סרט חדש של אבי נשר הוא תמיד הימור בטוח הטומן בחובו הפקה מושקעת ומלוטשת ועיסוק אינטליגנטי בזווית כזו או אחרת של הישראליות. מדובר בהישג ייחודי בתעשייה המקומית, שבה אין עוד במאי עם רקורד עקבי מרשים כשל נשר. ואכן, "תמונת הניצחון" החדש אינו מפר את הנוסחה המנצחת ואף יותר מכך – לאחר רצף סרטים קטנים ואינטימיים יחסית מהשנים האחרונות, מרים נשר את אחת ההפקות הישראליות הגדולות ביותר שהיו כאן: סרט תקופתי ששיאו שחזור היסטורי של קרב ניצנים הטרגי במלחמת העצמאות.
בתחילת 1948 הגיעה מחלקת ג'ובניקים מחטיבת גבעתי כדי להגן על קיבוץ ניצנים המבודד. עם הכרזת המדינה פלש הצבא המצרי מדרום, כבש את יד־מרדכי אך כוחותיו נעצרו בגשר עד־הלום. כשהם מובסים, חיפשו המפקדים הישג מלחמתי פוטוגני אחרון ופנו לתקיפת ניצנים. לחברי הקיבוץ ולקומץ החיילים לא היה כל סיכוי נגד הכוחות המצרים העדיפים וב־7 ביוני, לאחר אובדן חיי אדם רבים, נכנעו השורדים.
גיבורת הסרט היא דמותה האמיתית של חברת הקיבוץ והאלחוטנית מירה בן־ארי (ג'וי ריגר, הקבועה של נשר), והיא מייצגת את אידיאל הצבר הלוחם לבלי חת. אלא שבמקום להתמקד אך ורק בצד הישראלי, מציב נשר גם גיבור נוסף ומפתיע לסרט – מוחמד חסנין הייכל (אמיר חורי), עיתונאי וקולנוען מצרי צעיר שנשלח ללוות את הקרבות במטרה להפיק צילומי גבורה מצרית להעלאת המורל בקהיר. בכך, ממשיך למעשה נשר לבחון את התימות שעסק בהן בסרטו האחרון "סיפור אחר".
רעיון ה"אחר" עולה דרך הפלסטינים שמקבלים מקום בנרטיב דרך הצגת חיי תושבי הכפר המשקיף על ניצנים, ומושג ה"אמת" נידון כאן דרך העיסוק הרפלקסיבי בקולנוע. תמונת הניצחון המדוברת שהייכל משיג בסיום קרב ניצנים מבהירה מה רב כוחו של הקולנוע בבריאת אמת משלו, שכן מצלמתו של הייכל לא רק הנציחה את הרגע הזה כשהיא מנתקת אותו מהקשר תוצאות המלחמה כולה, אלא למעשה שימשה גם הסיבה למתקפה עצמה.
ואם כל זה נשמע קצת אקדמי, חשוב להבהיר ש"תמונת הניצחון" הוא קודם כול סרט מהנה מאוד. נשר מקים לתחייה את הווי ההתיישבות הקיבוצית בסגנון "הלהקה", ושם במרכז את ה"מלחמות" העוקצניות בין בנות הקיבוץ הקשוחות לחיילי החטיבה המתארחים – על החיזורים, הריבים, הצחוקים, הרומנטיקה והאחווה. לעיתים זה אומנם נראה קצת משוחק וילדותי, אבל יש לזה גם קסם נאיבי שקשה לעמוד בפניו.
מנגד, סצנות הלחימה המפוזרות לאורך הסרט, ובמיוחד הקרב הגדול המסיים, עשויות היטב, וחשיבותן הרבה היא בכך שהן מעלות על נס את גבורתם ואת הקרבתם של הלוחמים והלוחמות שההיסטוריה לא תמיד שפטה לכף זכות. קשה מאוד ליצור סרט תקופתי משכנע בתקציבים המקומיים, גם הנדיבים שבהם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט מלחמה. נשר מבין זאת, ועל כן הוא מוותר מראש על הסגנון הריאליסטי התובעני ששולט בקולנוע מאז "להציל את טוראי ריאן" ומעניק לסרטו תחושה ומראה מלאכותיים, מרוככים ונוסטלגיים. התוצאה היא חוויה בטעם של פעם, כמו דפדוף באלבום תמונות ישן ומחמם לב.
תמונת הניצחון ישראל 2021, במאי: אבי נשר, 128 ד'
