קח מקל, קח תרמיל, ועוד תרמיל, ועוד אחד ועוד

קורה שאתם נתקלים פתאום במישהו מהעבר, אחד כזה שלא ראיתם הרבה זמן – והסיטואציה שנכפתה עליכם מתגלגלת גם לישיבה משותפת ולשיחה שמזכירה לכם מהר מאוד למה הוא נשאר דמות מהעבר, וכשמגיע סוף־סוף הרגע להיפרד – אתם אומרים אחד לשני בחיוך מעושה "צריך לעשות משהו ביחד", כשמה שבאמת התכוונתם להגיד זה: "אני לא עולה יותר בחיים על קו 521, כדי שלא יהיה מצב שניפגש שוב"? מצלצל מוכר?

יש הרבה דברים ש"צריך לעשות". אני מכיר הרבה זוגות שאחת לתקופה אומרים זה לזה בעיניים נוצצות "אתה יודע מה צריך לעשות פעם? טיול קרוונים בארצות־הברית לשנה שלמה!" או "את יודעת מה צריך לעשות? לעבור לגור בגולן!" או "צריך פעם לקחת יאכטה לאיזה חודש ולשוט עם הילדים. זו חוויה של פעם בחיים".

המשותף לכל אותן סיטואציות הוא שברוב המוחלט של המקרים הן נשארות בגדר "צריך לעשות" שלא מתגשם.

לכן כשמוטבת הכתובה שלי אמרה לי באגביות לפני כמה חודשים: "אתה יודע מה צריך לעשות? טיול של שבועיים מהצפון לדרום עם כל הילדים!" חייכתי והמשכתי להתעצבן ממשהו בטוויטר. אך אין רעייתי ככל הרעיות, ולראיה – היא לא עברה לסדר היום. שבוע לאחר מכן יצאנו להליכה, ובעודנו נותנים לאנשים שהולכים מולנו את המבט הזה של "כן, גם אנחנו עושים כושר וטובים יותר מכל מי שסביבנו" אמרה לי המוטבת באגביות, שהכי טוב שנצא לטיול הזה שדיברנו עליו במהלך חופשת הסמסטר שלה. אני הנהנתי כמו שאני תמיד מהנהן כשאני לא זוכר דברים, ואז המשכנו לדון בענייני פרשת השבוע, קצת פוליטיקה בינלאומית, תורת המיתרים והנטייה שלי להמציא נושאי שיחה בשביל כתבות לעיתון.

בפעם השלישית שהזוכרת העלתה את הנושא, היא גם הניחה על השולחן את לוח השנה הביתי, והאצבע שלה הורתה על יום שלישי באמצע ינואר. "תאריך מעולה", הפטרתי בחיוך, תוך שאני מנסה לחשב במהירות בראש אם מדובר בתאריך בעל משמעות זוגית עבורנו "צריך לעשות… אההה… משהו". המיואשת שמכירה אותי כבר קרוב לשני עשורים, ויודעת שאני לא המשנה הכי ברורה כשמגיעים לנושאים הללו – אמרה: "זה התאריך שכדאי לצאת לטיול שדיברנו עליו". ואז, כאילו היא קוראת את השאלות בראש שלי היא הוסיפה "טיול מהצפון לדרום. דיברנו עליו כבר פעמיים. כי זה הזמן שיש לי חופשת סמסטר. תודיע בעבודה שאתה לוקח חופש. כי אני מכירה אותך ויודעת מה אתה הולך לשאול".

את היום האחרון בירושלים ניצלנו לצפייה בסרט. מצאנו את עצמנו יושבים לבד באולם רחב ידיים, כשלפתע מישהו נכנס, ושאל: ספיידרמן? ואני, שלא חזק בדחיית סיפוקים קומיים עניתי: "לא, אבל הרבה מתבלבלים. אמיר"

ההכנות

(או משוגעים: אני מקנא בכם)

פעם קראתי משפט יפה באינסטגרם: "דברים טובים מתחילים עם אקסל". אז נכון שמי שהעלה את זה התכוון למשקה האנרגיה, ואני לקחתי את זה לכיוון של תוכנת האופיס – אבל זה היופי באמנות, שכל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו. זה נכון, אגב, גם עם השמיכה הזוגית שלנו, שכל אחד יכול לקחת אותה לכיוון שלו.

