ספרו של פטר וולֶבֶּן (Wohlleben – שם משפחה שמתאים לגמרי לבעליו ומתורגם כ"לחיות כראוי" או "לחיות חיים טובים") הודפס על נייר חום־צהבהב ולא על נייר לבן־תעשייתי. כך יאה לספר העוסק בסודותיהם הנסתרים ובתחושותיהם של עצים. הנייר והעיצוב משרים על הקורא נינוחות, קשב עמוק יותר, אולי "רוחניות" רבה יותר ממה שיכולים ספרים על נייר בוהק ותחושה של כימיקלים ועמל תעשייתי להשרות. בסיומה של הקריאה אפשר לומר שהתוכן בהחלט מצדיק את הצורה. טוב היה אפילו יותר אילו הנייר היה ממוחזר.
זהו ספר של יערן מקצועי ובעל ותק, הכותב על מקצועו – עצים. הספר מדבר על יערות, על חרקים טובים ומזיקים, על אדמה ועל יערנות כמעשה וכמדיניות. כל הדברים שיוצרים את חיי היומיום של יער (אירופי) בתקופות השנה השונות ולאורך הזמן.
תכונות אישיות שונות
דומה שהספר נכתב בשתי לשונות: הלשון האחת, הבאה לביטוי בתכניו של הספר ככתבם וכלשונם, היא הלשון הניו־אייג'ית. זו מייחסת לעצים ולצמחים בכלל תחושות, רצונות וכוונות, בעיקר מן התחום הרגשי והחברתי. הדבר חוזר פעמים אין ספור לאורך הספר בניסוחים שונים. הניסוחים הרכים יותר כוללים משפטים כגון: "עצים מתחברים זה לזה במערכות השורשים שלהם… חילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם… אך מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה… הסיבות לכך זהות לקהילות־אדם…"; ובמקום אחר, ניסוח ששם דגש על "כוונה" ו"חברות": "זוג חברי אמת נזהרים כבר מלכתחילה שלא להצמיח ענפים עבים מדי זה לכיוונו של זה. הם אינם מעוניינים לגזול דבר מחברם ולכן מגדלים ענפי כותרת חזקים רק… בכיוון של 'לא חברים'…".
הגישה הזאת באה לביטוי בולט ביותר בפרק הקצרצר "עניין של אופי". אופי של עצים? אכן, כן: "על הדרך הכפרית… ניצבים שלושה אלונים… התנאים הסביבתיים זהים… לכן, אם האלונים מתנהגים בצורה שונה, זה יכול לנבוע רק מהתכונות האישיות השונות שלהם".
על פי הלשון והקריאה הזאת של הספר, יש כאן, אפוא, דמויות שנראות כעצים, אך לאמיתו של דבר הן בעצם משהו אחר ונוהגות באופן שמזכיר יצורים אחרים: עץ שהוא פחדן ועצים שהם חברי אמת, וגם עצים נדבנים ועץ שדואג לחברו. אבל אם עדיין לא השתכנעתם – הספר מציע אפשרות אחרת. עבור אלה שנושאים עמם תרבות אחרת ומאמינים בהיררכיה שבטבע, כפי שתוארה באופן מזהיר על ידי משורר תור הזהב בספרד, ההוגה רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", ואחריו על ידי האר"י והשל"ה, הקבלה והחסידות – יש בספר גם לשון ודרך קריאה שנייה, שמתאימה יותר לקוראים אלה.
החזק שורד
לפי התפיסה ההיררכית, בטבע מתקיים מדרג שעולה מן הדומם והצומח אל החי והאדם ("המדבֵּר"). בין הדומם והצומח לבין החי מבדילה העובדה שלבעלי חיים יש "עניין נפשי", כביטויו של "הכוזרי". כלומר חושים, יכולת תנועה, רצון וכיוצא בהם, שנעדרים מן הדומם והצומח. ואילו מעלתו של האדם על בעלי החיים היא שמעבר ל"עניין הנפשי" יש אצלו גם "עניין שכלי" – כביטויו של ריה"ל.
התפיסה ההיררכית הזאת אינה מקבלת את הרעיון ש"העצים מגיעים להסכמה ביניהם מראש…" לצמצם את הפריחה, כדי להקטין את הופעת הפירות ולצמצם את אוכלוסיית חיות הבר המיותרות שניזונות ומתרבות בגלל הפירות. או שיש בהם "אהבת הזולת ועזרה הדדית", שמתבטאת בכך שעצים חזקים יותר משתפים באמצעות שורשיהם את העצים החלשים יותר באמצעות עודפי חומרי המזון שנאגרו בהם.
