סוף סוף זה נגמר. אחרי כל המאמץ והיזע, ואחרי שהושקעו מיליוני שקלים ומיליוני שעות בקמפיינים וספינים מכוערים יותר ופחות, שבעיקר התאמצו לשכנע אותנו שיש פה סיפור דרמטי וגורלי של רעים מול טובים – כדאי לחזור במהירות לפרופורציות. בין אם אתם בצד המנצח ובין אם חלילה בצד המפסיד, כדאי להנמיך את הציפיות או את האכזבות הגדולות מהממשלה החדשה שתקום בקרוב.
תחשבו על הקברניט המוכשר ביותר או העלוב ביותר המתיישב מאחורי הגה הספינה. עד כמה שחשיבותו של רב החובל גדולה, ברור לגמרי שלכיוון הגלים ולרוחות העזות המנשבות בחוץ, כמו גם לנחישות החותרים שבתוך הספינה, יש משקל לא פחות מכריע על השאלה האם, מתי ובאיזה אופן נגיע אל היעד.
קחו למשל את התחום הכלכלי, ואת הציפיות או החששות לשגשוג או לדעיכה כלכליים – תלוי בעיני המתבונן – שבעקבות תוצאות הבחירות מחכים לנו מעבר לפינה. ללא קשר לתוצאות הבחירות, הממשלה בירושלים היא רק משתנה אחד, חשוב ככל שיהיה, בתוך המשוואה הגדולה והמורכבת. לגלים ולרוחות שבחוץ – למשל מה שיקרה בכלכלה העולמית, ולמאמצי החותרים בתוך הספינה – מה שיעשו למשל העיריות והשלטון המקומי, ישנה השפעה קריטית על הישגיה הכלכליים של הממשלה הבאה, שגם ככה מתחילה את דרכה בתוך בור תקציבי ועם גמישות מוגבלת מאוד לתקופה הקרובה.
לא עם לבדד
נתחיל בתמונת מצב של הכלכלה העולמית. בזמן שהפוליטיקאים שלנו, לא משנה מאיזו מפלגה, נופפו בחודשים האחרונים במפתחות שיובילו אותנו לדבריהם לשגשוג כלכלי, לרווחה חברתית ולצמצום הפערים – ברחבי העולם שקעו לא מעט מדינות לתוך האטה של ממש.
למה זה בכלל משנה לנו, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"? מדוע שיהיה אכפת לנו מה קורה שם, הרחק מעבר לים, כשהמשק הישראלי צמח גם בשנה האחרונה ב־3.3%, נתון גבוה משמעותית מנתוני הצמיחה במרבית מדינות העולם?
ובכן, ועוד איך משנה. רק כדי לסבר את האוזן, מדינת ישראל ייצאה בשנה האחרונה סחורות ושירותים (ייעוץ, תוכנה וכדומה) בהיקף של 110 מיליארד דולר. קצת פחות ביקושים שיגיעו משם, בגללם ולא בגללנו, ונרגיש את זה היטב בנתוני הצמיחה והתעסוקה שלנו כאן. במקביל, כדאי לזכור שהחברות הבינלאומיות המובילות בעולם – אמזון, פייסבוק, מיקרוסופט, אינטל ועוד – פתחו פה בשנים האחרונות מרכזי פיתוח ובחרו להשקיע פה מיליארדי שקלים. התקציבים הגדולים והכוונות הטובות יכולים להיעלם כמעט בן־לילה בעקבות סנטימנט עולמי שלילי או החלטה של דירקטוריון לחוץ בסיאטל או בניו־יורק.
וזו לא תחזית רחוקה. ארה"ב, ידידתנו הגדולה, עדכנה ממש לאחרונה את תחזיות הצמיחה והאינפלציה שלה כלפי מטה. היא אמנם מאשימה במצב העגום את הכלכלה האירופית ואת הכלכלה הסינית (עוד מעט נגיע אליהן), אבל זה לא משנה את השורה התחתונה. בזמן שממשל טראמפ עדיין מצפה לצמיחה של מעט יותר מ־3%, הבנק המרכזי שלו כבר עדכן את התחזית לצמיחה שנתית של 2.1% בלבד (לעומת תחזית ל־2.3% רק חודש קודם) ולצמיחה של 1.9% בלבד בשנה הבאה.