אז פתחנו קובץ אקסל לצד גוגל מפות והתחלנו לתור אחר השילוב המנצח שבין מלונות לדירות אירוח. האתגר הגדול היה למצוא מקומות שיכולים להכיל שמונה נפשות, בלי שנצטרך לישון על קרש גיהוץ וכיסוי של ג'קוזי בתור מיטות. ואם צריכים להתפצל לשני חדרים, שתהיה ביניהם דלת מקשרת. אגב, גם בין ג' ל־ה' יש דלת מקשרת. אני מתנצל בפני הקוראים על ההלצה הדלוחה. אינני שולט בזה.

טיול מהסוג הזה מחייב הגדרות מראש וגבולות גזרה. הדבר הראשון שהגדרנו היה אורך הטיול. 13 לילות שבמהלכם נרצה ללון בשישה מקומות שונים, ובכל מקום נשארים לפחות שני לילות. על אזור חיוג 03 אפשר לדלג (זה דילוג שדווקא סבבה לעשות, לתשומת ליבו של הקורא ג'מאל חכרוש). לאור העובדה שחצי מהילדים בני פחות משש, המרחק בין היעדים לא יכול להיות יותר משלוש שעות נסיעה – אחרת הילדים לא יאכלו כלום, כי הם ישבעו מהראשים שלנו.

ביום שאחרי בניית המסלול שלנו, עשיתי כל מה שאדם סביר היה עושה – והקלטתי הודעה לתמר העורכת, שאנחנו עוצרים את חיינו למשך שבועיים ויוצאים לטיול מצפון לדרום, ונראה לי שיהיה מגניב לעשות מזה כתבה. תמר נקרעה מצחוק, והקליטה חזרה שלצאת לטיול לשבועיים זה לא ממש נקרא "לעצור את החיים". ואז הוסיפה ש"יום אחד צריך לעשות טיול קרוונים בארצות־הברית לשנה שלמה!" סתם, את הסוף היא לא אמרה, אבל זו הדרך היחידה שלי להחזיר לה על זה שהיא צודקת.

אבל אם אתם קוראים את השורות הללו, בטח הבנתם שהיא הסכימה איתי שזה רעיון מעולה, ושבאופן כללי אני אחד הכותבים הכי טובים שיצא לה לעבוד איתם, בארץ ובחו"ל, ושגם השיער שלי נראה מעולה למרות שאני בכלל מקריח, ושבכלל, היא תשמח שבכתבה הבאה אני לא אכניס מילים שהיא מעולם לא אמרה.

הימים עד הטיול חלפו מהר, נושאים בחובם התרגשות, ציפייה – וגל חדש ומידבק במיוחד של קורונה (שהיום אנחנו כבר יודעים לקרוא לו אומיקרון). הווריאנט החדש לא ריחם על מחלימים ומחוסנים, וכל הודעה שהתחילה במילים "הורים יקרים" הורידה לנו את הלב והמשכורת. בכל אחת מהמסגרות של הילדים התגלו חולים ששלחו את כולם לבדיקות ובידודים בזה אחר זה.

משרד הבריאות שינה מתווים בקצב שאורלי לוי מחליפה מפלגות, ה־PCR נהיה פופולרי כמו אתרוג אחרי סוכות, והתורים לבדיקות האנטיגן המוסדיות התארכו כמו התורים ללק ג'ל אחרי הניקיונות לפסח. ואם לא די בזה, מומחים העריכו שהאמינות של הבדיקות מוטלת בספק. למעשה בדיקות האנטיגן היו כל כך לא אמינות, שהזמינו אותן להעיד נגד נתניהו. אבל מכיוון ש"גם בדיקת אנטיגן צודקת פעמיים ביום" או לפחות מספיק צודקת כדי להכניס אותך לבידוד, נאלצנו לקבל החלטה כואבת. על מנת שלא ניכנס לבידוד כפוי, הכנסנו את עצמנו לבידוד מרצון והפסקנו לשלוח את הילדים למסגרות כשבוע לפני הטיול. שזה היה אפקטיבי מאוד, כי אחרי שבוע כל כך אינטנסיבי בבית – היינו חייבים לצאת קצת מהבית לטיול עם הילדים.

אני חושב שהכותרת של הטיול צריכה להיות המשפט שאמר כל מי ששמע עליו: "אתם משוגעים, ואני מקנא בכם".

