לילה עם כיור העולה על גדותיו. כמה קל ונוח למלא את הבית בכלים חד־פעמיים לכל חג הפסח, במקום למלא את המחסן או את הבוידם בסרוויס ובסירים שנועדו לשמש אותנו רק שבוע אחד בשנה.

לא בהרבה תחומים אפשר לומר שאנחנו אור לגויים, אבל בשימוש בכלים חד־פעמיים אנחנו בהחלט מובילים בפער ניכר. מדובר בשילוב של משפחות מרובות ילדים, תרבות אירוח (ליל הסדר למשל), כללי כשרות (הצורך במערכת כלים נפרדת לפסח למשל), וכמובן התחושה שיש פה בכל רגע בעיות גדולות ומטרידות יותר מהאסון העתידי שאותו פלסטיק נוח וחד־פעמי עלול להביא על העולם. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בעשור האחרון חל גידול של פי שניים בצריכה של כלים חד־פעמיים בישראל, כאשר "חלק ניכר מהשימוש הגובר באותם כלים מתנקז סביב החגים השונים".

הכלים הללו גורמים נזק אדיר לסביבה, לאוויר ולמים כבר בעת ייצורם. לאחר מכן נגרם נזק לסביבה בשינוע שלהם, כל הדרך עד לדירה או לצידנית שלנו. ולאחר שזרקנו אותם לאשפה הם יישארו שם כמעט ללא שינוי במשך מאות שנים, שוכבים במטמנות אשפה במקרה הטוב, בטבע הפתוח במקרה הפחות טוב, ובמעיים של חיות אומללות במקרה הגרוע במיוחד. לפי הערכת האו"ם, עד שנת 2050, שיעור בלתי נתפס של 99% מהעופות הימיים יכילו פלסטיק בגופם, עניין שמסכן את המשך קיומם.

במספרים, הישראלי מייצר בממוצע 1.7 קילוגרמים פסולת בכל יום. לפי נתוני עמותת 'מגמה ירוקה', 41% מהפסולת הזו עשויה פלסטיק, ואחוז הכלים החד־פעמיים מתוך אותה פסולת מטפס שנה אחרי שנה. כ־90% מהפסולת בחופים שלנו עשויה פלסטיק, ושליש ממנה מקורה בכלים החד־פעמיים – פי תשעה מהממוצע במדינות אחרות לחופי הים התיכון.

הציבור הדתי הוביל במשך שנים את מגמת – שלא לומר את טירוף – השימוש בכלים חד־פעמיים (די לעשות סיבוב קטן ברחובות בני־ברק ובמוקדים דתיים אחרים כדי להבחין בכך), אבל בעמותת 'צלול' מציינים כי בשנים האחרונות המגמה מתפשטת במהירות גם לכלל האוכלוסייה. "עד לאחרונה היה נהוג לחשוב שהציבור הדתי והחרדי הוא אלוף השימוש בכלים חד־פעמיים, בשל גודל המשפחות, החגים הרבים וענייני כשרות", או דליה טל, מנהלת קמפיינים בעמותה, "אולם מתברר שהציבור החילוני הופך גם הוא לצרכן נלהב של כלים חד־פעמיים. החל מ־2012, קצב העלייה בשימוש בשתי האוכלוסיות עולה משנה לשנה בקצב מסחרר". מתברר שגם הפער הולך ונסגר.

 

משקיטים את המצפון

במדינות רבות בעולם החליטו הממשלות לחנך את הציבור הרחב. בצרפת אושר בשנת 2016 חוק האוסר על מכירת צלחות, כוסות וסכו"ם חד־פעמיים, אלא אם הם מיוצרים מחומרים טבעיים ומתכלים. גם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, הודיע זה מכבר כי החל משנת 2022 ייאסר במדינת הענק שימוש בכלים חד־פעמיים ובשקיות פלסטיק (יהיה מעניין לראות כיצד שליחי חב"ד בהודו יתמודדו עם הגזירה החדשה).

בינתיים אצלנו, מדובר במאבקים של "מחבקי עצים" בלבד. לממשלה ולכנסת, כמו גם לציבור הרחב, יש דברים הרבה יותר חשובים על הראש מאשר לשכנע אותנו לשתות מכוס זכוכית במקום מכוס פלסטיק. ארגון 'מגמה ירוקה' פרסם לאחרונה עצומה שתישלח לחברי הכנסת ולשרי הממשלה, הדורשת מהם לקדם חוקים שיגבילו את השימוש בכלים החד־פעמיים, בין השאר באמצעות הפסקת השימוש בהם במשכן הכנסת, במשרדי הממשלה ובמוסדות הציבוריים בכלל. המטרה שהציג הארגון היא "השגת חזון של ישראל נקייה מחד־פעמי עד 2022". החזון יפה, אבל עד כה חתמו על העצומה האינטרנטית רק כ־430 בני אדם, תמריץ קטן במיוחד לחברי כנסת ששוקלים אולי להרים את הכפפה.

בשנת 2018 פרסמה חברת BDI נתונים שסקרו את היקף השוק של הכלים החד־פעמיים בישראל, המוערך בכ־680 מיליון שקל בשנה. לפי החברה, כ־75% מהמכירות הן של מוצרים מיובאים, בעוד 25% מתבססים על השוק המקומי. 60% הם כלים חד־פעמיים "בסיסיים", המגלגלים מחזור של כ־410 מיליון שקל בכל שנה, בעוד 40% הם הכלים המעוצבים, המגלגלים מחזור של כ־270 מיליון שקל.

