בסוף דצמבר האחרון נרשמה היסטוריה בספורט הישראלי, כשנעמי קולודני, כדורסלנית עבר מצטיינת, שזכתה כשחקנית בשבע אליפויות וארבעה גביעים, ושיחקה כעשור בנבחרת ישראל, הפכה לאישה הראשונה אי פעם שמונתה למאמנת קבוצת גברים מקצוענית. קולודני, שהחלה את העונה כעוזרת המאמן של עופר רחימי במכבי אשדוד מהליגה הלאומית, החליפה אותו בתפקיד לאחר שפוטר בשל מצבה המקצועי של הקבוצה. "העובדה שהחלפתי את עופר עדיין מורכבת עבורי", מודה קולודני, "כשהוא הלך ואמרתי לו שאלך איתו, הוא טען שאני צריכה להישאר, אבל למרות ברכת הדרך ממנו הייתי מעדיפה לקבל את התפקיד בסיטואציה אחרת. הוא אדם שמאוד חשוב לי, היינו חברים, ואני מקווה שנחזור להיות כאלה בעתיד. זו גם הסיבה שאני מרגישה שכרגע מדובר עדיין במינוי זמני".
התקדים במינוי של קולודני הוביל ללא מעט עניין תקשורתי סביבה. "אין לי כלום נגד אף אחד, אבל גם בתור שחקנית וגם עכשיו, אני פחות מתחברת לתקשורת ופחות אהבתי את הפסטיבל שנוצר סביב המינוי שלי", היא מבהירה, "העדפתי לשים את הזרקור על העובדה שב־2022 מהלך כזה לא היה אמור להיות יוצא דופן, ושיש בזה משהו שגם קצת מצער. אני יודעת שעשיתי משהו מיוחד, אבל כל כולי מושקעת כרגע בעבודה ומציאת פתרונות לקבוצה, אז עדיין לא באמת הספקתי לעכל את הדברים ואני מאמינה שזה יגיע בשלב מאוחר יותר".
מבחינת השחקנים, נראה שהמינוי של קולודני עבר בצורה חלקה. "אולי זה בגלל שהייתי כבר במערכת, אולי הרזומה שלי או העובדה שהשחקנים מבינים היטב את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים ואת הדחיפות של הדברים, אבל הכניסה שלי לתפקיד הייתה מאוד חלקה", משתפת קולודני. "אנחנו במצב מקצועי לא טוב, מדורגים כרגע במקום הלפני האחרון בטבלה, עם כמה משחקים חסרים. נקודות האור מבחינתי הן שבמשחקים מול קבוצות שמועמדות לעלייה, כמו עירוני נהריה, שיחקנו כמו שווים והפסדנו בהפרשים צמודים, אבל יש לנו עוד הרבה עבודה והרבה מה לתקן. המטרה שלנו היא להישאר בליגה ואני מאמינה שנעמוד בה". קולודני לא מהססת להתייעץ עם השחקנים כאשר היא מוצאת לנכון, מה שכמובן עוזר לה להתחבר אליהם. "יש לי שיטה מקצועית ברורה ובסופו של דבר ההחלטות הן שלי ושל הצוות המקצועי, אבל עוד כשחקנית האמנתי שצריכה להיות תקשורת פתוחה עם המאמן, כשיש היררכיה ברורה וכל אחד יודע את מקומו", היא מסבירה, "מבחינתי אני בתהליך למידה, שימשיך גם בעוד 50 שנה ואם יש שחקנים שיכולים לעזור לי ברמת הניסיון שלהם, אז אהיה טיפשה לא להיעזר בזה, בהבנה שאני זו שמחליטה בסוף, כי זו האחריות שלי".
"פחות אהבתי את הפסטיבל שנוצר סביב המינוי שלי. העדפתי לשים את הזרקור על העובדה שב־2022 מהלך כזה לא היה אמור להיות יוצא דופן, ושיש בזה משהו שגם קצת מצער"
יש הבדל גדול בין לאמן נשים וגברים?
"בלי קשר לכדורסל יש הרבה הבדלים, פיזיים ומנטליים, בין גברים לנשים, ובאופן טבעי זה נכון גם בקשר לספורט. אצל נשים הכול יותר דרמטי, אירוע שקרה על המגרש או בחדר ההלבשה יכול להפוך לדרמה שתימשך כל העונה, בעוד שגברים יכולים ללכת מכות באימון ואז ללכת לשתות יחד בירה באותו הערב. מנגד, אני חושבת שכדורסלניות חושבות, ממושמעות וטקטיות יותר מגברים, אבל חלילה לא אומרת שכדורסל גברים הוא טיפש, ממש לא".
למה כמעט ואין מאמנות כדורסל בישראל, כולל בליגת הנשים?
