מעצבת האופנה שנותנת לכל בגד הזדמנות שנייה, גם למפות

בסטודיו Re.Gal למִחדוש בגדים של גלית לבב (27) מוצבת ספה שהיא קנתה ב־Market Place של פייסבוק. גם שאר הריהוט שממלא את החלל נאסף מהרחוב או נרכש בחנויות יד שנייה ובשוק הפשפשים, ואז עבר שיפוץ קל אצל אמה, שמתעסקת בחידוש רהיטים.

מאז שהייתה ילדה קטנה היא זוכרת בגדים וחפצים שעוברים מיד ליד במשפחה. אם צריך כורסה חדשה, לפני שהולכים לחנות קודם כול בודקים אם מישהי מהדודות בדיוק רוצה להיפטר מכורסה. מוצאים את הפוטנציאל הגלום במה שקיים לפני שממהרים להוציא כסף מיותר. מין דרך חיים של ראייה באור חיובי גם את מה שכבר נראה שהעלה אבק או עטף עצמו בשכבה של עובש.

כמה ימים לפני המפגש עם גלית אני מבחינה באנשים פורקים שקיות גדולות בכניסה לחנות בגדי יד שנייה. תכולת המחסן שצמודה אליו נשפכת בצבעוניות של שקיות פלסטיק גדולות וקטנטנות מלאות בפריטי טקסטיל. הבגדים האלו יימכרו במחיר נמוך או יימסרו למשפחות נזקקות. והמעגל האינסופי הזה מעלה תהייה – האם באמת יש חוסר? מישהו באמת רעב לבגד?

"להפך", אומרת לבב, "יש לנו עומס מטורף של פסולת טקסטיל שאנחנו זורקים, בעיקר על אפריקה, שהפכה למזבלה של המערב. ארה"ב מוכרת לכמה מדינות באפריקה את פסולת הטקסטיל שלה, כל מה שכבר אין לו שימוש בחנויות. המהלך הזה גרם לכמויות גדולות של פסולת באותן מדינות. הסחורה שמגיעה לשם ולא נמכרת בשווקים הולכת להטמנה או לשריפה – מה שגורם לפגיעה באיכות הסביבה. גם תעשיית הטקסטיל המסורתית של מדינות אפריקה נפגעה מאוד. אין ביקוש לייצור מקומי כי יש מותגים שווים שנמכרים בזול מאוד בחנויות יד שנייה.

"זה רחוק מהעין שלנו, אבל אין חוסר בבגדים. ממחקרים עולה שכמות הבגדים בעולם מספיקה לאוכלוסייה כולה לחמישים השנים הבאות".

"התקופה הזו שהיינו סגורים בבתים, והתחושות שמשהו רע וגדול מאיתנו מתרחש בעולם העלו לשיח נושאים שלא היו מקבלים הדים כאלו משמעותיים, גם דברים שעזרו לעודד אנשים לצרוך תוצרת ישראלית"

רואים את זה גם בארץ?
"כן, למשל בחנויות יד שנייה שעמותת 'ויצו' מפעילה. אם היה רעב לבגדים, מה שנתרם היה מגיע למי שצריך ולא היו מגיעים למצב של עודף. בפועל היום מוכרים את הבגדים, ומהכסף קונים מוצרי צריכה בסיסיים לנזקקים. אם יש רעב בעולם זה לאוכל, וזה רק ילך ויחמיר אם נמשיך ככה. אנחנו חושבים שבמעשה התרומה אנחנו עושים דבר טוב, אבל למעשה זה בעיקר משקיט איזו אי־נעימות של צריכה מיותרת".

בתחילת הדרך היה זה הרעיון של המעגליות בתוך הקיים שהניע אותה לפתוח את הסטודיו, שנמצא ברחוב חובבי ציון בתל־אביב. "במקום לקנות ולתרום, אני אומרת למה לא להשתמש במה שיש בארון שלנו ולחדש. אופנה זה דבר כיפי. אין סיבה להישאר עם אותם בגדים בארון 20 שנה ולהתפשר, אבל לא חייבים ללכת בדרך של קניה שלא לצורך – הבגדים שאני אוהבת בארון שלי אלו הבגדים שאני עיצבתי בעצמי או מיד שנייה".

