נפתח בסקופ: בידינו המילים של הלהיט הבא שיחרוך את הפלייליסטים. "זה דואט של נועה קירל ועדן בן־זקן שכולל את השורה 'הבאתי לכם רטבים לכובע, אז תאכלו אותו עכשיו אני בגובה'", חושף רון ביטון, האיש שמאחורי מילותיו. אחרי שכתב להיטים כמו "פאוץ'", "מיליון דולר" ו"מפיות", כבר אפשר לקבוע שגם ביטון עצמו הוא להיט – מכונת להיטים למעשה.
ביטון (31), תושב רמת־גן, הוא אחד מכותבי השירים העסוקים והמבוקשים ביותר כיום בתעשייה. הוא כתב בין היתר את "בית משוגעים", "מועבט", "זוט עני", "טרילילי טרללה", "מיליון דולר", "אנא מג'נונה" ולפני חודש שוחרר גם שיר הנושא של הפסטיגל פרי עטו. אין צורך לציין שמדובר ברשימה חלקית. ברשימת האמנים שכבר נהנו מהטקסטים שלו ניתן למנות את נועה קירל, סטטיק ובן־אל, מרגי, עומר אדם, עדן בן־זקן, איתי לוי, סטפן, רן דנקר, רוני דלומי, אגם בוחבוט ושוב – זוהי רשימה חלקית בלבד. חושבים שמדובר בכותב של דור אחד בלבד? ובכן, אולי, אבל זה נמצא במגמת שינוי, כי בימים אלה הוא עובד על פרויקט חדש – שיר עבור לא אחר משלום חנוך. "אני אקח את זה למקומות שלי, אפילו שזה טקסט שלו", הוא משתף, "קצת רועדות לי הידיים, אבל אני מאמין שיהיה טוב".
אם אני רואה שעובדים על שיר מסוים במשך חודש, זאת בעיה. רוב הלהיטים שלי מגיעים אחרי סשן אחד. את 'מועבט' כתבנו בשעתיים כולל ההקלטות. את 'בית משוגעים' התחלנו באחת בצהריים ובעשר בלילה כבר יצאנו עם שיר
הוא גדל בקריית־טבעון, בן זקונים במשפחה בת ארבע נפשות. את המוזיקה ינק מהבית, בעיקר מאחיו הגדול: "ההורים שלי עבדו קשה מאוד משש בבוקר עד עשר בלילה בחנות הפלאפל המשפחתית שלנו", הוא מספר, "אני לא יכולתי להיות לבד, אז האחים שלי היו שומרים עליי. אח שלי, שהיה די־ג'יי, היה לוקח אותי כבר בגיל חמש למועדונים. היה למשל מועדון הכאוס, ובשבע בערב כבר הייתי איתו שם, מוכן עם הפיג'מה, הוא היה מרכיב את הציוד ואחר כך היו מחזירים אותי הביתה לישון".
גם בבית הספר נמשך ביטון מהר מאוד לעולם המוזיקה. בהתחלה עוד הסתפק בתפקיד אחראי הגברה בטקס יום השואה, אך בשנות התיכון הוא כבר הקים ליין היפ הופ מקומי והחל להשתלב בתעשייה, תחת שם הבמה "רון בי". את בחינות הבגרות לא סיים: "בלילה שלפני הבגרות בלשון הייתי באולפן של ג'ורדי עד שש בבוקר. כשחזרתי הביתה הלכתי לישון". הוא כמובן מסתייג ומבהיר שזה לא מתאים לכל אחד, אבל כבר מגיל צעיר היה בטוח בדרך שלו בעולם המוזיקה ובבחירה להתמקד בה.
במהלך השירות הצבאי נאלץ ביטון להתמודד עם טרגדיה משפחתית – אביו חנניה, שהיה חולה סוכרת קשה, עבר אירוע לב. "הגעתי לבית חולים והייתי בטוח שזה משהו פשוט, כי הוא היה יוצא ונכנס הרבה מבתי חולים. אני זוכר איך ראיתי אותו עם מכונת ההנשמה ואת אחיו מתפלל ליד המיטה, ואז הבנתי שהפעם משהו באמת לא תקין. במשך כמה חודשים הוא היה בתרדמת. בדיוק התחלתי אז את הטירונות בצבא ובמהלכה אבא שלי התעורר. אחרי שסיפרו לי המפקד שלי הודיע גם לכולם במסדר ש'אבא של ביטון התעורר' וכולם שמחו בשבילי. אבא התחיל שיקום, אבל אז התחילה שוב הידרדרות והוא הפך למאה אחוז סיעודי ובסופו של דבר, אחרי שנתיים וחצי בבתי חולים, הוא נפטר".
