סופרים סתם

רגע לפני הבחירות אצלנו, הקדיש מגזין 'אקונומיסט' הבריטי את כתבת השער שלו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. תחת הכותרת "קינג ביבי" (שבע שנים לאחר שמגזין מפורסם אחר, 'טיים' האמריקני, השתמש באותה כותרת בדיוק), הזהיר השבועון היוקרתי משיטות הפופוליזם, הלאומנות וכרסום מוסדות השלטון שבהן נוקט נתניהו לדעת הכותבים כדי לבצר את שלטונו הארוך ולהחליש את הדמוקרטיה. אם נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, מציינים ב'אקונומיסט', ביוני הקרוב הוא יעקוף את דוד בן־גוריון כראש הממשלה הישראלי שכיהן הכי הרבה זמן. כותרת המשנה בשער הגיליון תיארה את נתניהו כ"משל לפופוליזם מודרני". אאוץ'.

כצפוי, כל אחד כאן מצא באקונומיסט את מה שרצה למצוא. מבקריו של נתניהו נופפו במילים הקשות כדי לנסות לשכנע את המצביעים בישראל להחליפו, בשעה שאוהדיו השתמשו בהן כדי לומר בדיוק להפך – יש לנו מנהיג חזק שעושה את העבודה, ובכלל, לא עיתונאים מחו"ל יאמרו לנו מי טוב לישראל ובמי אזרחיה צריכים לבחור.

אבל בעוד שהכתבות הפוליטיות והאג'נדה של העיתונאים ושל העיתונות ממשיכות להיות צפויות כל־כך, כמו גם התגובות להן מימין או משמאל, היה כדאי לקרוא דווקא את כתבת השער במוסף התרבות והמדע של האקונומיסט, המכונה '1843' – על שם שנת הקמתו של העיתון הוותיק. הכתבה, "מותה של הקלוריה", תיארה באופן מדכא למדי את הבערות, המניפולציות והשרלטנות בעידן שבו אנחנו חיים. זהו עידן שבו הדרישה העיקרית של הציבור היא לקבל פתרונות מהירים, פשוטים ומדידים, ושמובל על ידי הכסף הגדול והאינטרסים של תאגידי הענק. הכתבה סיפקה הצצה נפלאה לכל מי שמבקש להבין קצת יותר את הכוחות הפוליטיים ואת הזרמים החזקים שמניעים את העולם הכלכלי ובכלל.

 

האויב האולטימטיבי

אז מה לקלוריות ולפוליטיקה? ובכן, מתברר שהמון. הכותב, פיטר וילסון, מתאר כיצד במשך עשרות שנים אנחנו חיים לפי מדדי בריאות ממש לא רלוונטיים. במקרה הטוב אנחנו עושים זאת מתוך נוחות ועיוורון, ובמקרה הרע מתוך הליכה שבי אחרי חברות ענק שמבקשות לדחוף לנו סוכרים ופחמימות.

אחרי יותר ממאה שנים שבהן אנחנו סופרים קלוריות כדי לדעת כמה לאכול ואיך לשמור על המשקל, מסביר וילסון כי המדע כבר הגיע למסקנה ש"הגיע הזמן לקבור את המדד המטעה בעולם". עם כל הכבוד לערך הקלורי, היום אנחנו יודעים כי שני פריטי מזון בעלי אותו ערך קלורי עשויים להיות מעוכלים בדרכים שונות לגמרי, שכן כל גוף מעבד את הקלוריות בצורה שונה, השעה שבה אנו אוכלים קריטית לשאלה כיצד ובכמה זמן נעכל את המזון, כך גם בנוגע לדרך שבה המזון הוגש לנו (טחון, אפוי, מבושל), ועוד ועוד.

המסע של המזון שלנו, מהצלחת ועד השירותים, לוקח בממוצע יום שלם, אולם הוא נע בין 8 ל־80 שעות, באופן שמשתנה מאדם לאדם. כמו כן, הגוף סופג סוכר ממשקה תוסס בקצב מסחרר של שלושים קלוריות לדקה, לעומת קצב של שתי קלוריות בדקה מפחמימות מורכבות יותר כמו אורז או תפוחי אדמה.

