לפני שבוע בדיוק חגג הסופר יונתן יבין את יום הולדתו החמישים. ספרו החדש "נאמן לעצמו", ראו זה פלא, נפתח בסצנת יום הולדתו החמישים של הגיבור. הרומן הזה אף הולם את ציון היובֵל האישי מבחינה עקרונית: יש בו משום קריאת דרור. הדבר ניכר כבר בשמו של הספר, אך גם בנסיבות הופעתו. יבין, סופר שכבר צבר שובל נאה ומצליח של ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, עשה מה שעושים לאחרונה עוד ועוד כותבים בולטים, אבל רק מעט מחברי־רומנים שכבר עשו חיל: הוא יצא לעצמאות, והוציא את הרומן לאור בהוצאה עצמית שייסד לשם כך ובגיוס כספים מקוראים אוהדים.
הגיבור בן החמישים של העלילה הוא שדר רדיו פופולרי, שאול "סולי" נעמן. הוא אשף של משחקי מילים וצעצועי לשון, אך הרי לכם משחק מילים שנעשה בו בידי מחברו: נעמן הוא נאמן, עם ע' במקום א' לסמל את "עצמו". נאמן אבל לעצמו. הכותרת האנגלית של הרומן שונה מעט מזו העברית ומדגישה למי הוא לא נאמן; בתרגום לעברית: "לא נאמן לאיש חוץ מלעצמו". אלא שהתואר המחמיא "נאמן לעצמו" מתגלה לאורך הסיפור כלאו דווקא מחמיא, במאבק הבולם כמה פעמים את הספר מלצנוח למעלת רומן רומנטי שנון במיוחד. האם, הוא שואל, נאמנות מופלגת לאמת שלך היא אותנטיות ברוכה, או שמא חזירות ואימפולסיביות?
כי שאול נעמן הוא דווקא איש נאמן מיסודו. יונתן יבין מתעתע בבניית דמותו ומעלליו. דמיון־המה של שאול ליונתן עצמו, משל היו נאהבים ונעימים, הוא חלק מכך. בציטטות שיונתן יבין שם בפי גיבורו, אמירות נוקבות על אירועים חדשותיים ששחרר לאורך שלושים שנות שידור, מתפרץ בגרסה מוקצנת ושלוחת רסן יונתן יבין הפובליציסט השמאלי הדעתן. תחנת השידור הבדויה הכילה אותן איכשהו, וגם הקורא מתומרן לראותן כביטוי לאותנטיות של האיש ולשנינותו. עד שמגיעה ההתבטאות האחת־יותר־מדי: לא רק "ביקורתית" אלא גם גסה, שחצתה גם גבולות פמיניסטיים כלפי שרת הביטחון. פרי ליקוי שמיעה ששאול מתכחש לו, אך גם ביטוי לאותנטיות הפוליטית שלו.
שאול מושעה משידור, וכאן מתחיל הסחרור שהוא עלילת הספר. סופו של הסיפור (שלא אגלה) מאיר את יושרתו־גסותו של שאול בתהילת־דיעבד מרטירית נוסח תהילת שאול הנופל על חרבו. אלא שהסחרור ששאול נקלע אליו שואל על הנאמנות־לעצמך שאלות נוספות. הוא נגרר למבחני נאמנות מסוגים אחרים ונכשל בהם. הנאמנות הזוגית היא אחד מהם. נאמנות לחבר – עוד אחד. זו וזו משתרגות בסיפור מפולפל ובנוי לתלפיות של מרובע רומנטי וחברתי שרוב עמודי הספר מוקדשים לו.
שם, מתוך מסע נהנתנות על הקווים שמיַין למין ומסקי לסחי, על גבי מטפורה עלילתית מתמשכת של גלישה בשלג, שהיא משל נאה גם להתנהגותו של שאול ולעקלקלות נאמנותו וגם לקלות החלקלקה של הקריאה בסיפור – שם מתרחש גם מסעו של יונתן יבין בסוגיית הנאמנות. מן הרקע, מרמיזות קלות, מבצבצת האימה המדומיינת החביבה על יבין ועל המילייה שלו, אימת ה"נאמנות בתרבות", אימת מירי רגב (המתגלמת בדמותה של שרת ביטחון), אֱמונת־הרדיפה נגד השמאל.
נהיה נא נאמנים לעצמנו, לא לתובעי הנאמנות, רומז־קורא לנו יונתן יבין במצוקתו, ומפנטז על כיבוש הרואי של המיקרופון. אהבתו לעלילה קיצונית ושוברת מוסכמות גוררת אותו לשם אף היא. אך בתשוקתו הספרותית אל המורכב ואל המפתיע, ובאינסטינקט משפחתי־שמרני המציף אותו, העלילה גולשת למסקנות אחרות. יבין המסַפר, החוגג את עצמאותו ואת נאמנותו לעצמו, מתגלה כמי שמעמיד אותנו, משל היה מורה־מוסר מדור ישן, על נזקי קידוש האותנטיות ועל בוגדנותה של הנאמנות העצמית המוגזמת.