"מדובר במציאות עולמית, זה לא משהו שהמציאו בארץ. אפילו ב־NBA לקח שנים עד שגרג פופוביץ' מסן־אנטוניו החתים ב־2014 את בקי האמון (שחקנית עבר מצטיינת, הובילה את הקבוצה לאליפות ליגת הקיץ ב־2016, ד"מ) כעוזרת מאמן בקבוצה. אני מאמינה שצריך לבחון את איכות המאמן בלי קשר למגדר, וצריך שיושבי הראש של הקבוצות, שרובם גברים, יהיו אמיצים יותר וייתנו יותר הזדמנויות לנשים, דבר שנכון להרבה מגזרים בחברה שלנו. אני בטוחה שיש אצלנו הרבה יותר מאמנות כדורסל מוכשרות מאשר הייצוג שלהן בפועל".
אהבה מכדור ראשון
המינוי המיוחד של קולודני באשדוד הוא פרק נוסף בסיפור החיים יוצא הדופן שלה. היא נולדה ב־1982 בסאו־פאולו שבברזיל. כעבור שבועיים אימצה אותה משפחה חשוכת ילדים מרמת־השרון, ושנתיים לאחר מכן אימצו ההורים גם את אחיה רון. אביה המאמץ הוא איש נדל"ן ואמה הייתה מהמקימות של מסעדת "רביבה וסיליה" המיתולוגית בעיר. "גדלתי בבית שאין בו סודות ונושאים שלא מדברים עליהם או שואלים בנוגע אליהם, מגיל אפס ידענו שאנחנו מאומצים ושנולדנו בברזיל, ועד היום אין לי מושג איך ההורים שלי הצליחו למנוע ממני את הרגע הטראומטי שבו מושיבים ילד ומספרים לו על זה", היא נזכרת. "אמא שלי מספרת שבגיל שלוש ראיתי אישה בהיריון הולכת ברחוב, ושאלתי אותה איך בעצם עברתי מהבטן של האישה שילדה אותי לבטן שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי הבינה שאומנם הכול פתוח אצלנו, אבל שבגיל שלי אני עדיין מנסה לסדר את הדברים בראש ולמצוא בהם את ההיגיון". לברזיל לא שבה קולודני עד היום. "זה משהו שמתבשל אצלי כבר המון זמן, אני מאוד רוצה לעשות את זה, וזה כמעט כבר קרה לפני שהקורונה שוב דחתה את התוכניות", היא מסבירה. "במשך השנים הייתי מאוד עסוקה בקריירה וזה מסע שיצריך זמן, אני רוצה להיות שם במשך תקופה ולעשות את זה כמו שצריך. חשוב לי לפגוש את האמא הביולוגית שלי ולומר לה תודה. אני רוצה להאמין שלא היה לה קל למסור אותי לאימוץ, ושלאורך השנים עוברות אצלה מחשבות אם היא עשתה את הדבר הנכון. אני רוצה שתראה שאני בסדר, כי אם באמת הייתי ילדה שביעית במשפחה ענייה שלא יכולה הייתה לדאוג לי, הם קיבלו את ההחלטה הנכונה, כי קיבלתי חיים נהדרים".
ספורט היה חלק מחייה כבר מגיל צעיר מאוד. "כל היום הייתי בחוץ עם חברים, התאמנתי בהתעמלות קרקע במשך שש שנים ושיחקתי טניס. הייתי ילדה ביישנית וחסרת ביטחון ועיסוק בספורט היה מקום שבו הרגשתי מאוד נוח", היא נזכרת, לכדורסל הגיעה קולודני כמעט במקרה. "כשהייתי בכיתה ו' מאמנת כדורסל בשם גלית מוסאי, הגיעה לתחרות אתלטיקה של בית הספר שלי וראתה אותי רצה. היא השיגה את הפרטים שלי, התקשרה אליי והזמינה אותי לאימון. "מהשנייה שהחזקתי כדורסל ביד ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות. קשה לי להסביר את החיבור הזה אבל מצאתי את עצמי שם והרבה דברים התחברו – אהבה למשחק, הבנה ולמזלי גם כישרון". היכולת הטובה של קולודני, ששיחקה במחלקת הנוער של רמת השרון, לא נעלמה מעיניו של עדני דגן, מאמן נשים ותיק ומצליח, ששכנע אותה לעבור לעבור בכיתה י"א לתיכון קריית־שרת בחולון, שם הצטרפה למגמת הכדורסל. "עדני אמר שאני החלק החסר בפאזל שלהם כדי לעזור להם לזכות באליפות העולם, וזה שכנע אותי לעשות את המהלך. האליפות ב־1999 התקיימה באותה שנה בירושלים והסתיימה בזכייה מאוד מרגשת שלנו", היא נזכרת, "אחרי משחק רבע הגמר סבתא שלי נפטרה, וזה היה מאוד קשוח, אבל בסוף ויתרתי על הלוויה וחזרתי לירושלים כדי להמשיך לשחק עם הקבוצה. בגמר ניצחנו קבוצה מטורקיה, עם שחקניות שעשו בהמשך קריירה נהדרת ביורוליג ובנבחרת הטורקית, ונחמד לפעמים להסתכל אחורה על הדברים האלה". באותו הזמן קולודני כבר הייתה חלק מסגל הקבוצה הבוגרות של א.ס. רמת־השרון, אחת מקבוצות הנשים המצליחות בכל הזמנים, שאליה צורפה כבר בגיל 14. "בשנה של אליפות התיכונים זכיתי איתן בדאבל ראשון (אליפות וגביע, ד"מ) והייתי חלק מההעפלה ההיסטורית לגמר גביע רונקטי, שבו הפסדנו במפגש כפול לגראן קנריה הספרדית", היא נזכרת, "בגלל שהייתי עדיין צעירה מאוד, בתקופה ההיא יותר התאמנתי מאשר שיחקתי בפועל, בעיקר במפעלים האירופיים, אבל עדיין עברתי הרבה חוויות וגם זכיתי לשחק ביורוליג".