איך זה השפיע עליך?
"לא פשוט. בתקופה של הצבא כבר היה לי הרכב בשם 'האידיוטים' – אלה היו איזי, רון נשר, עומרי סגל ואני. בסופ"שים הייתי מגיע לתל־אביב והיינו כותבים, מקליטים ומופיעים. במהלך השבעה על אבא הייתי אמור להופיע עם ההרכב, אבל כמובן שלא יכולתי. אני זוכר שחבר בא והחליף אותי בקטעים שלי. קצת אחר כך גם השתחררתי מהצבא וישר עברתי לתל־אביב. הייתי חייב לעזור לעצמי לשכוח. תל־אביב מבחינתי זה כמו ציפרלקס. הכאב עדיין שם, אבל היא עוזרת לי לשכוח".
עושים סלט מטבוחה
סביב תקופת המעבר, ההרכב שלו התפרק אחרי אלבום אחד שזכה להצלחה במועדונים, אך לא הצליח להשאיר את ארבעת הבנים יחד. כל אחד פנה לדרכו וביטון הניח את ההופעות בצד והחל לייחצן מסיבות. מה שהחזיר אותו לכתיבה היה מפגש מקרי במועדון עם המוזיקאי פן חזות שכתב את "מלכת השושנים". ביטון הבין שגם הוא רוצה, וחבר למוזיקאי אחר, מאור שטרית. יחד הם החלו להקליט סקיצות ולשלוח לאמנים. ההצלחה הראשונה – שיר בשם "היפסטר" שלקחה הזמרת אתי ביטון והיה להיט לרגע (כולל הפזמון הממכר: "ההיפסטר הזה כל לב ממיס, אני קוראת לו מיסטר והוא מחזיר לי מיס").
"בהמשך, מנור שבת עזרה לנו ליצור חיבור עם אבא שלה, שלומי, שבדיוק חיפש שירים. ננעלתי באולפן שבוע וחקרתי עליו. הבנתי שהוא טורקי אז עשיתי סקיצה עם זורנה, שזה חליל טורקי, והכנתי עוד כמה סקיצות של שירים שקטים. מתוכם הוא לקח את 'שורפת רחבות' וזאת הייתה הפעם הראשונה שזמר בסדר הגודל שלו לוקח שיר שלי. עם הניסיון גם בא האומץ לפנות לעוד אמנים".
זמן קצר אחר כך הגיעו שיתופי פעולה נוספים, עדיין בז'אנר הים־תיכוני, עם ליאור נרקיס ("הפסקת כבר לבלות") ואיתי לוי ("שורדים אהבה"). "שם התחלתי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים – לכתוב שירים ושההמונים ישירו אותם".
מה היה השיר שהעלה אותך ליגה?
"'פאוץ' של נועה קירל פתח לי המון דלתות, שם היה הפיצוץ האמיתי. אחריו הגיעו שיתופי הפעולה עם סטפן, מרגי, אלה לי ועדן בן־זקן".
וכמה זמן אתה עובד על שיר?
"אם אני רואה שעובדים על שיר מסוים במשך חודש, זאת בעיה כי משהו כנראה לא עובד. רוב הלהיטים שלי מגיעים אחרי סשן אחד – כמה שעות, והשיר מוכן. את 'מועבט' כתבנו אני ועדן בשעתיים, כולל ההקלטות. את 'בית משוגעים' התחלנו באחת בצהריים, ובעשר בלילה כבר יצאנו עם שיר מוכן. 'פאוץ' היה מוכן תוך שעה וחצי. 'דיבור נגוע' היה שני סשנים. כל שיר זה משהו אחר, אבל בגדול זאת כמות הזמן שזה לוקח. בסוף שיר צריך להימשך שתיים וחצי עד שלוש דקות, ושהפזמון יגיע מהר – לא להעמיס על הקהל".
"לקחתי סיטואציה אמיתית של גבר שנפרד מחברה אחרי הרבה זמן, ומרגיש שהוא רוצה להשתחרר ולראות בנות יפות. השיר עובד, הצעירים אוהבים, אז כנראה שעשינו משהו נכון. אם מישהו ילך ויזלזל בבנות זה בגלל החינוך שהוא קיבל בבית, לא בגלל שיר"
איך נראה סשן כזה?
