עם הבינה מגיעה האמונה, ועם האמונה מגיעים מבחני האמונה

אחת השאלות הפופולריות במפגשי חברה ודיוני רשת בעת הזאת היא "את מי מאיתנו יחליפו קודם". ה־GPT (רובוט שפה מבוסס בינה מלאכותית) כבר מייצר טקסטים שיכולים להחליף כותבים מסוימים. תוכנות גרפיות מאיימות להחליף ציירים וגרפיקאים. מכונות שמכינות רטבים ותבשילים מאיימות על השפים. עוד על הכוונת: המתכנתים, נהגי המוניות, המדענים. העתיד כבר כאן, וכולנו מאוימים, משועשעים, סקרנים. ומעל כל זה מרחפת השאלה הגדולה: האם הטכנולוגיה תחליף את אלוהים.

השאלה, כמובן, איננה חדשה. היא ליוותה את כל מהפכות העולם: מלחמות, מהפכת ההשכלה, המהפכה התעשייתית. לכן צדק קאזואו אישיגורו כשניסח אותה מחדש: בעידן שבו האדם למד להיות בעצמו יוצר האדם, בורא ומחריב עולמות, מה יקרה לאמונה? בווריאציה על הסיפור של פיליפ ק' דיק, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שהפך לסרט "בלייד ראנר"), אישיגורו שואל: האם רובוטים מאמינים באלוהים?

דתיים כרובוטים

קלרה, הגיבורה של "קלרה והשמש", היא רובוט. ח"מ (חבר מיוחד), ליתר דיוק. אנחנו פוגשים אותה כשהיא ממוקמת בחלון ראווה בחנות יחד עם חברתה הטובה, הח"מ רוזה. התפקיד של ח"מ מתבהר בהדרגה: כל ח"מ מחכה לילד שיבחר אותו. הייעוד שתוכנתו אליו הוא ללוות את הילד "שלהם" במהלך הבגרות.
(נתעכב רגע על הנקודה הזו: תארו לכם שכל ילד היה יכול לקנות חבר לכל תקופת ההתבגרות. מישהו בגילו, אבל שישמור וינחם וימשוך משפת התהום ותמיד יהיה שם, עד שהילד יתבגר ויגיע בשלום לצד השני).

קלרה, רוזה ושאר החמ"ים בחנות, הם ילדים בעצמם. זה עתה הגיעו לעולם, והכול חדש להם. יש להם עיניים לראות, יכולת עיבוד ורכישת כישורים ותובנות, ויש להם את מה שהאחראים עליהם אמרו להם.
מי ברא את קלרה? היא יודעת שנוצרה במעבדה. לידיעה זו אין כל השפעה על אמונתה הדתית ההולכת ומתבררת: קלרה, כמו שאר החמ"ים, מאמינה בשמש. טכנית, האמונה שלה מבוססת על המציאות: הדגם שלה סולארי וזקוק לאור השמש כדי לחיות. אבל אמונתה חורגת מהצורך באור ובהטענה. מבחינת קלרה, השמש הוא האלוהים שמסתובב בעולם בין ברואיו, ובוחר האם להפעיל את כוחותיו המיוחדים או לא.

האם אישיגורו מקביל אנשים מאמינים לרובוטים? בהחלט. אין טעם להכחיש. הרובוט מתוכנת מלידה להאמין בכוח עליון, אולי אפילו נשלט ונשאר נאמן לייעודו באמונתו זו. הוא מפרש את המציאות באופן סובייקטיבי ומוצא בה הוכחות לקיומו של הכוח, ואפילו לקשר האישי שמתקיים ביניהם. אנשים מאמינים (באלוהים, ביקום, במלאכים) נוטים לפעמים להגיד "התפללתי וקיבלתי מסר". אנשים רציונליים, כולל המאמינים שבהם, נוטים לפעמים להסתכל עליהם כמוזרים. גם המאמינים בכוח עליון לאו דווקא מאמינים בהשגחה פרטית, שהיא דרך ספציפית להסתובב בעולם. עלה נושר, שמש זורחת, שיר ברדיו – האם אלו מסרים מותאמים אישית, או פרשנות אגוצנטרית לדבר קיים ממילא?

קלרה היא רובוט, ועל כן אין לחשוד בה בחוסר רציונליות. אבל היא גם תודעה מתפתחת, והיא מסתובבת בעולם ומחפשת סימנים. היא רואה קרני שמש על המדרכה, דוגמאות קרני אור משתברות על חלון, היא מרגישה את השמש מחייך. כל אלו הם מבחינתה הוכחות לכוחו ולמעמדו. היא מסוגלת ללמידה, ובהדרגה ההבנה שלה את העולם משתכללת, אבל אמונתה בשמש נשארת מוחלטת ותמימה. אדם מאמין שיגיע עד חצי הספר עשוי בהחלט להיעלב מההשוואה, לנטוש בזעם, לצרף את אישיגורו לרשימה השחורה של מפלגת נעם. הכל נכון, ובכל זאת כדאי להישאר. גם כי משלים לא נועדו להעליב (וההשוואה הרי עובדת גם הפוך. אולי העובדה שקלרה מאמינה היא המכה בפטיש שהופך אותה לאנושית?) וגם כי בהמשך מתוכננת הפתעה.

