אחרי כמה שעות של מתח מורט עצבים הגעתי שוב לניו־יורק. דוד שלי חגי אסף אותי משדה התעופה ניוארק בניו־ג'רזי והביא אותי שוב לדירה הנעימה שלו, שהדיפה ריח מתוק של טבק מעושן ושל יין. כתבתי פה בפעם שעברה שהייתי בעיר (שהייתה ללא ספק אחד השיאים של המסע), שניו־יורק היא מקום שלעולם לא ישאיר אותך לבד. תמיד יהיו אנשים מסביב, תמיד יהיה מה לעשות ומה לשמוע. אם את ניו־יורק ביוני ראיתי כתייר, את זו של אוגוסט במצב צבירה של יצור כלאיים – לא תייר ולא בן־בית. או כמו שהיטיב לתאר זאת אהוד בנאי "אני לא מכאן / אבל לא ממש זר". בניו־יורק נסעתי לחוף הים בקוני איילנד, ופגשתי אנשים בקווינס ובקראון הייטס (עוד נגיע לשם). לפעמים הייתי קם בבוקר ונותן לרגליים להוביל – או שהייתי עולה על קו בסאבווי ויורד כשמיציתי את הנסיעה, או שהייתי משוטט בבברוקלין עד שהייתי מוצא מנוח לכף רגלי בפרוספקט פארק.
חוץ מזה, בניו־יורק חיכו לי כמה הפתעות. אחותי שירה, שסיימה תוכנית בישיבת הדר בעיר, סבלטה יחד עם החברה הטובה שלה ענבר דירה באפר ווסט סייד למשך כמעט חודש. פגשתי אותה אחרי שלא התראינו ארבעה חודשים, והיא הייתה בת המשפחה הראשונה שהחזירה אותי למציאות. בחודשיים הללו שהיא היתה בניו יורק היא התערבבה עם הברנז'ה הדתית הליברלית המקומית וכמתבונן מהצד היה נראה שהיא מצאה שלווה גדולה. קהילת הדר שומרת הלכה כי ככה ולא לעומת אחרים. אין לה צורך חברתי להצדיק שום דבר. חברי הקהילה שמים לנגד עיניהם רק את הציבור שאליו הם פונים ואת ההלכה.
גם היחסים בינינו עברו שינוי. בדרך כלל הנחת המוצא היא שאני האח הגדול והיא האחות הקטנה. אבל הפעם שירה לקחה פיקוד. היא הובילה אותי ברחובות העיר בביטחון של בת המקום, והכירה לי את החברים שהיא פגשה בהדר. התחושה הייתה שהיא המארחת שלי. ביום הראשון למפגש המחודש שלנו השלמנו את הפערים ושיתפנו זה את זה בחוויות. אני על המסע בארצות־הברית ובדרום אמריקה והיא על לימוד התורה שלה ועל החופש שהיא סיגלה לעצמה. הלכנו לסנטרל פארק ושוטטנו במזג אוויר חם ולח בין המדשאות.
בשבת המשותפת שלנו בעיר, שירה וענבר, שהתגלתה כאשת שיח נהדרת, הביאו אותי לארוחות עם חברים שלה. ניכר שחוויית החיים בארץ זרה סיגלו לה ארשת בוגרת יותר. לא סתם ניו־יורק היא ארץ שמתגשמות בה כל התקוות.
עיר משוגעת
בניו־יורק פגשתי גם את יונה כפי שכבר תיארתי בטור הקודם. הלכתי איתו לבית המדרש של הרבי מלובביץ' בקראון הייטס, ולקהילת "רוממו" שבאפר ווסט סייד. שתי הקהילות האלה אמנם הפוכות לגמרי – אחת היא הלב של חסידות חב"ד והשנייה מתנערת מכל שיוך לזרם כלשהו – אבל בשתי הקהילות יש אנרגיות רוחניות מטורפות. לא כל כך משנה אם מסכימים עם המשנה הדתית או החברתית או הפוליטית של הקהילות, אבל אי אפשר להישאר אדיש להרפתקה הרוחנית שכל אחת שם מציעה. בחב"ד העיסוק של החסידים ברבי כמשיח הוא תופעה יוצאת דופן. ההערכה הלא מבוססת שלי היא שאין חסידות שהרחיקה לכת בסוגיית הצדיק כמו חסידות חב"ד, ואין דומה לפלג המשיחי שממוקם בקומה התחתונה בבית המדרש ב־770. באנו לשם ביום חול אבל החוויה הייתה מטורפת. ברגע שנכנסו שלושה חב"דניקים כבר התחילו להסביר לנו ולשאול אותנו מאיפה אנחנו ולאן פנינו ואם אנחנו מכירים את הרבי ומה דעתנו ואם שמענו שופר ואם הנחנו תפילין. הם הסבירו בלהט על כל דבר בבית המדרש: "כאן הרבי נותן (נותן כן? בזמן הווה) טיש", "וזה ספר תורה שהרבי אמר עליו" ככה וכולי וכולי. בבית המדרש מתנוססים שלטי ענק: "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" בעברית ובאנגלית.