"החלטה" או "אהבת הזולת" היא משהו שאפשר לייחס לאדם, יאמרו חסידי ההיררכיה, או לכל היותר לבעלי חיים, אבל לא לעצים. ובוודאי לא ניתן לומר שעצים "מחליטים" לצמצם את הפריחה למרות שיש לזה השלכות חמורות מבחינת הדבורים, וש"עצי היער מצפצפים על העוזרים הקטנים האלה…". יהיה מעניין מאוד לשמוע את העצים המצפצפים הללו – והתיאור כולו ספרותי ויפה, אבל לא משכנע את מי שאינו מאמין.
גישת ההיררכיה נתמכת גם על ידי תיאוריית "הבררה הטבעית" או האבולוציה של דרווין. זו טוענת טענה מנוגדת למה שמתואר בספר. העצים אינם תורמים זה לזה מרצונם הטוב, זו האבולוציה שהותירה בטבע רק את אלה שחזקים מספיק כדי לחיות בשיתוף פעולה עם החלשים ובזכות שיתוף הפעולה הזה הם מסוגלים לשמר כמות גדולה יותר של פריטים בטבע, מה שטוב ומועיל למין העצי כולו. או שהאבולוציה הותירה בטבע רק פריטים כאלה שאם יהיו חלשים או יזדקקו לתוספת מזון יהיו מסוגלים לשאוב מזון משורשיהם של בני מינם החזקים יותר או הניזונים טוב יותר.
שינויי מדיניות ביער
אבל אולי, כפי שלוחש לי שדון־יער זעיר, אולי אפשר להבין את הספר באופן אחר לגמרי. כדרך שלישית. לא מתוך הניו אייג' ולא על פי הבררה הטבעית – אלא מתוך רצון להסביר את המתרחש ביער ולהעביר את הידע והחוויות שצבר היערן, ש"האהבה לטבע… ניצתה בו מחדש", לקוראים רבים ככל האפשר באופן הנעים והידידותי ביותר. על מנת שיחלקו עמו "בשמחה שעצים יכולים להסב", יוקירו את מה שהטבע מעמיד לרשותם, וישמרו על הסביבה שאינה יכולה להתגונן מפני כוחו העודף של האדם והנזקים העצומים שהוא ממיט עליה, לעיתים במזיד ולעיתים מחוסר ידיעה. ועל מנת שיעשו כל מה שניתן כדי לטפח ולשמור אותה למען בני דורנו והדורות הבאים.
הספר משובץ, בעיקר בפרקיו האחרונים, בביקורת רבה על היערנות הנוכחית, שהדגש בה מושם על תועלת מסחרית (שתילה לשם כריתה) ועל מהירות הגידול, ושתוצריה הם "מטעים שבקושי אפשר לקרוא לזה יער". ובכל זאת היערן־המספר אינו מאבד מהאופטימיות שלו, ואינו חדל להדגיש את הטוב שצומח אפילו מן השגיאות והטעויות של המדיניות היערנית בימינו. וזה מזכיר, דרך אגב, את התפנית שחלה ביערנות הישראלית, לאור לקחי השריפות ובעקבות לימוד שיטתי של הצרכים והמאפיינים המקומיים.
מילה של ביקורת על ההפקה: לעומת ההקפדה הוויזואלית והעריכה המדעית – עריכת הלשון כפשוטה לוקה בחסר, ושגיאות הלשון, אף שאינן רבות, צורמות במיוחד וחורגות מסתם טעות בהקלדה.
מטרתו הראויה של הכותב היא לקרב את הקוראים אל היער ולהעמיק את הבנתם ואהבתם אליו. ואם צריך לשם כך לפתות אותם בהפלגות לשון כגון "מתחת לחופת העלים מתחוללות בכל יום דרמות ונרקמים סיפורי אהבה מרגשים" ובבדיות על "חמלה בין צמחים" – הרי "הכל מותר במלחמה ובאהבה", ואם כך הוא עשה את מלאכתו נאמנה.
החיים הנסתרים של העצים, פטר וולבן, מגרמנית: ניב סבריאגו, אסיה, 2018, 265 עמ'