באירופה, הבנק האירופי המרכזי (ECB) חזר בו לאחרונה מהערכת המצב שנתן רק לפני רבעון, שלפיה כלכלת אירופה יצאה מהמשבר. הנגיד, מריו דראגי, ציין אמנם כי ההאטה אינה צפויה להפוך למיתון של ממש, אבל הוא חתך את תחזית הצמיחה לשנת 2019 (שגם כך הייתה נמוכה במיוחד) מ־1.7% ל־1.1% – הורדה חדה של 35%.
האופטימיים יאמרו שאירופה עדיין מתרחבת – 0.8% בקצב הצמיחה השנתי של התוצר ברבעון הרביעי של 2018, מגמה חיובית שנמשכת 23 רבעונים ברציפות – אולם מדובר בנתון עלוב למדי. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, צמחה ברבעון הרביעי ב־0.1% בלבד, לאחר צמיחה שלילית ברבעון השלישי. איטליה, הכלכלה השלישית בגודלה בגוש האירו, רשמה צמיחה שלילית רבעון שני ברציפות – ההגדרה הרשמית של מיתון.
ואי־אפשר בלי להזכיר את האי הבריטי ואת הפארסה סביב ההחלטה ההיסטורית של אזרחי בריטניה להתנתק מהגוש האירופי. לפי שעה, בשל הקושי לגבש הסכם פרידה רגוע שיהיה מקובל על כולם (הבריטים החליטו להתנתק, אבל רק אז החלו לחשוב איך ולמה), הצעד הדרמטי נדחה חודש אחרי חודש. נכון להיום גורל הברקזיט לגמרי לא ידוע, והאפשרויות נעות מביטולו המוחלט ועד ליציאה ללא שום הסכם. רק שבינתיים, על רקע אי־הוודאות הגדולה, בשנה האחרונה נרשמה שם צמיחה שנתית של 1.4% בלבד, הנתון הנמוך ביותר מאז 2012 (הבנק המרכזי כבר הוריד את תחזית הצמיחה ל־1.2% בשנת 2019).
אבל עם כל הכבוד לאמריקה ולאירופה, האיום הגדול על כלכלת העולם מגיע כרגע ממזרח. כאשר הממשל בסין מפחית את תחזיות הצמיחה ל־6%, הנתון הנמוך ביותר בכל שלושת העשורים האחרונים, לא צריך לדמיין את אפקט הפרפר שיורגש גם בוושינגטון, בלונדון או בירושלים. כלכלני האוצר הציגו לאחרונה את נתוני קרן המטבע הבינלאומית (IMF), שלפיהם התפוקה הסינית מהווה חמישית מתפוקת הכלכלה העולמית כולה. מחצית מהמתכות בעולם – פלדה ונחושת, ומחצית החומרים כמו פלדה ומלט, מיועדים לשוק הסיני. "תעשיות ואף שווקים שלמים", כתבו במשרד האוצר הישראלי, "עלולים להיפגע כתוצאה מההאטה הצפויה בכלכלה הסינית". וכל זה ממש לא קשור לשאלה מי יהיה שר האוצר הישראלי הבא.
גם כלכלני ה־OECD, ארגון המדינות המפותחות שנמצאות בחזית הכלכלה, עדכנו את תחזית הצמיחה העולמית לשנים 2019־2020 והורידו אותה מ־3.6% ל־3.3%. למעשה, כמעט כל מדינות הארגון עדכנו כלפי מטה את תחזיות הצמיחה – באפקט דומינו קלאסי, שבעיקר מזכיר את הערבות ההדדית בכפר הגלובלי שחיים בו כל אזרחי העולם.
אז הבטיחו
ואחרי שעודכנתם בנוגע לעננים הקודרים מעל הכלכלה העולמית, נדלג לממלכת הרשויות המקומיות שלנו, שגם לה יש השפעה לא מבוטלת על השאלה איך ייראו החיים עצמם במדינת ישראל. ראשי הערים והמועצות, שנבחרו רק באוקטובר האחרון, קובעים לא פחות משרי הממשלה בנושאים כמו כמה דירות יקומו בכל שכונה ועיר, כמה כסף יושקע בבתי הספר, איך ייראה המרחב הציבורי ועוד ועוד.