אבל למה לבלבל אותנו עם מורכבות? בשנת 1918 פורסם באמריקה הספר הראשון שהציג את התזה שדיאטה בריאה היא גם פשוטה מאוד: רק לחבר ולחסר את הקלוריות שאנחנו אוכלים. "אתה יכול לאכול רק מה שאתה אוהב – ממתקים, עוגה, בשר, חמאה, שמנת, אבל תספור את הקלוריות שלך", כתב לולו האנט פיטרס בספר 'דיאטה ובריאות'. הספר נמכר במיליוני עותקים, תחת ההבטחה כי "עכשיו, אחרי שאתה יודע שאתה יכול לאכול את כל הדברים שאתה אוהב, תבנה את התפריט בכמויות קטנות מכל דבר".

גם לממשלות ולרגולטורים היה נוח מאוד עם החישוב הפשוט והמדיד כל־כך. רק לסמן את הכמויות על כל מוצר, ואנחנו את שלנו עשינו בשמירה על בריאות האזרחים. רק לשם השעשוע, נסו לדמיין לרגע שכך היינו מחשבים גם את "מדד הצדיקות" של כל אדם ואדם – תוצאה של חיבור וחיסור טיפשיים של המצוות והעבירות שכל אחד עושה, ללא שום התחשבות בשאלה מי הוא, מתי ומה בדיוק עשה, איפה הוא נמצא כרגע וכן הלאה.

אבל לתעשיית המזון זה היה מצוין. כך גם החלה המלחמה בשומן, כי כמה טוב שיש לנו "אויב אולטימטיבי", עתיר קלוריות. בשנת 2016 חשף חוקר באוניברסיטת קליפורניה מסמכים משנת 1967, שהוכיחו כי חברות הסוכר פעלו בחשאי ומימנו חוקרים באוניברסיטת הרווארד, במטרה להאשים את השומן במגפת ההשמנה הגוברת. דו"ח של ועדת הסנאט של ארה"ב המליץ ב־1977 על דיאטה דלת כולסטרול ושומן, ותעשיית המזון הסתערה על ההמלצות: היא הסירה את השומן ממאכלי מזון והחליפה אותו בסוכר, עמילן ומלח. כך גם ירדה כמות הקלוריות, וגם התארכו חיי המדף של המוצרים המעובדים ומפוּצצי המלח והסוכר.

היום אנחנו כבר יודעים שהגישה הזו לא שיפרה את בריאות הציבור, אלא גרמה לעלייה הדרמטית ביותר בכל ההיסטוריה האנושית בהשמנת יתר, המגפה של המאה האחרונה. על פי ארגון הבריאות העולמי, בין 1975 ל־2016 נרשמה בתחום הזה קפיצה של כמעט פי שלושה, מ־18 ל־40 אחוזים מהאוכלוסייה, שהם כ־1.9 מיליארד מבוגרים הסובלים מעודף משקל. בעקבות זאת נרשמה עלייה מהירה במחלות הלב וכלי הדם, שהפכו לגורם המוביל במקרי מוות ברחבי העולם.

האבסורד הגדול הוא שגם מחר אנחנו נמשיך לספור קלוריות במאבק בהשמנה. זה פשוט מדיד וקל יותר, מה גם שכבר התרגלנו, יחד עם כל התעשייה והרגולטורים, לעשות זאת במשך מאה שנה.

הכתבה של ה'אקונומיסט' היא משל להתמכרות הבלתי נשלטת שלנו למדידות ולסרגלים מופרכים בכל תחומי החיים; להשתעבדות שלנו לסקרים, אף שכולם כבר יודעים שהם כלל לא רלוונטיים – ולא רק סקרי בחירות, אלא גם סקרי שביעות רצון וכדומה; לנהירה שלנו אחרי תחזיות פוליטיות כלכליות חסרות כל משמעות; וליכולת של פוליטיקאים לייצר פה עוד ועוד ספינים עקרים שאין דבר בינם ובין השאלה מי יהיה ראש ממשלה או שר יותר טוב.