יוצאים לדרך

(או:להרים את הכפפה)

כל עצם בעל נפח מספיק שמכיל ריצ'רץ' גויס לטובת האריזות. וכשזה נגמר – עברנו גם לשקיות. מאחר שיש לי תואר שני בהנדסת תא מטען (התואר הראשון שלי הוא בהנדסת קופסאות וסירים לתוך מקרר אחרי ארוחת ליל שבת) הצלחנו להכניס את כל המזוודות, התיקים, השקיות והילדים – לתוך הרכבים, נפרדנו מהבית, ויצאנו אל ההרפתקה הכי גדולה של חיינו (תמר, די לצחוק).

הנסיעה בשני רכבים אולי עלתה לנו בדלק ובקילומטרז', אבל היא נטרלה מראש את הריב של הגדולים מי יושב מקדימה, או במילים אחרות, מי הדיג'יי של הנסיעה. ההסכם היה שכל אחד בתורו בוחר שיר, כך שהפלייליסט בדרך כלל היה: שיר לועזי עכשווי שמככב בטיקטוק לפי בחירתה של הבת הגדולה, שיר ישראלי ישן מהתקופה שאני הייתי בגיל של הגדולה שלי, לאחר מכן שיר חסידי שהפך להיות הצלצול בבית הספר הממלכתי־דתי של האמצעית, ולבסוף הקטנים שמכירים רק שלושה שירים שאינם שירי פעוטות, ופשוט חזרו עליהם כל הזמן.

הווייז, שהפך להיות שותף בכיר בטיול, הראה שזמן ההגעה מקרני־שומרון למרום־גולן הוא כשעתיים ורבע, לא כולל עצירות איומים בצד של "תפסיקו את זה מיד או שאנחנו חוזרים עכשיו הביתה!"

יצאנו לדרך, וכשהנוף של אזור חיוג 03 התחלף לנוף של אזור חיוג 04 מיד אמרתי לילדים "תעזבו את המסכים, ותסתכלו החוצה, תראו איזה יופי". פתאום הבנתי כמה מהר אנחנו הופכים להיות ההורים שלנו, ונזכרתי איך גם הם אמרו לנו בכל טיול "תעזבו את המסכים ותסתכלו איזה נוף", ואנחנו אמרנו בתגובה "אבל אבא, השנה היא 1993, אין עדיין במשק הביתי הממוצע מסכים מספיק קטנים כדי לקחת אותם איתנו לטיול – ואנחנו חייבים להסתכל החוצה, כי הדרך היחידה שלנו להעסיק את עצמנו עד לצפון היא לספור כמה רכבים מסוג חיפושית עברו לידנו".

ציניות בצד? הדרך הייתה מהממת.

ככל שמתרחקים יותר מהמרכז, האוויר נהיה נקי יותר, הנופים קסומים יותר, והחניות פנויות יותר. פקקים חוזרים להיות הדבר הזה שאם לא סוגרים מספיק חזק הגזים בורחים, רמזורים יש רק במקפיאים של הארטיקים, והרעש היחיד שאתה שומע הוא פכפוך הנחלים ו"מתי כבר מגיעים אבא אני צריכה לשירותים". קסום.

בשעה טובה ומוצלחת הגענו לגולן. הילדים נרדמו כי הם ספרו את הכבשים שראינו לצד הדרך (גאוני. צריך להביא את זה למרכז), ואנחנו הגענו לנקודה הראשונה – מרום־גולן. קיבוץ בצפון רמת הגולן, שנמצא למרגלות הר בנטל, בגובה של כ־1,000 מטר. למעשה, זה היישוב הישראלי הראשון שהוקם בגולן אחרי מלחמת ששת הימים! ואני יודע את זה מידע אישי כמובן, בלי להציץ בוויקיפדיה [2].

כאן המקום לספר, שהחופשות הזוגיות של אשתי ושלי הן לרוב סביב יום הנישואין שלנו שחל בשבט/פברואר. אז אם אתם רוצים לדעת מתי השבוע הכי סוער בשנה, פשוט תשאלו אותנו למתי קבענו חופשה בצפון. אנחנו מביאים איתנו את הסערות לכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. גם הפעם. אלא שהפעם זה השתלם. יום אחרי שהגענו, שלג כבד כיסה את כל האזור. אנשים עמדו שעות בפקקים כדי לראות שלג, ואנחנו פשוט פתחנו את הדלת של החדר שלנו, ומיד סגרנו כי הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס.