ברוממו התופעה דומה. התפילה בליל שבת הייתה שם יפה מאוד, ושונה מאוד ממה שאני מכיר. חלק מהברכות של הקהילה מברכות את השכינה והשימוש בחשמל ובכלי נגינה ליווה את כל התפילה בניצוחו של הרב דיוויד אינגבר. בדרך כלל חברי הקהילה מתפללים בכנסייה, אבל באותו ליל שבת (ובכלל בתקופת הקורונה) הם מתפללים במבנה סמוך ונטול סממנים נוצריים.
ולמה אני אומר את כל זה? כי ניו־יורק היא נקודה משוגעת בעולם. היא יכולה להצמיח זרמים דתיים כאלה שיכולים לצמוח במקביל אולי רק בירושלים וגם זה לא בטוח. האנרגיה שלה כל כך משחררת, כך שאף אחד לא מפחד להיות מופרע – כי כולם מופרעים. כולם מופרעים בניו־יורק וכולם משתגעים בה מהמגדלים הקיצוניים ומהריח החריף שבסאבווי ומהקבצנים וממגוון הזהויות ומהשוני ומהחופש לעשות מה שבא לך.
קרקע בטוחה
יומיים לפני שחזרתי המחשבות לא הניחו לי. למה לחזור? בזכות הטיול התודעה שלי השתנתה. פתאום גיליתי את הברכה של להיות לבד. להתנהל לבד וליהנות מעצמי בלי צורך באישורים חיצוניים. אז למה באמת? למה לחזור לסד הלחצים? שיחות עם חברים כמו שלומי וסאלם שסיימו את הטיול ועם אביגיל שעומדת להתחיל לטייל גרמו לתהות על זה שוב. הם סיפרו לי שאחרי שלושה חודשים או חודשיים של טיול הם רק רצו לחזור כבר לארץ. לקרקע הבטוחה, לבית. ואני הרגשתי בדיוק הפוך. בערב של הטיסה, אחרי סיבוב על אופניים עם חגי בפרוספקט־פארק, המחנק בגרון השתלט עליי ואת שדה התעופה המבריק בניוארק לא יכולתי באמת להעריך מבעד למסך הדמעות. הייתי עסוק בהתאבלות על המסע שהתחיל באפריל ועכשיו פשוט מגיע לסיומו. לא האמנתי שזה באמת נגמר.
אל תל־אביב הגעתי בארבע אחר הצהריים. הנוף הצחיח שניבט מהמטוס היכה אותי בתדהמה. איך חבל הארץ הזה כל כך צהוב ויבש וצהוב? נמל התעופה בן־גוריון נראה כמו בסיס צבאי. עם רופאים ושלטי הכוונה וסרטים שעוטפים את היד כדי לאשר מי עשה כבר בדיקה ולחות חסרת פרופורציה, הרגשתי שוב את המחנק. אמא שלי חיכתה לי בחוץ ויחד נסענו לירושלים. אבל אחרי כמה ימים בבידוד תחושת הלחץ התפוגגה. את השלווה שסיגלתי בטיול הצלחתי להמיר גם לחיים בארץ. אחרי הבידוד הלכתי לפסטיבל הסרטים וקניתי ספרים שאני אוהב והלכתי להצגה ופגשתי חברים – והכול בקצב שלי. אמנם המסע הזה נגמר, אבל הוא הותיר בי רשמים בגוף.
נשארה תודה
הטור הזה הוא טור פרידה. את השורות האלה אני כותב בערב ירושלמי קריר עם רוח נעימה בצמרות הברושים ולחות של לפני חג הסוכות. אני מסתכל על המסע ועל הטיול בעיניים חומלות ואוהבות ולא מאמין שהוא באמת יצא אל הפועל. הפארקים הלאומיים, הפסגות המושלגות של פרו, החופים בפנמה ובקוסטה־ריקה, האנשים של ניו־יורק, והחברים והאנשים שפגשתי – נתפסים אצלי בתווך שבין חלום למציאות. הטור הזה הוא גם הזדמנות להיפרד ולומר תודה גדולה לקוראים ולצוות המדהים של מוצש שזרם איתי על הרעיון וסייע לי כל הדרך, גם ממרחק של 12 אלף קילומטר. תודה לכם קוראים יקרים שליוויתם אותי ושקראתם ושהערתם ושחוויתם יחד איתי את המסע שלי. המבט החיצוני שהטור הקבוע הזה סיגל לי בטיול היה אחת המתנות הגדולות שקיבלתי במהלך המסע, והעובדה שהמחשבות והחוויות שלי עברו דרך העיניים שלכם, עזרה לי לזקק את עצמי ולהפוך את החוויות לזַכּות ולְחיות גם ממרחק הזמן. אני מקווה שניפגש בקרוב ושהמילים הכתובות הרחיבו לכם ולכן את הלב כמו שהן הרחיבו לי.