אבל זה גם יכול להיות מבאס, לחיות בתחושה של יד שנייה. ללבוש בגדים שמגיעים הביתה בשקי זבל גדולים.
"יש בזה משהו, אבל אני דווקא רואה את זה באור חיובי. יש לי בת־דודה שגדולה ממני בתשע שנים וכשהיא הייתה מגיעה לארוחת שישי עם שקית זה היה ההיי־לייט מבחינתי. לא הרגשתי שמשהו חסר לי. זה לא שלא קנו לי".

מטעויות לומדים

כאשר אנחנו נפגשות היא עובדת על עיצוב של שמלת כלה. "זה משהו שהתחלנו לעשות לאחרונה. האמת שזו מרגשת במיוחד – את הגזרה אנחנו מוציאות מהבד שהכלה הביאה, שלמעשה שימש כיסוי מיטה, חלק מהנדוניה של הסבתא. מדובר בבד קרפ מאוד עדין ויפה אבל גם מאתגר בגלל הכתמים והצורך להתנהג איתו במשנה זהירות. אלו עיצובים חד־פעמיים שאני לרוב בוחרת לא להתעסק בהם. מגיעות אליי לפעמים לקוחות עם בקשות ליצור משהו חדש מבדים שממש קשה לי לגעת בהם. אבל כשיש משהו עם ערך מוסף, כמו השמלה הזו, שאף מעצבת או תופרת לא הייתה לוקחת אז אני אאתגר את עצמי ואת הסטודיו בגלל שאני רואה חשיבות בזה. אני לא מעצבת שמלות כלה ולא תופרת, יש נשים שזה המקצוע שלהן והן עושות את זה מעולה".

מלבד שמלות כלה, שאת בדרך כלל לא עושה, יש בגדים שלקוחה מגיעה איתם אלייך כדי לחדש ואת מסרבת לקחת?
"לפעמים הבד יהיה מורכב לעבודה וזו תהיה הסיבה שלא אקח את העבודה, ולפעמים מביאים בגד שאני חושבת שלי אין מה לעשות איתו כי בעיניי הוא פשוט מושלם כמו שהוא, ואז אני אגיד לבעלת הבגד שאין סיבה לעשות בו שינוי. אם כדי להחזיר אותו לשימוש דרוש רק שיפור קל ואין סיבה לפירוק והרכבה מחדש אני אציע לקחת אותו לתופרת. חבל לפגום בעיצוב או באיכות הבד ובערך הסנטימנטלי של הבגד".

וההצעה הזו מתקבלת?
"יש בנות שבעיקר רוצות לשמוע שהבגד טוב, שהוא ראוי ללבישה ומתאים לטרנד או לאופנה ברחוב. נשים מגיעות עם מספר בגדים ומבקשות לשפר כך או אחרת. אבל לא תמיד אני רואה בזה צורך ואני מאירה את עיניהן ועוזרת להן לקבל את ההחלטה להשאיר בארון בגדים שהן כבר לא מצליחות לראות את הערך שלהם".

אז את לא תופרת, ולא ממש מעצבת אופנה לפי ההגדרה המקורית, את נשמעת קצת סטייליסטית – מה בעצם המקצוע שלך?
"זו שאלה מעולה. אני עדיין מחפשת את ההגדרה בעצמי. אני ממחדשת, שזה בעצם להעלות את הערך של משהו שכבר נראה שאיבד את שעתו היפה. זה לא מִחזור שהיא פעולה של גריסת החומר והפיכתו למוצר חדש. אני לא רק מעצבת אופנה, אלא גם מתעסקת בקיימות. אולי אפשר להגדיר אותי כמעצבת אופנה מקיימת".

לעשירים בלבד?

לבב תמיד אהבה לתפור ולשחק עם בגדים. "מגיל צעיר הייתי מוצאת בבית בגדים ישנים, מפות או מצעים ומוציאה מהם דברים חדשים. הייתי קושרת, מדביקה או תופרת בעזרת חוט ומחט, ללא מכונת תפירה.

"כשאת מסתכלת על תהליך הייצור של בגד עולה השאלה  איך יכול להיות שאת קונה חולצה בעשרה שקלים. אבל מי שמשלם הם אנשים במדינות עולם שלישי שעובדים 12 שעות ביום ומרוויחים שלושה דולר"