כשהסערה החלה, אמרתי לילדים בחיוך דבילי ששמור רק לי: "אני חושב שראיתי שלג, ואני לא יודע אם זו אשליה או־פתית". אבל הם לא קלטו את בדיחת האבא שלי ורצו החוצה כדי להתאכזב. וכשהשלג האמיתי סוף־סוף התחיל לרדת, הוצאנו מיד את כל הביגוד התרמי שרכשנו מראש, גרביים תרמיות, מכנסיים תרמיים, חולצה תרמית, וכפפות שלא שמרו על החום של הידיים, ובאופן אירוני היו התרמית הכי גדולה.

ונכון בסרטים כשבונים איש שלג – הכול כיף ומחויך ועליז? אז מתברר שכשיורד שלג באמת, והטמפרטורה היא חמש מעלות מתחת לאפס והכפפות לא עושות את עבודתן נאמנה, והגוף השומרוני שלך לא רגיל לקור הרמת־גולני – החוויה קפואה וכואבת ואתה בורח חזרה לחדר אחרי שלוש דקות בחוץ. וחוץ מזה, גילינו שבניית איש שלג נראית עניין קל בסרטים, אבל די מאתגר במציאות.

אז עשיתי מה שהורה אחראי עושה. ניצלתי את זה שהגדולה שלי תחרותית ואמנותית במיוחד, ואמרתי לה שהיא בטח לא תצליח להכין איש שלג בחוץ. הבת שלי כמובן הרימה מיד את הכפפה. ואז גם את הכפפה השנייה, ויצאה לשלג בשיא הקור כדי ליצור גם ארנב משלג וגם איש שלג. הורות זה מקסים.

רילוקיישן

(או המגה קיר של הדתיים)

שני לילות אחר כך, מצאנו את עצמנו אומרים יפה שלום לשלג ולרצפה המחוממת של מרום־גולן. העמסנו חזרה את מיטלטלנו, חילצנו את הרכב מהשלג הרב שנערם עליו ונסענו. היינו חייבים. הרגשנו שקפוא עלינו לצאת שם. ביקשנו מהווייז לכוון אותנו אל עבר קשת יהונתן. הוא כמובן ידע את הדרך. יש לו חוכמת רחוב.

בדרך לשם ראינו מאות רכבים שעשו את דרכם לכיוון המקום שממנו יצאנו. לראשונה בחיי, הרגשתי איך זה להיות מהאנשים האלה שקמים ממש מוקדם, וכשאתה רק מתעורר הם כבר אחרי תפילה, מקלחת וארוחת בוקר ויש להם את המבט הכי מתנשא בעולם. אני יכול להתרגל לזה.

לאורך כל הדרך נשקף נופו המדהים של הגולן. אני כמובן השתדלתי להסתכל בעיקר על הכביש. לא רק כדי לוודא שלא באה מולי מכונית, פשוט תמיד תהיתי האם מי שמסתכל יותר מדי זמן על נוף עוצר נשימה מת בסוף. ולא רציתי לקחת את הסיכון.

לקשת יהונתן הגענו ביום חמישי. מורעבים. וגילינו שהפיצרייה הכי קרובה נמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה. לכל כיוון. אז ויתרנו על הפיצה ועשינו מה שכל משפחה נורמלית הייתה עושה. הוצאנו מנות חמות ומרקים, והלכנו לישון רעבים. למחרת בבוקר, אחרי שהשלמנו את הרעב מהלילה וטעמנו מכל מה שהיה לעיס ולא מוברג, נסענו לגמלא. למדנו שם שפעם היו במקום הרבה נשרים, למדנו שהיה שם קרב גדול ולמדנו שכדי לקנות ארטיקים לשמונה נפשות צריך למכור קרנית. אבל הכול היה שווה בשביל רגע אחד. כשצעדנו אל עבר המפל, הבן הגדול שלי מעד. ואחותו הבכורה, זו שרבה איתו מאז שהוא נולד בערך, הביטה בו בחמלה, ובמבט נוגה אמרה לו, ואני מצטט: "גם אם תיפול, אני תמיד אהיה כאן כדי לצחוק עליך". נחת. הורות זה מקסים.