 

סוף עונת התפוזים

להבדיל, בתוך דו"ח בנק ישראל לשנת 2018 שפורסם השבוע, התחבא מחקר קצר שהראה כיצד שיקולי מחיר ועלויות חוללו בשנים האחרונות תמורות מרחיקות לכת בחקלאות הישראלית.

המחקר החדש מצביע על כוחם של צעדים כלכליים, לפעמים מאוד לא נוחים ולא פופולריים בטווח הקצר, להביא לתמורות גדולות ומתבקשות, גם אם מדובר בשחיטה של פרות קדושות שחשבנו שאסור לגעת בהן. המחקר מתמקד אמנם בחקלאות, אבל גם בבנק המרכזי הדגישו כי המסקנות שאליהן הגיעו מרחיקות הרבה מעבר לשדות הכותנה ולפרדסי ההדר, עד לא מזמן מקור לגאווה חלוצית, ציונית וישראלית.

שימו לב: בין השנים 1996־2016 התכווץ שטח הפרדסים – שבהם מגדלים פירות הדר – ברחבי מדינת ישראל ב־32 אחוזים. שטח הכותנה בישראל נחתך באותן שנים ב־70 אחוזים. יתרה מכך, הסיבה שהמספרים אינם גבוהים יותר קשורה בין השאר לציפיותיהם של בעלי השדות והפרדסים, בעיקר במרכז הארץ, שהמדינה תפצה אותם על אובדן פרנסתם ותהפוך אותם לטייקוני נדל"ן. לכן הם ממשיכים לעבד, להשקות ולקטוף, בלי יותר מדי ציפיות לרווחים קצרי טווח מאותם יבולים.

בבנק ישראל מדגישים כי כל זה קרה אך ורק משיקולים כלכליים ובעקבות גזירות כלכליות כואבות. ממשלת ישראל – בצעדים מאוד לא פופולריים, ותחת מחאות חריפות והתקפות של הלובי החקלאי – העלתה בשנים האחרונות באופן דרמטי את מחירי המים לחקלאות וצמצמה את הכמויות המותרות להשקיה. לקח זמן עד שממשלת ישראל הפנימה שזה לא ממש סביר שבמדינה המשוועת לכל טיפת מים (כן, גם אחרי שנה מבורכת בגשמים), נסבסד את המים ש'שותים' התפוזים, האשכוליות והכותנה, כדי לשלוח אותם אחר כבוד במכולות לאירופה או לארה"ב.

בעקבות זאת, צריכת המים הכוללת בחקלאות אמנם כמעט לא השתנתה לאורך שני העשורים האחרונים – אולם, וזו הדרמה הגדולה, התפוקה הצמחית של החקלאות בישראל גדלה כמותית בין 1990 ועד 2016 ב־70 אחוזים. כבודן של הטפטפות במקומן, כך גם העלייה בפריון בענף החקלאות והשימוש בדשנים ובהנדסה גנטית כדי להוציא מהאדמה יותר, אבל בבנק ישראל בחרו להדגיש את השינויים הגדולים שנבעו מהמעבר לחקלאות שמתאימה יותר למדינה היושבת על ספר המדבר.

באופן פשוט, במקום לגדל כותנה והדרים עברנו לגידול חסכוני של ירקות וזרעים. משקל ההדרים והכותנה בחקלאות הישראלית עמד בשנת 1995 על 18 אחוזים. לאחר כעשרים שנה, ב־2016, הוא ירד לתשעה אחוזים בלבד. מהזווית של חיסכון במים, מדובר בכמויות עצומות.

המסקנה של בנק ישראל מתרחבת כאמור לענפים ולמגזרים אחרים: "מעבר לחשיבות הממצאים על רקע מצוקת המים בישראל, הם עשויים להשליך על המשק בהקשר רחב יותר. מגזרים שונים במשק יכולים להתייעל, לא רק באמצעות שיפורים טכנולוגיים". בעידן שבו הפופוליזם גואה, כלכלני הבנק המרכזי שלנו היו שמחים לו המבחן הכלכלי הפשוט של עלות מול תועלת, היה מוביל פה עוד ועוד החלטות וענפים.