"בשלב מאוחר יותר בחיי קיבלתי את מכונת התפירה הראשונה שלי והתחלתי ללמד את עצמי איך לעבוד איתה. באינטרנט יש את כל המידע שצריך כדי להבין איך עושים את החיבורים בין הבדים ויוצרים מהם בגד. כדי להעשיר עוד קצת את הידע לקחתי קורס תדמיתנות של כמה חודשים ב'שנקר'. אחרי כמה שנים של ניסיון אני יכולה להגיד שעדיין הרבה מהידע שלי מבוסס על לימוד עצמי והמון טעויות שמהן למדתי. "עשיתי מסלול קלאסי כזה של ישראלים. אחרי הצבא טסתי לטיול, כשחזרתי לארץ הסתובבתי קצת וגרתי תקופה במצפה־רמון. כשסיימתי את החיפוש פרסמתי שאני מציעה עבודות תפירה. ההזמנות הראשונות היו של תחפושות שתפרתי מבדים שהייתי קונה, אבל הקנייה הייתה ממוקדת כדי לא לבזבז סתם חומר. אז היו לי מחשבות על לימודי עיצוב אופנה ונרשמתי למכינה לעיצוב, ניגשתי למבחני הקבלה בשנקר וכבר בשלב הראשון נפלתי. הייתה לי הקלה גדולה.

"כשהבנתי שאני לא הולכת ללמוד בשנקר התחלתי להניע את העסק. זה היה לפני קצת יותר משנתיים. ואז הגיע הנגיף שכיבה את העולם והרגשתי את הסגר הזה מוריד לי מכה רצינית על הפרצוף. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לטובה. התקופה הזו שהיינו סגורים בבתים, והתחושות הקשות שמשהו רע וגדול מאיתנו מתרחש בעולם כולו העלו לשיח נושאים שלא היו מקבלים הדים כאלו רציניים ומשמעותיים. בין השאר גם דברים שעזרו לקדם עסקים מקומיים ולעודד אנשים לצרוך תוצרת ישראלית. לי זה גם נתן דחיפה רצינית לפתוח את אתר האינטרנט שלי".

"דבר נוסף שקיבלתי מהסגרים זו הבחירה להרחיב את העסק לפיתוח קולקציות ומכירת בגדים בעיצוב שלי, ולא להתבסס רק על לקוחות שמגיעות עם פריטים מהארון שלהן. בדיעבד אני שמחה שלא התקבלתי לתואר בעיצוב אופנה ואני מרגישה שמה שאני עושה עכשיו זה הדבר הכי גדול שאני אעשה בחיים שלי, חוץ מילדים. בעתיד אני גם אגשים את החלום ללמד ולהעביר את הידע שרכשתי".

אבל בפועל מה שאת עושה פה זה טיפה אופנה לעשירים. הרי זול ומהיר יותר לקנות ברשתות או און־ליין.
"חד־משמעית אני לא בשביל כולן, ואני לא ממתגת את עצמי ככה. יש אצלנו גישה הוליסטית כלפי הבגדים, אם יש פגם לאורך זמן בבגד שיצא מפה תמיד אפשר לחזור ולתקן ללא תוספת תשלום. עכשיו התחלתי גם סדנאות. בוויז'ן שלי אני רוצה לתת לאנשים כלים לעשות לבד את מה שאני עושה בשבילם".

שאלה למנכ"ל זארה

פעמיים בשנה יוצאת קולקציית "רדי טו וור" (מוכן ללבישה) של לבב, עם בגדים יומיומיים יותר. "שם אני שמה דגש על נוחות, על פרקטיות ואני מנסה לתת מענה לכל הכשלים של האופנה המהירה שחוטאת לאי ההתאמה למידות הגוף. אלו יהיו בגדים נוחים מאוד וגם המחיר נמוך יותר מאלו של מעצבות ישראליות. אבל כשמדובר בעיצוב 'פיס' שדורש יותר עבודת מחשבת, גזירה, פירוק והרכבה זה כבר יעלה יותר אבל גם יהיה בסוף פריט ייחודי לאירועים וגם יישמר יותר מבגד שלובשים לעיתים קרובות. אני מנסה שטווח המחירים יהיה רחב ושהעיצובים שלי יהיו זמינים ללקוחות שונים".

מה מקורות ההשראה שלך לקולקציה חדשה?
"ממה שמגיע אליי. הייתה לי קולקציה שהתבססה על תרומה משתי עוקבות (באינסטגרם) – אוסף המצעים של סבתא שלהן. זו הייתה כמות גדולה של מצעים מכותנה, כאלו של פעם, באיכות שהיום כבר קשה להשיג. עם הדפסי וינטג' מגניבים. ההשראה להכול מתחילה מהחומר, בשונה ממותגים ומבתי אופנה שלרוב מתכננים מה הם רוצים לעצב ולפי זה מחפשים את הבדים שיתאימו. ואם החומר לא מגיע עד אליי אני אוספת בעצמי, קונה מחנויות יד שנייה וחנויות אימפקט (חנויות של עמותות, שהרווחים בהן הולכים לתרומה, י"ט). נדיר שאקנה בגד יקר וטוב בחנות יד שנייה ואפרק אותו. בדרך כלל אקח בגדים פרומים או כאלו שנראים בסוף הדרך שלהן".