שר האוצר משה כחלון, למשל, נשאל בימים האחרונים על הארנונה הגבוהה שמשלמים תושבי הערים בישראל, והסביר כי "יש מדינת ממשלת ישראל ויש מדינת השלטון המקומי". בוקר טוב מר כחלון, חבל שגילית את זה מעט מאוחר מדי.
לפני שבועיים פרסם בנק ישראל את הדו"ח שלו לשנת 2018, שכלל התייחסות קצרה גם להסכמי הגג שנחתמו בין משרד האוצר לרשויות המקומיות. ראש הממשלה נתניהו עצמו הקפיד להגיע לטקסי החתימה על הסכמי הגג, שהבטיחו סוף סוף לסנכרן בין השלטון הארצי למקומי. הרציונל היה ברור: המדינה תיתן את הכסף מראש לרשויות המקומיות – מיליארדי שקלים לטובת פיתוח מוקדם של התשתיות בשכונות החדשות (כבישים, מבני ציבור, בתי ספר ועוד), וראשי הערים ייתנו בעקבות זאת היתרי בנייה למאות אלפי דירות בכמויות ובמהירות.
רק שלפי הנתונים שהציג כעת בנק ישראל, עד סוף 2018 אמורות היו לצאת לשיווק קרקעות להקמת 163,167 דירות, במסגרת 28 הסכמי הגג שנחתמו עד כה. בפועל, חרף ההסכמים החתומים ולמרות נחישות הממשלה להציף את השוק בקרקעות למגורים ולצנן את שוק הדיור, שווקו בכל אותן רשויות קרקעות ל־68,173 דירות – 42% בלבד. בחיפה, המורדת הגדולה, סוכם על שיווק של 2,000 דירות עד סוף 2018, אבל בפועל שווקו 53 דירות בלבד. לראשי הערים לא לקח זמן רב לגלות שהתקציבים האדירים שנותן להם האוצר לא באמת מסייעים לבעיית הגירעון השוטף שמביאה עימה כל משפחה. במקביל, ברשויות המקומיות התפכחו מהאשליה על מתחמי ענק של תעסוקה ומסחר שיוקמו בשטחן ויכניסו להן מיליונים.
בשורה התחתונה, אפילו כשזה נוגע לדיור ולהוספת היצע – שם הקרקעות הן של מדינת ישראל עצמה, והנושא נמצא בראש מעייניהם של כל בכירי האוצר והשיכון בממשלות האחרונות – הגיע הזמן להבין שהכול תלוי ברצונן הטוב של הרשויות המקומיות. ירצו – יבנו; לא ירצו – גם הסכמים חתומים לא יהיו שווים את הנייר שעליו נכתבו ואת הסרטון שהציג את הטקס המפואר.
ואחרי שהבנו כי הממשלה בירושלים היא לכל היותר צלע אחת מתוך שלוש, תוסיפו לזה את הגירעון העמוק שמקבלת בירושה הממשלה החדשה, לאחר שבנק ישראל כבר הבהיר שבשנים הבאות תצטרך הממשלה להקטין שירותים ציבוריים ולהגדיל מיסים, ואולי נפנים סוף־סוף שאין יותר מדי משמעות למצע, להבטחות ולתוכניות היפות של הפוליטיקאים שיתיישבו בקרוב סביב שולחן הממשלה.
ועם כל זאת, הערה קטנה לסיום: אחרי שהצגנו פה שלל תחזיות בנוגע לכלכלה העולמית, נזכיר שהדבר היחיד שניתן לומר עליהן כמעט בוודאות מלאה הוא שהן לא יתגשמו. איך אני יודע את זה? פשוט מאוד, כי רוב רובן של התחזיות בעבר, אפילו כשמדובר בתחזיות למרחק של רבעון אחד קדימה, התעדכנו שוב ושוב.
ואם גאוני הבנק האמריקני, הבנק האירופי ועוד נאלצים לעדכן את תחזיותיהם פעם אחר פעם, תהיו בטוחים שזה יקרה גם לפרשנים ולכלכלנים שלנו. כשהעולם כולו שוחה בתוך סערה ואי־ודאות אחת גדולה, נשאר רק להתפלל שיהיה לכולנו בהצלחה, ולקחת את שפע התחזיות והניתוחים שתקראו ותשמעו בימים ובשבועות הקרובים, בכלכלה ובכלל, בעירבון מוגבל מאוד.