ילדים משופרים

עוד בהיותה רובוט בחלון הראווה, קלרה מקבלת החלטה בסוגיית גורל מול בחירה. היא מרגישה באינטואיציה קשר אל ילדה ספציפית, ומחכה לה ואף נוקטת פעולה כדי שהבחירה ההדדית תצא אל הפועל. קלרה יודעת מה שיודע כל מועמד לנישואי שידוך: לפעמים הגורל צריך עזרה. היא עוברת לגור עם הילדה שלה, ג'וסי, ומתחילה ללמוד עליה ועל העולם.

העולם של אישיגורו הוא עולם של אחרי מהפכה עמומה (הספר ראה אור במרץ 2021, השפעות הקורונה יהיו ניחוש מושכל). הילדים בעולם של העתיד הקרוב לא הולכים לבית הספר, הם לומדים למידה יעילה יותר מהמסכים בבית. אבל דור ההורים עוד זוכר את חשיבות האינטראקציה החברתית, ומנסה להעניק אותה לילדיו בדמות מה שנקרא "מפגשי הדדיות". בהדרגה מתגלה פרט נוסף על דור הילדים: בעולם של העתיד הקרוב, אפשר יהיה לייצר מה שנקרא באישיגורואית עמומה "ילדים משופרים". ג'וסי היא ילדה משופרת. יש לה חבר ילדות בשם ריק, ויש להם בעיה: ריק לא משופר. השניים חולמים על עתיד ביחד, אבל המציאות היא שג'וסי תתקבל בוודאות לאוניברסיטה נחשבת (הנה כי כן, בעתיד של אישיגורו עדיין יהיו אוניברסיטאות), בזמן שריק יכול רק לקוות להיות אחד הבודדים שיקבלו מלגה מיוחדת. האם יעלה בידם להגיע לאותה אוניברסיטה? ומורכב יותר: האם ריק רוצה בכלל לחיות חיים של ילד משופר? האם אפשרי להיות שונים, ועדיין לאהוב ולהישאר יחד?

יוצרים כמו פיליפ ק' דיק וסטיבן ספילברג כבר תהו בעבר על גבולות הרובוטים. השאלה "האם ומתי הרובוט הופך לאנושי" העסיקה ומעסיקה את מיטב המוחות (אחד הספרים היפים שנכתבו על השאלה הזו הוא "מכונות כמוני" של איאן מקיואן, המומלץ מאוד). ביקום של אישוגורו התשובה לשאלה הזו דווקא די פשוטה. הרובוטים נוצרו שונים מראש. יש להם רגשות, ויש להם גם תפקיד שהם מודעים אליו. האם קלרה תהפוך לילדה אמיתית? האם היא כזו עכשיו? אלו בהחלט שאלות מעניינות. אבל השאלה הדחופה מבחינת אישוגורו היא פחות היחסים בין בני אדם לרובוטים, ויותר היחסים בין בני אדם לבין עצמם. העתיד הקרוב שהוא משרטט משכנע למדי, ולא מעודד במיוחד. תקציר החדשות: גם בעידן של עדנה טכנולוגית, בני אדם ימשיכו לחלק את עצמם לקאסטות ולהילחם על חלוקת משאבים. כל עוד יש בעולם בני אנוש, יהיו בו מאבקי מעמדות ומלחמות אליטות.

הסוף של קלרה ידוע מראש. היא אולי תחרוג ממנו ואולי לא. אבל התנועה שלה בעולם היא עדיין בתוך התבניות האפשריות. דווקא ריק, כבול לאהבת ילדות, לנטיות אישיות, לתכתיבי החברה ולציפיות שיתגבר עליהם, הוא שעובר מסע מורכב יותר בדרך להיות ילד אמיתי. כשריק מגיע למפגש ההדדיות ונקלע למריבה עם ילד אחר, האימא של הילד האחר נחלצת להגנת בנה המשופר לעילא. בסצנה נוגעת ללב של עידנא דריתחא ואמת פנימית היא אומרת לריק מה שאנשים תמיד יגידו לאנשים אחרים: "אתה בכלל לא אמור להיות כאן".