ויש ללבב עוד מסר חשוב להעביר: הקנייה ברשתות ובאונליין רק נראית לנו זולה. "כדי לייצר פריט לבוש צריך לזרוע, לקטוף, לנקות, ליצור סיבים, לטוות חוטים, לצבוע, לארוג, להוציא גזרה, לתפור, לשנע כפתורים ורוכסנים, לארוז והדרך עוד ארוכה. כשאת מסתכלת על תהליך הייצור של בגד, עולה השאלה איך זה יכול להיות שאת קונה חולצה בעשרה שקלים. מי שמשלם הם אנשים במדינות עולם שלישי, שלא משלמים להם שכר מינימום, לא בודקים שהמפעל עובר תקנות בטיחות ואם תהיה שריפה האם יש יציאות חירום. אז כשאנחנו קונים חולצה שעלתה עשרה שקלים, צריך לזכור שיש אמא לילדים שעובדת 12 שעות ביום ומרוויחה שלושה דולר. כל זה בזמן שמנכ"ל החברה שיושב במשרד ממוזג באירופה מרוויח הרבה־הרבה יותר. ברור שמישהו גוזר קופון ומרוויח על הגב של אותן אמהות במדינת עולם שלישי. אם מנכ"ל 'זארה' הוא איש עשיר מאוד והעובדים שלו עניים מאוד, צריך לשאול פה שאלה".

עושה רושם שהתנועה לשינוי בתעשיית האופנה מבוססת על נשים.
"80 אחוזים מהקניות אונליין מתבצעות על ידי נשים, אז אנחנו קהל היעד העיקרי. כשבונים קמפיין ל־H&M מכוונים אותו לנשים. אנחנו יותר מעורות בדבר הזה. יש גברים בארץ שמתעסקים בזה אבל נכון, עדיין ההרגשה היא שמדובר במאבק נשי".

באופן כללי הישראלים פחות חזקים בקניות יד שנייה.
"הישראלים אוהבים לעשות קופה. זו המנטליות הישראלית. אבל זה לא מספיק נגיש. צריך גם להפריד בין יד שנייה לווינטג' שיש לו יותר ערך. כשמדברים על יד שנייה זה גורם לאנשים לחשוב על עוני. אבל זה בעיקר שייך לדור הוותיק יותר, והתפיסה הזו תיעלם בסוף. אותי גידלו לעשות דברים לבד כדי להיות עצמאית ולחסוך כסף – לתלות תמונה, לתפור. יש לי ארגז כלים פיזי וגם כרעיון לחיים. אני יכולה לחסוך כסף על הזמנת איש מקצוע כי אני יודעת לעשות דברים לבד ממה שיש, אני יכולה לקחת מפה ובכמה פעולות פשוטות להפוך אותה לחצאית".

נראה גם שאנשים לא סומכים על עצמם בבחירה של הבגדים. את נותנת אישור לאנשים על הבגדים שלהם, סוג של סטייליסטית.
"יש ניסיון וכישרון מאחורי היכולת הזו, לא לכל אחד יש את זה. לצד זה אני חושבת שאנחנו לא סומכים על עצמנו כי אנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו אוהבים. ואנחנו צורכים לפי מה שמקיף אותנו ולא לפי מה שאנחנו אוהבים. יש לנו בארון פי שלושה בגדים ממה שאנחנו באמת לובשים בפועל".

אז את מסוג האנשים שאי אפשר לשתף אותם בקנייה מוצלחת בזארה?
"אני לא מאמינה בהטפות, כי זה עושה את הפעולה ההפוכה. אני מציקה בנועם ומנסה למצוא אלטרנטיבות יותר מלהגיד מה לא לעשות. את יכולה להגיד למישהי אל תקני מ'שיין', אבל אם אין לה משהו אחר מה היא תעשה? בסוף יש אמת ועובדות שצריך להתמודד איתן והעניין הוא לעזור לאנשים להבין שאפשר אחרת. לכן אני משתדלת שיהיה שיח מכיל ופתוח. צריך איזון".