"אני תמיד מעדיף לשבת עם המפיק והזמר, אולי עם עוד כותב. אנחנו יושבים באולפן ומתחילים לזרוק רעיונות. למשל עם אייל גולן תוך כדי הסשן ראיתי משהו עם 'וי כחול' ואמרתי בואו נעשה על זה שיר. עם רן דנקר שעתיים לפני הסשן עמדתי במרפסת, הסתכלתי על הרחוב ועלה לי לראש המשפט 'זה בית משוגעים, אבל אני אוהב את הבית משוגעים הזה'".
ואיך זה הופך לשיר?
"רן אמר שהוא רוצה שיר קצבי שיזיז אנשים, אז ג'ורדי התחיל להעמיד את הביט עם כל מיני כינורות ותופים ואני אמרתי לרן בוא נתחיל לדבר על משפטים שזורקים לך ברחוב 'מי אתה ומה אתה אוהב'… 'ואיך 'תה לא מזמין לחתונה, תגיד היה שם רב או שזו סתם הייתה שכונה'".
והייתה שורה שעוררה עניין רב במיוחד: "תגיד, זה לא אתה זה שהיה אז עם נינט?".
"כתבתי את המילים והבאתי לו. הוא חשש טיפה, אבל אני וג'ורדי שכנענו אותו. אמרתי לו דוגרי: אתה צריך לבוא חשוף, הקהל רוצה לשמוע את זה. עוד פעם נבוא עם שירי אהבה? כבר עשית את זה. אני אוהב להוציא את הזמר מאזור הנוחות שלו, זה צעד ראשון להצלחה של השיר".
להיט נוסף שכתבת השנה הוא "טרילילי טרללה" – גם הוא סוג של בית משוגעים. איך הייתה העבודה עליו?
"נועה מאוד אוהבת את אילן פלד ותמיד רצתה לעשות איתו משהו, לכן כשבר השפגאט הגיעו עם ההצעה לשיתוף הפעולה הזה היא קפצה על הרעיון. שניהם באו אליי הביתה והתחלנו לזרוק רעיונות. אילן הביא את 'אני מתפוצצת' ואני המשכתי 'ב־10, 9, 8, 7' ואילן כזה ' לא לא! 10, 9, 8, 3, 1'. ביקשתי מאילן שייתן לי איזה משפט אייקוני ויצא לו 'מי ששותה מים יש לו הרבה סודות' ואז נועה המשיכה 'וזאת עושה לחיים, שוברת ת'כוסות' ואילן החזיר לה. הכול היה מין פונג־פונג כזה בין שלושתנו. באולפן נוספו גם האלתורים שאילן ההיפראקטיבי הקליט, כמו 'איזה קופצת?' ושמו את זה איפה שהתאים. הכול היה סלט מטבוחה אחד גדול ובאמת שלא ידעתי מה יצא בסוף. לשמחתי ניצן קייקוב, שהביא את הלחן המדהים, ערך את השיר והוא יצא ממש מוצלח. הצילומים לקליפ היו מצחיקים בטירוף! אילן עשה שטויות, כולו עם עוגה מרוחה על הפנים שלו וצועק למאפרת 'טאץ' אפ!'".
אפשר לדעת מראש ששיר כזה יצליח?
"לא. אני רק יכול להגיד אם אני אוהב אותו והוא מדליק אותי. למשל ב'מועבט' הרגשתי שהשורה 'אני לא שותה וודקה, אני לא שותה רדבול, רק ג'ין טוניק ומועבט' זאת שורה אייקונית, זה משהו שאנשים יצטטו. זה מדליק".
3,2,1 דג מלוח
לפני כשנה עמד אחד השירים שכתב, "רק בנות" (סטפן ואיתי לוי), במרכזה של סערה ציבורית לצד השיר "קוביות" (סטטיק ובן־אל עם אנה זק), לאחר ששני השירים כללו ניסוחים שנויים במחלוקת ביחס לנשים. ב"רק בנות" למשל שרים שני הזמרים "לא יהיו פה חברים. אחי, הזמנתי רק בנות", ניסוח שגרר לא מעט ביקורות, בין היתר מהזמרת נרקיס שקשרה בין שירים שמוזילים נשים לבין תרבות האונס. ביטון מצידו כמובן מבהיר שלא זאת הייתה כוונת המשורר: "לקחתי סיטואציה אמיתית של גבר שנפרד מחברה אחרי הרבה זמן, ומרגיש שהוא רוצה להשתחרר ולראות בנות יפות. השיר עובד, הצעירים אוהבים, אז כנראה עשינו משהו נכון. אנחנו הרבה יותר מתונים מפעם ומבחינתי זה הכי בקטנה שיש".