הרגע הספציפי הזה לא תועד, אבל רוב הטיול כן. אם תראו את התמונות, תבחינו שבכולן אני עם חם־צוואר. לא שהיה קר כל כך, כמו שגיליתי שזה פשוט מסתיר מצוין סנטר כפול. מומלץ בחום. וכל שכן בקור.

חזרנו למלון והשבת עברה עלינו סך הכול בנעימים. חוץ מהאתגר של לשיר "שלום עליכם" כשכל השולחנות מסביב שרים גם הם בקצב אחר ובמנגינה אחרת. אני חושב שאם היו עושים נינג'ה של דתיים, זה צריך להיות המגה קיר של המסלול.

מאחר שלא רצינו לצאת ליעד הבא שלנו במוצ"ש, עשינו משהו נועז ונשארנו לילה נוסף במלון. חוויה מוזרה מאוד. באופן לא מפתיע, המלון מתרוקן לגמרי והופך נטוש כמו כנס פעילים של תקווה חדשה.

למחרת עשינו צ'ק־אאוט ונסענו לסדנת שוקולד בחיספין. "מה אתם יודעים על שוקולד?" הפנתה אלינו המנחה שאלה, וציפתה לקבל את התשובות הרגילות. הרמתי את היד ועניתי "השוקולד המקורי היה נוזל מר ששימש תרבויות קדומות לטקסים. בחלק מהמקומות אפילו היו מוסיפים לו צ'ילי". המנחה הסתכלה עליי במבט מוזר וחיפשה מצלמה נסתרת בחדר. "החידוש האירופי היה", הוספתי בידענות, "שבניגוד לאצטקים – הם הוסיפו לו סוכר וכך למעשה נוצר השוקו. טבליות השוקולד, לעומת זאת, הגיעו לעולם רק 200 שנים לאחר מכן". היא הסתכלה עליי וניסתה להבין מה קרה כאן הרגע. "עשיתי כתבה על שוקולד לפני שלושה חודשים", חייכתי ופתרתי לה את התעלומה.

גם בסדנת השוקולד צילמתי הרבה, אבל מי שעוקב אחריי ברשתות החברתיות בטח שם לב שלא העליתי לרשת תמונות. לא רציתי שידעו שאנחנו מחוץ לבית למשך כל כך הרבה זמן. הסיבה הפשוטה היא מכיוון שחששתי שמא אחד העוקבים שלי הוא גנב מתחיל שרק מחכה לפריצה הגדולה.

עוד ארוכה

(או סכסוך עם הוויז)

מחיספין הדרמנו למושב ליבנים ששוכן צפונית־מערבית לכנרת. גילינו שהם מתעקשים לכתוב את שם המושב ללא י', וכך מתקבלת התחושה שיש שם הדרת נשים רצינית. נתקלנו במכולת לבנים, בית כנסת לבנים ופארק שעשועים לבנים. הצימרים היו המקום היחיד שבו נשארנו רק ללילה אחד, והמטרה העיקרית הייתה להתפנק ולאגור כוחות לקראת החלק השני של הטיול. שני הצימרים היו מאובזרים בג'קוזי ובמסך גדול, כמו גם חתולים מפונקים שרגילים לאכול כל יום שאריות של על־האש, ואין להם גרם של פחד מבני אדם. בצער רב, נפרדנו למחרת מהמושב השוביניסט, ויחד איתו גם מהירוק של הצפון. בחרנו להאריך את הדרך ולנסוע בכביש הבקעה המהמם. עוד תובנה שלמדנו בשלב הזה של הטיול: הזמן שהילדים הכי צריכים לשירותים הוא 15 דקות אחרי שיצאתם לנסיעה של שעתיים. בדוק. לירושלים הגענו בשעות הצהריים המאוחרות, היישר לדירה במושבה הגרמנית. רצינו דירה גדולה, כדי שיהיה לילדים הרבה מקום לריב ומספיק סיבות להתכסח. מי באיזה חדר, מי באיזו מיטה, מי בוחר ראשון במה לצפות בטלוויזיה ומי נמסר לאימוץ בסוף הטיול. הורות זה מקסים.