מבחן ההשגחה הפרטית

בעתיד המדומיין, כמו בהווה המציאותי, יש כאמור אנשים משופרים עם מעמד גבוה יותר. הבעיה היא ששיפור הילדים כרוך גם בסיכון. האמירה המופשטת: אם נתעקש לייצר רק ילדים מעולים, נאבד חלק מהם בדרך. בסיפור הקונקרטי, הילדה ג'וסי חולה מאוד בעקבות השיפור וזקוקה לעזרה. וזה הציר המרכזי והיפה של הספר: קלרה עוברת בכל אבני הדרך האפשריות לאדם מאמין. היא מסתובבת בעולם באמונה תמימה שהשמש הוא טוב ומיטיב, ושבשעת צרה הוא יעזור גם לה. היא מתפללת, היא מציעה לו עסקאות, היא מקיימת את הצד שלה. וכשהשמש ממשיך לזרוח ולשקוע בלי לתת לקלרה מה שביקשה, קלרה לא שונה מנערה בשר ודם ששמה פתק בכותל או בחנוכייה ולא נענתה: היא מאוכזבת, והיא מאבדת את האמונה. קלרה מתחילה לחשוד שלשמש, או לאלוהים, פשוט לא אכפת ממנה.

עם הבינה מגיעה האמונה, ועם האמונה מגיעים מבחני האמונה. מבחן חוסר ההיענות של השמש הוא לא המבחן היחיד של קלרה. בשלב מסוים היא מגלה שהשהות שלה עם ג'וסי פחות תמימה ממה שחשבה. כמו בכל עולם, גם בעולם העתידי עם הרובוטים תמיד יהיו הנפשות התמימות, שמאמינות לדברים כפשוטם, ומנגד האנשים עם הרובד הנוסף, שמתכננים תוכניות אפלות מאחורי הקלעים. המבחן של קלרה הוא מבחן של אהבה, של גבולות, של נאמנות.

אישיגורו אוהב תיאורים מופשטים, בזאת גדולתו, ובתוך העמימות מסתתרת בהירות גדולה. כי כמו בעולם הריאליסטי, בעולם שהוא מתאר הטוב והרע הם כתמי צבע משתנים, לפעמים בלי קווי מתאר ועם חלקים צולבים. האם מה שקלרה מתבקשת לעשות הוא טוב או רע? האם מוסרי מצידה לחתור לשם? האם העובדה שההצעה טומנת בחובה רווח אישי עבורה הופכת אותה אוטומטית ללא ראויה, או שמדובר בתוכנית שבה כולם מרוויחים? ובעיקר: האם תחרוג מגבולות התבנית שתוכנתה אליה, אם ייתנו לה נימוקים משכנעים דיים?
אישיגורו משרטט גבולות: אחרי רגעי מבחן מורטי עצבים, מתברר שהחמ"ים לא בסיכון לפתח נטיות השתלטות על הילד או על העולם. הם נאמנים עד הסוף לתפקידם ולשליחותם, ואי אפשר לבלבל אותם. קצת מאכזב אם מדובר ברובוטים, די מנחם כשמדובר באנשים.

עשינו עם קלרה, הילדה־רובוט, את כל הדרך. אמונה ותפילה ואובדן אמונה וניסיון נוסף לאמונה מחדש. והנה החלק היפה ביותר בעיני: אישיגורו מספק סוף חד־משמעי, הכרעה מוחלטת. הניסוי הסתיים. האגדה על אהבה ועל אמונה הגיעה אל סופה. ואף שלכאורה ניתנה תשובה מוחצת, הספר בכל זאת מסתיים עם אותה שאלה שליוותה אותו, ונשארת פתוחה: יש או אין? מקריות או נס? השמש הוא באמת "השמש", או סתם תופעת טבע? האם מענה או חוסר מענה על תפילה מוכיחים משהו? ומה מבדיל בין תפילה אל הבורא, להפעלת כוח רצון וזימון דברים מהיקום, סטייל "הסוד"?

תחושת התעתוע אל מול התשובות הברורות היא השאלה, והיא גם התשובה. סוגיות כוח עליון והשגחה פרטית לא ייעלמו כשהרובוטים יגיעו, ממש כמו סוגיית היחס לזרים. אלה יישארו נושאים שנצטרך לפתור לבד. קלרה הח"מ וריק הילד הם לא עד כדי כך שונים – שניהם מוגדרים על ידי אחרים, בפרמטרים שאינם בשליטתם. בלי להרוס את סוף הספר וסופה של קלרה, אפשר לומר שחלק מהדרך להפוך יצור חי לאנושי היא להכיר בו ככזה. ושהדברים שהיינו מונים ברשימת "מה הופך אותך לאנושי" לא באמת מאפיינים בני אנוש כמו שהיינו רוצים לחשוב. ועל כל זאת ועוד היינו רוצים לקבל תשובות מוחלטות. אבל הכול מתנקז בשורה התחתונה לשאלה במה אנחנו מאמינים. והאמונה לא הופכת למדע אלא נשארת אמונה, כי זה כל האדם.