"אני מאמינה שצריך לבחון את איכות המאמן בלי קשר למגדר, וצריך שיושבי הראש של הקבוצות, שרובם גברים, יהיו אמיצים יותר וייתנו יותר הזדמנויות לנשים"
סך הכול שיחקה קולודני בליגה הבכירה קרוב ל־22 עונות, שבהן זכתה בשבע אליפויות במדי רמת אשדוד, אליצור רמלה, הפועל תל־אביב ומכבי אשדוד, בנוסף לארבעה גביעי מדינה. ב־2007 חתמה על חוזה בקבוצה פולנית, אך בשל נסיבות משפחתיות והצעה לחוזה ארוך טווח מרמת־השרון, בחרה להישאר בארץ. בסיומה של אותה עונה זכתה בתואר השחקנית השישית של העונה, ושנה לאחר מכן לחמישיית העונה הראשונה. ב־2018 החליטה לתלות סופית הנעליים ולפרוש ממשחק פעיל. "הייתי שחקנית דעתנית מאוד, אני תמיד עושה הכול עם הרבה תשוקה והייתה לי קריירה יפה, אבל במבט לאחור אני חושבת שהייתי צריכה להיות שחקנית טובה יותר", היא מנתחת, "במשך שנים היו לי הרבה שדים בראש שהייתי צריכה להתמודד מולם, ולקח לי הרבה זמן להבין שאני טובה. הייתי צריכה לא לוותר על יציאה לאירופה, להעז יותר, לא לפחד להיכשל ופשוט לנסות. אני עדיין מרוצה ממה שעשיתי, אבל אם היה לי אז את הביטחון העצמי שיש לי היום, אני בטוחה שהייתה לי קריירה אחרת".
מה מבחינתך היה רגע השיא בקריירה?
"בעונת 2011/12 שיחקתי במדי אשדוד במשחק החמישי בסדרת הגמר מול רמלה, שהייתה אז קבוצת־על בתקציב ענק, והכרעתי את המשחק מקו העונשין אחרי הארכה, נבחרתי לשחקנית המצטיינת של המשחק וזכינו בתואר הראשון של המועדון. אני גאה שבמשך עשר שנים הייתי חלק מנבחרת ישראל, וזכיתי לשחק בשלוש אליפויות אירופה, הישג שהוא ממש לא מובן מאליו. אני גם אוהבת את העובדה שבכל עונה מלאה ששיחקתי הגעתי עם הקבוצות שלי לפחות לחצי גמר הפלייאוף, גם כאשר לחלקן היו תקציבים די נמוכים".
דרושים גברים אמיצים
זמן קצר לאחר הפרישה חזרה קולודני לקבוצת נעוריה, שם מונתה לתפקיד עוזרת המאמן. "כבר כששיחקתי בנבחרת העתודה, אחד המאמנים שם אמר לי שאני חייבת יום אחד לאמן, כי אהיה המאמנת הכי טובה בארץ, וזה משהו שחזר על עצמו לאורך השנים", היא מספרת, "זו חתיכת משקל לשים על מישהו, וזה ייצר עוד לחץ מבחינתי, בנוסף למחשבות האם אומרים לי את זה כי מנסים לרמוז לי לפרוש. בלי קשר, תמיד ידעתי שארצה לאמן והמעבר היה עבורי מאוד רגיל וטבעי. זה לא שידעתי מיד איך בדיוק לעשות את הדברים, אבל כן היה לי ברור איך אני רואה את המשחק ואיך אני רוצה שיאמנו אותי. חשוב לי גם להחזיר לעולם הכדורסל על כל החוויות שעברתי בזכותו, אנשים נהדרים שהכרתי, ותקופות טובות, לצד פחות טובות".