אז פתחנו קובץ אקסל לצד גוגל מפות והתחלנו לתור אחר השילוב המנצח שבין מלונות לדירות אירוח. האתגר הגדול היה למצוא מקומות שיכולים להכיל שמונה נפשות בלי שנצטרך לישון על קרש גיהוץ וכיסוי של ג'קוזי בתור מיטות

ביום שלישי היה מזג אוויר מצוין וניצלנו אותו לטיול. זו הזדמנות טובה להגיד שמכל המקומות שבילינו, מכל הנופים שראינו, מכל החוויות שחווינו – הדבר הכי מהנה מבחינתנו בטיול היה לשים את הקבוצות של הגנים על השתק. זה היה כמו לצפות בגשם זלעפות כשאתה מחופר בתוך פוך בבית. כמו לראות עומס תנועה כשיש לך אופנוע. תענוג. את היום האחרון בירושלים ניצלנו לצפייה בסרט. מצאנו את עצמנו יושבים לבד באולם רחב ידיים, כשלפתע מישהו נכנס, ושאל: ספיידרמן? ואני, שלא חזק בדחיית סיפוקים קומיים עניתי: "לא, אבל הרבה מתבלבלים. אמיר".

סוף מסלול

(או כמה טוב שבאת הביתה)

לעת ערב, מפנה דרמטי בעלילה. בעל הדירה מערד, היעד הבא שלנו – יצר איתנו קשר טלפוני. "תקשיבו", הוא פתח ונימת קולו שידרה מצוקה קלה, "אולי נדחה את הביקור שלכם אצלנו לשבוע הבא? הולכים להיות כאן יומיים מטורפים של גשם, סערות וסופות חול. אתם לא תיהנו ובסוף תיתנו לנו ציון נמוך באתר. מה אתם אומרים?"

מאחר שאני חצי מרוקאי וחצי ספונטני (ואשתי כגופי) עשינו חושבים, והקדמנו את ההגעה לאילת ביומיים. מצאנו דירת פנטהאוז יפהפייה שמשקיפה לים סוף ללילה הראשון, והקדמנו את ההגעה למלון ביום אחד – וכך מצאנו את עצמנו יוצאים לכיוון אילת כבר ביום רביעי.

הווייז הראה שהנסיעה לאילת צפויה לארוך כשלוש שעות וחצי. הנסיעה הייתה מאתגרת, ובדיוק כשחשבנו שזה מאחורינו גילינו שהגענו לבלגן גדול יותר. מתברר שבאותם ימים נערכה באילת תחרות משבר גיל ה־40, או בשמה הרשמי "תחרות איש הברזל". מאות מתחרים, כולם עם בגדי ספורט צמודים מדי, גאלח, ומבט מת בעיניים של "אני קם כבר כמה חודשים בארבע בבוקר כדי להתכונן לתחרות הזו". העיר עמוסה במחסומים, שוטרים וייסורי מצפון. יש משהו מאוד מתסכל בלצפות באנשים ששחו 4 ק"מ, רכבו 180 ק"מ ורצו מרתון כאילו כלום, ולך נתפס השריר רק מלהביט בהם. אבל אם לשים את זה בצד, אילת כמובן הייתה טובה אלינו. בלי גשמים. בלי רוחות. בלי מע"מ. הרגשתי מורם מע"ם. אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושלושה לילות אחר כך, כבר היינו צריכים לנסוע ערדה.

ארזנו את עצמנו אל עבר התחנה האחרונה. דירה עם מאהל בדואי ונוף מדברי משגע. בלי מסכים בכלל. וכיאה לתשתיות בדואיות, בעל הבית הזהיר שהחשמל בדירה הוא חד־פאזי, אז לא להדליק דוד עם מזגן וקומקום, לא לזרוק נייר טואלט לשירותים, ולסגור את השער כדי שלא יבואו שועלים. אל תשעלו למה.

הלילה האחרון הגיע מהר מדי, וכינסנו את הילדים לשיחת סיכום.

כל אחד סיפר בתורו ממה הוא נהנה יותר, ממה פחות. מה הוא למד מהטיול הזה. איזו חוויה הוא לא ישכח. זה היה מרגש. ופתאום גם כולם התגעגעו לבית. למיטות שלהם, ל־WiFi יציב, לאוכל, לחברים. אולי רק בשביל זה היה שווה לצאת?