כמו חבר הכנסת פנתהון סיום, שהצטרף לכנסת הנוכחית בדיוק כשהתפזרה לקראת הבחירות (בעקבות התפטרות השר גלנט), גם שמו הסמלי של הגשר התל־אביבי שהצית מחדש את סערת השבת ואת היחסים הטעונים בין דת ומדינה, נראה כאילו יצא אלינו ישירות מתוך פרק בתנ"ך: "ויריבו שני המחנות כל היום וכל הלילה, מחנה יהודית מזה ומחנה דמוקרטית מזה, ויקרא שם המקום גשר יהודית עד עצם היום הזה".
אם לא היו כאן שני מחנות, ואלמלא היינו חיים בתחושה תמידית שמדובר בזוג מסוכסך שמזה זמן מנהל את מלחמותיו ומאבקיו רק דרך עורכי הדין – החלטת משרד התחבורה להתיר את הקמת הגשר בשבת ניתנה ימים ספורים לפני הכרעת בג"ץ – ברור שניתן היה למצוא פשרה ולחתור לשלום בית הגיוני ומתאים יותר. ודאי אם המטרה האמיתית היא בניית גשר, ולא ניתוצו.
ניתן היה, למשל, להקים את הגשר הצנוע – בסך הכול 110 מטרים אורכו ו־11 מטרים רוחבו – בימי חול המועד, בחודש אוגוסט, בימי שבתון הבחירות, או בימים אחרים שבהם התנועה בכבישים דלילה ושבת לא מחוללת. במקום זה, העבודות על הגשר נערכו בשבת שעברה – ובעוד חמש שבתות ברציפות – מיום שישי בשעה חמש אחר הצהריים ועד אותה שעה ביום שבת למחרת, כאילו כדי לעשות למישהו דווקא, וכדי שראש העיר "החילונית" יוכל להצטלם עם חיוך ניצחון רחב מרוח על פניו. לא כי הוקם גשר חדש בתל־אביב, אלא כי הוא הוקם בשבת, על אפם וחמתם של החשוכים שמחו וביקשו לשמור על קדושת השבת.
כאשר יאיר לפיד הציע לפני ימים ספורים "שגפני לא יגיד לנו מה לעשות אצלנו בבית, ואנחנו לא נגיד לו מה לעשות אצלו בבית", הוא רק הזכיר לכולנו שהמשפחה הזו גרה בשני בתים נפרדים. בטווח הקצר זה נראה כמו פתרון לא רע בכלל – איש באמונתו יחיה, אלה בתל־אביב ואלה בבני־ברק או בירושלים. אבל בטווח הבינוני והארוך נגלה שללא מכנה משותף וללא חיים יומיומיים משותפים ומתפשרים, בעצם ללא גשר שאמור דווקא לחבר פה ושם בין לפיד לגפני, המאבקים וחילוקי הדעות רק הופכים להרבה יותר מורכבים. כמה חבל.
אגב, למרות הסמליות הגדולה בשמו של גשר המריבה התל־אביבי, את שמו הוא בכלל קיבל מהשדרה ממערב לו, שהוא מתמזג אליה: שדרת יהודית, על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו של הנדיב הידוע שתרם את הכספים להקמת שכונת מונטיפיורי, שהשדרה המדוברת חוצה אותה. הגברת מונטיפיורי נפטרה בשנת 1862, בגיל 78. בביוגרפיה שפורסמה על הזוג מונטיפיורי תיאר המחבר, ישראל חיים טביוב, את ימיה האחרונים של אשת הנדיב. כמה שבועות לפני מותה חגג הזוג את חתונת הזהב בביתם שבאנגליה, "ועל פי דרכו חיבר אל החג הזה גם 'סיום התורה'. רעייתו, אף כי היתה רפת כוח מאד מחוליה, קמה ממיטתה לראות בִּכְתוֹב מונטיפיורי את האותיות האחרונות בספר התורה".