מה צריך לעשות כדי לקדם את כדורסל הנשים בארץ?
"התקציבים שהמדינה נותנת לכדורסל הנשים חייבים להיות גבוהים יותר, בטח בכל מה שנוגע לטיפוח הדור הצעיר, עם מאמנים טובים והשקעה נכונה. צריך להגדיל את מספר הזרות בקבוצה ולהפוך את הכול למקצועני יותר, כי אם שחקנית צריכה לעבוד כל היום לפני האימון, היא לא באמת יכולה להתקדם. כרגע אין מספיק ישראליות ברמת הליגה הבכירה, מה שאומר שלרוב הקבוצות אין אפילו סגל מלא לאימון ראוי, איך הכדורסל אמור להתקדם ככה? היו תקופות שהענף היה במצב הרבה יותר טוב ובעלי הקבוצות צריכים לקבל החלטות נכונות ולקחת אותו שוב קדימה".
השאיפה שלך עכשיו היא להמשיך לאמן קבוצות גברים?
"עד הרגע שבו קיבלתי את המינוי, מעולם לא חלמתי או עברה בי מחשבה שאני רוצה לאמן גברים. שמחתי להצטרף לאשדוד, וגיליתי שמבחינת התנהלות המועדון עצמו, אולי פרט להבדלי תקציב, אין הבדלים גדולים בין קבוצת נשים לגברים. מה שכן הפתיע אותי הוא שעכשיו אני כן רוצה לאמן גברים ושיש לי חלום חדש. אני אוהבת לאמן גברים ונשים ומקווה שבקיץ הקרוב אקבל הרבה הצעות ואופציות, אני לא רוצה להגביל את עצמי".
"אם שחקנית צריכה לעבוד כל היום לפני האימון, היא לא באמת יכולה להתקדם. כרגע אין מספיק ישראליות ברמת הליגה הבכירה, ולרוב הקבוצות אין אפילו סגל מלא לאימון ראוי, איך הכדורסל אמור להתקדם ככה?"
את רואה סיכוי שקבוצת כדורסל בליגת העל לגברים תמנה אישה לתפקיד המאמן?
"זה עניין של תהליך שלא יקרה ביום אחד, וצריך להתחיל כשאישה ראשונה תצורף לצוות מקצועי של קבוצת גברים בליגת העל. צריך שהיא תחווה את המקום הזה, תבין ותלמד תוך כדי תנועה, בתקווה שאם היא תהיה טובה ומתאימה מקצועית – היא תזכה לקידום הראוי לה. אני רוצה לחיות בעולם שיש סיכוי ממשי שזה יקרה ושוב, בשביל זה דרושים גברים אמיצים".
מה את אוהבת לעשות, שלא קשור לכדורסל?
"אין לי הרבה חיים עכשיו כי אני בעיקר עובדת, אבל זו ממש לא תלונה מבחינתי. אני מאוד מתעניינת בעולם הנדל"ן, ומקווה עם הזמן לעסוק בזה יותר. התחלתי ללמוד לאחרונה לנגן על פסנתר ואני חולמת לנגן יום אחד לאמא שלי יצירה קלאסית שהיא אוהבת. יש בי משהו מאוד יצירתי בראש שאני מנסה עכשיו להוציא החוצה, וזה נותן לי רגע של שקט ושפיות. אני גם מקווה שבעתיד אקים עמותה כדי לעזור לילדים לקבל אפשרויות להשכלה, למקום בטוח, לארוחות חמות. יש המון רוע וחוסר הגינות היום בעולם שמפריעים לי, זו גם הסיבה שחוץ מסדרות וסרטים אני לא רואה יותר טלוויזיה, ואני מקווה שאצליח לתקן עוולות ולהפוך את העולם למקום קצת יותר טוב".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"בשנים האחרונות אני עוברת סוג של תהליך רוחני, בהבנה שיש דברים שגדולים מאיתנו, וזה סוג של חיפוש אינסופי. אני מאוד אוהבת לעשות מדיטציות, שעוזרות להשקיט דברים ונותנות מנוחה לראש, ונמצאת בתהליכים להבין מה זה אושר בשבילי, ולאפשר לעצמי את האופציה להיות מאושרת ולהבין שמגיע לי להיות. זה לא שהחיים שלי רעים חלילה, אבל אני עדיין לא יכולה לתת לזה מספר".
