כשהוא נושק לגיל 60, אדי ודר הוא (כמעט) אחרון גיבורי הגראנג'. לצד דייב גרוהל, מתופף נירוונה ומנהיג הפו פייטרז, ודר מחזיק את משואת גל הרוק הבלתי נשכח שכבש את העולם בתחילת שנות התשעים, במיוחד לאחר מותו של שורד נוסף, מארק לאנגאן ("סקרימינג טריז" ושלל הרכבים נוספים), שמת בשבוע שעבר בגיל 57 לאחר חיים רצופי קשיים, והצטרף לקורט קוביין, ליין סטייל וחברים אחרים מהסצינה שמתו בטרם עת.
ודר עצמו אומנם לא גדל בסיאטל, בירת הז'אנר, וגם להקתו פרל ג'אם יצרה רוק מסורתי יותר בהשוואה לחברותיה – אבל דמותו, אישיותו, ובעיקר יכולתו להתחמק מגורל התהילה־התמכרויות־מוות, הם חוליה משמעותית מאוד ברצף ההיסטורי של הרוק.
פרל ג'אם עצמה שרדה בכבוד. את ימי התהילה של ראשית הדרך ואת ההישג האמנותי הכביר של אלבום הבכורה המושלם "10", שלא הצליחה לשחזר. ועדיין, היא הפכה לאחת מלהקות הבמה המצליחות בעולם, ושחררה מאז הוקמה שלל אלבומים שנעו בין המצוין לבינוני.
ודר עצמו ניהל קריירת סולו מקבילה, על אש קטנה מאוד. ב־2007 הוא הוציא אלבום מופלא, שליווה כפסקול את הסרט הנהדר "עד סוף העולם" שביים שון פן. ב־2011 הוא שחרר אלבום זניח ובו גרסאות כיסוי משונות למדי, שהתבססו על נגינה ביוקלילי.
אלבומו החדש של ודר, Earthing, שיצא בחודש שעבר, לא משחזר את העוצמה של פרל ג'אם בשיאה, ורחוק משיאי העומק והרגישות שאפיינו את אלבום הבכורה של ודר כסולן. עם זאת, הוא בהחלט ראוי להאזנה ותשומת לב, וכולל מבחר נאה של שירים טובים.
ודר הוא מגדולי הסולנים המבצעים בתולדות הרוק. בעידן שבו לחלק גדול מכוכבי הפופ־רוק יש קול קטן ועדין, ודר משמש נציג לאסכולה הוותיקה שמאמינה בשירה עוצמתית ומלאת הבעה. גם ככותב, הוא השאיר חותם לא מבוטל, בעיקר בשירים האישיים מאלבום הבכורה, שבהם התמודד עם שדי ילדותו.
כישרונו העצום של ודר לא בא לידי ביטוי מלא באלבום החדש, שנדמה יותר כמחווה שערך למוזיקה שהוא אוהב. אלטון ג'ון, סטיבי וונדר ורינגו סטאר מגיחים באלבום להופעות אורח שלא תורמות יותר מדי. צ'אד סמית וג'וש קלינגהופר, אנשי הרד הוט צ'ילי פפרז, מלווים אותו באולפן. ובחלק אחר מהשירים, ודר נדמה כמי שמבצע מחוות, על סף החיקוי, לזמרים שהוא אוהב (תום פטי, ברוס ספרינגסטין). הופעת האורח המרגשת מכולן מגיעה בשיר האחרון, שבו מופיע אביו הביולוגי של ודר בהקלטות ישנות, אותו אב שוודר מעולם לא הכיר, ושהיעדרותו מחייו שימשה בסיס לכמה וכמה שירים נצחיים שכתב.
ההפקה שנמסרה לידיו של אנדרו וואט, כוכב בשמי הפופ, שומרת על סאונד עדכני יחסית. בחלק מהשירים, עדכני מדי לטעמי, אבל ספק אם זה מה שיביא את קולו של ודר לדור הצעיר, במיוחד בשל הסיבה שהוא שומר לאורך רוב האלבום על הקו הרציני והעגמומי, שאפיין את ימי תחילת הניינטיז, תוך עיסוק טקסטואלי בנושאים הפחות שמחים של החיים, ובצרות העולם המערבי מזווית ראייה ליברלית־פרוגרסיבית.
בשורה התחתונה, זה רחוק מלהיות אלבום חובה – אבל אם אתם נמנים על מעריצי פרל ג'אם ואוהביו של ודר, בהחלט מומלץ לכם לתת לו צ'אנס, וסביר שתמצאו בו לפחות שניים־שלושה שירים שהם אוהבים, ששווה לשבץ ברשימות ההשמעה השונות שמלוות אתכם בתוכנת הסטרימינג החביבה עליכם. הפייבוריטים שלי הם Long Way ו־The Haves.