בספטמבר 1862 גברה מחלתה של יהודית. "בכל בתי הכנסת ערכו תפלות בעדה, ומונטיפיורי הרבה לתת צדקות לעניים. בשובו בערב ראש השנה מבית הכנסת ניגש אל רעייתו החולה לבָרְכָה, וגם היא שמה את ידיה על ראשו לברכו, ותשלחהו לחדר האוכל לקדש על היין. אך כמעט כילה לאמר את הקידוש, בא הרופא להודיעו כי בא הקץ. מונטיפיורי וכל הקרואים מיהרו לחדר החולה לומר איתה וידוי – ונשמת יהודית הטהורה, הנדיבה והחסידה עלתה השמימה". מונטיפיורי שקל להביא את רעייתו לקבורה בארץ ישראל, ואף שלח מכתב לרבני ירושלים בעניין, אולם בסופו של דבר הסתפק בעפר שנשלח אליו מעיר הקודש וכיסה בו את רעייתו המנוחה. "ומקץ חמשה ירחים למותה הקים על קברה אוהל גדול וכיפה על ראשו, בתבנית האוהל אשר על קבר רחל בדרך בית לחם".
ואולי כרחל המבכה את בניה הגולים ממקום קבורתה בבית לחם, מותר לתהות אם יהודית מבכה את בניה הנגאלים ממקום קבורתה באנגליה, בראותה כיצד דווקא הגשר הנושא את שמה מרחיק אותם אלה מאלה.
וסנגורם של ישראל היה אומר: "ראו כמה יפים מעשיהם של בני ישראל. רבותינו לימדונו 'חַלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה', ואילו הם מוכנים לחלל שש שבתות כדי להקים גשר להולכי רגל, שיביא לשמירת שבתות הרבה ללא נסיעות ברכב וללא חילול השבת. גשר המקרב את הכרך הגדול לחזון של עיר ללא רכב פרטי בשבתות, בחגים ובימי חול".
מאחורי המספרים
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עדכנה השבוע את סל המוצרים שירכיב מעתה את מדד המחירים לצרכן. רכיב הדיור, למשל, ירד החל משנת 2019 מ־25% ל־24.1%; רכיב התחבורה והתקשורת בסל המחירים יעלה מ־19.3% ל־20.3%; ומשקל הירקות והפירות בהוצאה החודשית שלנו יטפס מ־2.9% ל־3.1%.
עד כמה המשקלות החדשים – המתעדכנים אחת לשנתיים, על בסיס סקר שנערך בין משקי הבית – משקפים את ההוצאות החודשיות האמיתיות של משפחה ממוצעת בישראל? הנחת המוצא המרכזית היא שעדיף לא לחקור ולפשפש יותר מדי. ואיך אני יודע שהלמ"ס עושה טעויות כל הזמן? ראשית, כי זו מהותה של סטטיסטיקה. שנית, כי היא עצמה מודה בכך שוב ושוב.
לפני כשנה, למשל, תיקנה הלמ"ס את הנוסחה המסובכת המציגה בכל חודש את השינוי במדד מחירי הדירות בישראל, לאחר שגילתה כי חסרים במשוואה יותר מדי פרמטרים בנוגע לגודל הדירות, האזור המדויק בארץ וכו', שהטו את המחיר הממוצע. במקביל גילו בלמ"ס כי מדד מחירי השכירות שהם מפרסמים בכל חודש מוטה גם הוא כלפי מטה, מה שגם הסביר חלק לא מבוטל מהפער שנפתח בעשור האחרון בינו ובין מדד מחירי הדירות (האחרון קפץ בכ־120%, בעוד מדד השכירות טיפס רק במחצית מכך).
התברר שסוקרי הלמ"ס עקבו במשך שנים אחרי מחירי השכירות במדגם מרשים שכלל אלפי דירות מושכרות, אולם המעקב נפסק והדירה יצאה מהמדגם בשעה שאותן דירות החליפו שוכר. זאת אף שברור לכל בר־דעת שדווקא אז, בעת חילופי השוכרים, מתבצעות בדרך כלל עליות המחירים. שכן כל עוד השוכר הוותיק נשאר בדירה, משלם את דמי השכירות מדי חודש בחודשו ולא מטריד את בעל הבית, האחרון חי בשלום עם המחיר הישן, גם אם הוא נמוך יחסית.