השאלה היא האם פופולריות היא סיבה מספיק טובה. ההשפעה של השירים האלה היא בעיקר על הצעירים כמו שאמרת, אבל לא פעם זאת שמיעה לא מודעת וכך גם ההשפעות שלה.
"אני אשאל אותך שאלה: אם הבן שלך ישחק משחק יריות, אתה תצפה ממנו שיהיה רוצח?"
אתה צודק ולא הייתי מצפה לזה ממנו, אבל אני כן חושב שלהשפעה יש ספקטרום. מי שמשחק GTA לא יצא החוצה וידרוס אנשים, אך כן יושפע מהמשחק.
"אם מישהו ילך ויזלזל בבנות בגלל שהוא שמע שיר, זה לא בגלל השיר. זה בגלל החינוך שהוא קיבל בבית".
אז נאמר שהשיר הספציפי הזה לא יגרום לו לעשות כלום, אבל השפעה תרבותית היא דבר מצטבר. השיר הזה הוא רק שיר אחד ולצד עשרות יצירות דומות זה יכול, למשל, להקשות על אדם במציאת זוגיות כי הדימוי החיצוני תופס אצלו מקום גדול מדי.
"אם ניזהר בכל דבר שאנחנו כותבים, פשוט לא נוכל לכתוב שירים. אי אפשר. אני מתרגם את מה שיש לי בראש לשירים ולא רוצה לחשוב יותר מדי. יכול להיות גם שזה דיון שאין לי ראש להתעסק בו כי אז זה ייקח אותי למקומות קצת אפלים. את רוב הדברים שלי עשיתי בלי יותר מדי מחשבה וזה עבד. מה אני צריך לחשוב? אין לי מה להתווכח עם מה שעובד".
על שיתוף הפעולה עם שלום חנוך: "אני אקח את זה למקומות שלי, אפילו שזה טקסט שלו. קצת רועדות לי הידיים, אבל אני מאמין שיהיה טוב"
תסכימו או תחלקו עליו, השירים של ביטון אכן עובדים. כמי שצמח מהשטח הוא ממשיך להתחכך עם הקהל שלו במועדונים שנמצאים בבעלותו. אומנם בתדירות נמוכה יותר מבעבר, אבל עדיין חשוב לו לבדוק מה מעניין אותם ובעיקר לקבל השראה: "אני אדם שאוהב לצאת ולבלות. אני קולט דברים במועדונים, בילויים, שיחות עם אנשים. גם הרשתות החברתיות, טיקטוק ואינסטגרם, מספקות לי השראה. אתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא, אז אני משתדל לכתוב בטלפון על כל דבר מעניין שאני רואה".
אפשר לכתוב שיר על כל נושא? למשל "משחק הדיונון" שפופולרית מאוד עכשיו החזירה למסך את משחקי הילדים כמו דג מלוח וגולות. גם על זה אפשר לכתוב?
ביטון הקדים אותי, מתברר. הוא שולף את הנייד ומשמיע הקלטה של עצמו: "אני קופא ממך במקום, דג מלוח אוי אוי אוי". "לגמרי אפשר לכתוב שיר על כל נושא, פשוט צריך לעשות את זה בצורה הנכונה, לא כדי לרכוב על הטרנד ושכל השיר ידבר על זה, אלא במטרה להביא את הטייק המקורי שלך על זה".
עבדת עם המון אמנים, עם מי אתה עוד חולם לעבוד?
"בארץ אני מת לעבוד עם אברהם טל וחנן בן־ארי. בעולם הייתי רוצה לעבוד עם דה וויקנד. לאחרונה התחלתי לכתוב גם לא בעברית. הגשתי עכשיו יחד עם דולי ופן שיר באנגלית לאירוויזיון, אנחנו עוד לא יודעים אם התקבלנו או לא".
ובמידת הצורך – איך האנגלית שלך?
"אה, קומסי קומסה".