הנקודה האופטימית במספרים שהציגה BDI היא שרק 65% מהמוצרים עשויים פלסטיק ו־12% מאלומיניום, בשעה שרבע מהמוצרים החד־פעמיים שאנחנו קונים היום עשויים מחומרים אחרים, ידידותיים הרבה יותר. השינוי הזה קורה על רקע הגידול במודעות לנושא איכות הסביבה, והניסיון לצרוך כלים חד־פעמיים מתכלים, המיוצרים מחומרים טבעיים־אקולוגיים.

אלא שבעמותת 'צלול' מדגישים כי השימוש במוצרים מתכלים טוב בעיקר להשקטת המצפון ותו לא. "למרות שהכלים המתכלים עשויים מחומרים שעל פניו אכן ידידותיים יותר לסביבה", אומרת דליה טל, "הרי שבפועל אם הם אינם מושלכים לקומפוסטרים אלא נשלחים להטמנה עם כל זרם הפסולת, הם לא יתעכלו כמצופה ויתנהגו כמו כלי הפלסטיק הרגיל. מאחר שבארץ אין כמעט קומפוסטרים מרכזיים, הרי שרוב הסיכויים שגם הכלים המתכלים ימצאו את דרכם לאתרי ההטמנה. מכאן שהבשורה היחידה לפי שעה היא לצמצם את השימוש בכלים חד־פעמיים ולחזור אל הכלים הישנים והטובים. זה אמנם קצת פחות נוח ומחייב שטיפת כלים, אבל ממתי כיהודים אנחנו עושים רק מה שנוח?". רק אל תנסו לספר את זה לאימא שמארחת אתכם לליל הסדר (או שפשוט תעזרו לה לשטוף את הכלים בסיום הלילה החגיגי).

 

עם הנצח לא מפחד

חיפוש הנוחות והעדפת "הדרך הקצרה והארוכה" אינם מתקיימים רק בזירת כלי האוכל שלנו. גם הפוליטיקה המקומית הסוערת בתקופה זו מזכירה לנו שהעיקר מבחינתה זה הכאן והעכשיו. לפוליטיקאים שלנו אין את הפריווילגיה להסתכל לטווח הארוך, ולחפש את הדרך הארוכה והקצרה.

רק בשבוע שעבר העריכה סוכנות דירוג האשראי מודי'ס כי ישנה "סבירות קלושה" לשינוי כיוון במדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל שתוקם לאחר הבחירות. מבחינת הסוכנות מדובר בבשורה חיובית בעיקרה – כמה שפחות טלטלות וזעזועים שיכריחו את הכלכלנים לערוך ניהול סיכונים מחודש. אבל לאזרחים בישראל מדובר בתרחיש שמותיר אותם בדיוק על אותו שביל ישן, עם אותן הבעיות ואותם חסמים.

עזבו לרגע את האישים שירכיבו את הממשלה הבאה. גם הפעם ברור מהרגע הראשון שהמבנה הרעוע של הקואליציה והחשש הקבוע שמא כל זה יתפרק בעוד שנה או שנתיים, יכריחו את הפוליטיקאים שלנו להעדיף שוב מקסמי שווא קצרי טווח. שוב יישלפו בקרוב ג'וקרים חד־פעמיים כמו מחיר למשתכן לטיפול במצוקת הנדל"ן, יוקמו תחנות רכבת שוממות בפריפריה כדי להוכיח שדואגים ושומעים את קולם של האנשים שאינם גרים בגוש דן, וכמובן ייסללו עוד ועוד כבישים לרכב פרטי ברחבי המדינה וכן הלאה.

לפתרונות הגדולים באמת נדרשת ממשלה שנכונה למאבק לא קצר ולראייה מעבר לקצה האף. ולא תמיד זה עניין של תקציבים ומימון (הגירעון הרי בכל מקרה לא יאפשר לשר האוצר הבא להשתולל בפרץ של נדיבות), אלא בשאלה למי וכיצד אנחנו מחלקים את העוגה: מי יעז למשל להיאבק בוועד עובדי הרכבת, במחיר של השבתה בטוחה לשבועות ואף לחודשים, ועם זעקות מהציבור למשך תקופה לא קצרה? מי יסתכן ויפקיע נתיבי כביש "רגילים" לטובת נתיבים לתחבורה ציבורית בלבד, אף שברור שעדיף היה לוּ כולנו היינו נכנסים בבוקר לאוטובוסים, במקום לנסוע אחד־אחד ברכב הפרטי לעבודה? מי ינתב את תקציבי בתי החולים למחלקות הפנימיות, שם רבים מהחולים (זקנים בדרך כלל) יסיימו את חייהם ללא טיפת כבוד אחרון, על חשבון התקציבים הגדולים שזורמים למחלקת היולדות, שם שוהות משפחות המצביעים של מחר ומחרתיים?

גם בכנסת הבאה השינויים המתבקשים לא יקרו, פשוט מפני ששוב ישבו בממשלה פוליטיקאים שמפחדים מדרך ארוכה. ואין מתאים מחג הפסח להיזכר שכאשר הקב"ה (להבדיל) הוציא לדרך תוכנית עולמית חדשה, שבמסגרתה אדם אחד הפך למשפחה שהפכה לעם שהשפיע על האנושות כולה, הוא בחר במסלול ייסורים ארוך ומחשל. מאות שנים מראש הוא בישר לאברהם אבינו על תוכנית ארוכה ומאתגרת במיוחד. ככה זה כשלא צריך לעמוד לבחירות בכל ארבע שנים גג.