עוד דוגמאות? בפברואר 2017 מתח בנק ישראל ביקורת על הלמ"ס, לאחר שכלכלני הבנק המרכזי הציגו נתונים שהוכיחו כי כמות התחלות הבנייה שהלמ"ס מפרסמת מדי רבעון אינה מדויקת בלשון המעטה. "האומדן להתחלות הבנייה מוטה כלפי מטה באופן שיטתי ובהיקף משמעותי", לשון בנק ישראל, שציין כי "אם קיימת בנתונים הערכת חסר בזמן אמת, היא משפיעה על קובעי המדיניות ועל הציבור, ודבר זה מצידו יכול להשפיע על שוק הדיור". כמה ימים קודם לכן הודיעה הלמ"ס עצמה כי היא משהה את פרסום נתוני מכירת הדירות החדשות שהיא מוציאה בכל חודש, ובעיקר את הדיווח על כמות הדירות שנותרה למכירה, בגלל בעיות והטיות בנתונים שמועברים לה.
שנה לפני כן, במאי 2016, דיווחה הלמ"ס שהמשק הישראלי צמח ברבעון הראשון של השנה ב־0.8% בלבד. זה היה נתון דרמטי מאין כמותו, שמשמעותו הייתה שהצמיחה לנפש בישראל שלילית. בעקבות זאת החלה תנועת שרשרת, ומשרד האוצר, בנק ישראל ובעקבותיהם גם המגזר הפיננסי בארץ ובעולם יישרו קו והפחיתו את תחזיות הצמיחה בישראל. בדיעבד, הנתון הרשמי בישר על צמיחה של 3.1% – פי ארבעה מהאומדן הראשון. המיתון הסתיים בטרם עת, ושנת 2016 הסתיימה בסופו של דבר בצמיחה מרשימה של 4%.
ולמרות כל הדוגמאות הללו, וחרף הטעויות והשגיאות הרבות שעשה בעבר, כשמדובר בגוף ציבורי חשוב כל־כך, צריך להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא ספקית המידע של הנתונים החברתיים והכלכליים הרשמיים שמפרסמת מדינת ישראל. אם נשמוט את הקרקע שעליה היא ניצבת ונכריז על אי־אמון בנתונים שהיא מוציאה מתחת ידיה, נהיה הראשונים להיפגע מכך.
ובכל מקרה, הלמ"ס היא רק משל. דוגמא אחת מני רבות לגוף ממשלתי מונופוליסטי, שאולי קשה מאוד איתו אבל יהיה הרבה יותר קשה בלעדיו. פשוט משום שאין לנו למ"ס שנייה. אם לא נסמוך על נתוני הלמ"ס, המגדל שבנינו פה יתמוטט מהר מאוד. כל חברה בינלאומית שבאה לישראל, כל גוף מימון שמחליט לתת לנו הלוואה – כמדינה או כיחידים – מסתמך בראש ובראשונה על נתוני הלמ"ס בנושאים כמו שיעור הצמיחה, האינפלציה, התוצר המקומי הגולמי, השכר הממוצע, הרכב האוכלוסייה וכן הלאה. הנתונים הללו לא מושלמים, אבל זה מה יש. כל עוד יושבים שם אנשים ישרי דרך (ואני מכיר לא מעטים מהם), שמנסים להוציא את הנתונים המדויקים ביותר מתחת לידם, זה חייב להספיק לנו.
עכשיו תיקחו את ההיגיון הזה ותחילו אותו גם על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, בתי המשפט וכן הלאה. אלה גופים ציבוריים ששום חברה מתוקנת לא יכולה לתפקד בלעדיהם, ושהם עצמם לא יוכלו לתפקד בלי האמון שהם מקבלים מהעם. 
