האם זה מקרי שסרט הדוקו "נוכל הטינדר" והדרמה "להמציא את אנה", שמבוססת על סיפור אמיתי, עלו שניהם לנטפליקס כמעט באותו זמן? ואם כן – האם היה זה צעד נבון? כי מדובר בסיפור כמעט זהה שהופך את ההשוואה לבלתי נמנעת.
הצעיר שמכונה סיימון לבייב העמיד פנים כי הוא בנו של מיליארדר, הונה נשים שנשבו בקסמיו ובסופו של דבר מימנו את אורח החיים הראוותני שלו. הצעירה שמכונה אנה דלבי העמידה פנים שהיא בתו של מיליונר גרמני, תחזקה עמוד אינסטגרם מעורר קנאה, וכמובן – כבר ניחשתם – הונתה גברים שנשבו בקסמיה ומימנו את אורח חייה הראוותני.
אלא שהאלמנט החזק ביותר בנוכל הטינדר הוא עדויותיהן החשופות והאותנטיות של הנשים שנפלו קורבן, וההבנה שמכה בצופה פעם אחר פעם – זה נשמע פנטזיה, אבל קרה באמת. במקרה של אנה, מופיעה כתובית בתחילת כל פרק שלפיה "האירועים בסדרה קרו באמת", ומתחלפת בדיסקליימר: "חוץ מאלו שלא". המשמעות – לצופה אין דרך לדעת אילו אלמנטים בסיפור אמיתיים ואילו מומצאים, עובדה שמנטרלת לחלוטין את אפקט ה"וואו".
טשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון, בין עוגן ריאליסטי לפנטזיה, מאפיין מאוד את מי שחתומה על הפקת "להמציא את אנה" – שונדה ריימס, האישה החזקה של הטלוויזיה האמריקנית. ברזומה של ריימס דרמת בית החולים הממאנת־להסתיים "האנטומיה של גריי", וגם "ברידג'רטון", הסדרה הראשונה שהפיקה עבור נטפליקס. ב"להמציא את אנה" היא מביאה לנו את סיפורה האמיתי של אנה ואדימובנה סורוקינה, ילידת רוסיה, שבין השנים 2013 ל־2017, בזמן שהתגוררה בארצות־הברית, התחזתה ליורשת מיליונים גרמנייה בשם אנה דלבי והצליחה להונות את חבריה בני המעמד הגבוה, למשוך בעורמה כסף מבנקים ולהימלט מבתי מלון בלי לשלם. אבל היא אינה הגיבורה היחידה של הסדרה, לצידה הציבה ריימס את דמותה של העיתונאית שליוותה את הפרשה. במציאות זוהי עיתונאית הניו־יורק מגזין ג'סיקה פרסלר, בעיבוד הנטפליקסי שונה שמה לויויאן קנט.
סיפורה של דלבי עשוי ללא ספק מהחומרים הנכונים לסדרת דרמה, ובכל זאת משהו נותר מעט מנומנם ואיטי, ואינו מספק את קצב ההתרחשויות הנדרש מעיבוד טלוויזיוני, בוודאי כזה שלא מחויב למציאות. נקודת המבט שנבחרה היא זו של העיתונאית שמתחקה אחר סיפורה של דלבי ומראיינת אותה בכלא. אלא שהבחירה הזו, שאמורה לספק זווית מרעננת, בפועל דווקא מכבידה על העלילה. הרי פרסלר/קנט לא חשפה את המעשים, וגם לא ליוותה אותם בזמן אמת, כך שהיא לא תורמת להתקדמות העלילה. היא העיניים שדרכן הצופה נחשף למעשיה של הנוכלת – ואם זוהי תרומתה העיקרית, מדוע הקצב לא מהיר ומותח יותר?
ולמרות הכשלים הללו, מדובר בסדרה שקשה מאוד לעזוב באמצע. אולי זו המקצועיות של ריימס, אולי סקרנות טבעית כשאנחנו נחשפים לחייהם של היפים והעשירים, ואולי זה סיפור הבסיס: צעירה שנולדה למעמד הפועלים, והצליחה בזכות כריזמה סוחפת, שאפתנות חסרת מעצורים ואינטליגנציה חריפה לתמרן אנשים בוגרים ממנה, מצליחים ומרובי־קשרים, לעשות כרצונה.
ונקודה אחרונה, שאי אפשר להתעלם ממנה. המבטא שאימצה ג'וליה גארנר שמגלמת את אנה, שאמור להיות תמהיל של רוסית, גרמנית ואנגלית, ובפועל נשמע כמו ציפורניים שורטות לוח. אך בראיון שהעניקה העיתונאית פרסלר – שישבה שעות ארוכות עם אנה האמיתית – היא נשבעת שהחיקוי של גרלנד דווקא דומה מאוד למקור. ואם נחשוב על זה – המבטא של סיימון לבייב אפילו גרוע יותר.
"להמציא את אנה". נטפליקס
