הסדרה "עולם קטן" מבקשת לבדוק את ההורות שלנו. עד כמה אנחנו מפתחים את ילדינו להיות עצמאים, יצירתיים, ובעלי יכולת התמודדות רגשית. או כפי שאומרת פרופ' ענת שושני לעמיתתה להנחיית הסדרה, דוריה למפל: "עד כמה אנחנו, ההורים, יכולים להביא את הילדים שלנו להיות האנשים המבוגרים שהם יהיו בגיל ארבעים, חמישים ושישים". אבל הקריאה לבחון את ההורות שלנו בצורה מתווכת כל כך, פסיכולוגית כל כך, עוררה אצלי אנטגוניזם שכמעט גרם לי לרצות להפסיק לצפות.
הפתיח הנחמד דווקא מספר על תרבויות שונות בעולם ועל צורת גידול ילדים מגוונת, אבל כבר בתחילת הסדרה הקריין אומר "בואו נראה האם עדיין מחנכים להבדלים בין גברים לנשים". מהטון הדידקטי והמוסרני עולה התחושה שבאנו לבדוק תרבויות אחרות מעיניים שופטות של תרבות אחת – שלנו. אגב, הטון הדידקטי ילווה אותנו במשך כל הפרק.
בפרק הראשון הילדים, בני חמש עד שמונה, מקבלים משימה – לחצות את פארק הירקון. הם מקבלים מפה לניווט בפארק ובהמשך כרטיס לאוטובוס. זה קצת זלזול בצופים, שמצופה מהם להאמין שהילדים אכן חצו את הפארק לבד, עלו על אוטובוס ונסעו בו, כשברור שצוות ההפקה איתם כל הדרך. גם אם הילדים נפרדים מההורים בדמעות שליש, הרי הצלם, איש הסאונד ובוודאי עוד אדם או חמישה הולכים איתם את הדרך, דואגים שאף אדם זר לא ייגש אליהם ויציע סוכרייה ושכולם יעלו עם הצלמים על האוטובוס הנכון.
כדי שנרגיש את הפער בין ילדים שמורים ומפותחים במדינות המערב לילדים עצמאיים המתמודדים עם אתגרי הטבע, מוקרנים קטעים של ילדים בסין הנוסעים לבית ספר בקרונית תלויה מעל נהר, וזאטוטים בנמיביה האוחזים במצ'טה, הולכים לחפש עצים ומדליקים אש כבר מגיל שלוש. הרגעים היפים הללו ספורים מדי. ההשוואה והדידקטיות גרמו לי להתגעגע לספרי "אלה קרי הילדה מלפלנד", שבהם קראנו על חייהם של ילדים במקומות רחוקים והסקנו בעצמנו את המסקנות על חיינו, בלי התיווך המוסרני.
המשפחות מגוונות, כמיטב המסורת הישראלית – דתיים, ערבים, זוג אמהות. זה לא המקום לשיח זהויות, אבל כשמשפחה ערבייה אומרת בעברית רהוטה שהם מאמינים לגמרי בערכי המערב ומחנכים לאורם, זה לא בדיוק עוזר לרב־תרבותיות. עניין אותי האם הם באמת מדברים ביניהם רק עברית כמו שמוצג בסדרה (נראה שלא, כי הדיבור בין הילדים לא היה שוטף כמו שפת אם) ואם לא – אז למה לקחת מהם את הערבית ולצמצם להם את יכולת הביטוי?
תהייה עלתה גם במשפחת האמהות האקטיביסטיות. כאשר אחד הבנים מפהק, צוחקת אחת האמהות ואומרת: "הנה, זה גבר!" והאם השנייה ממשיכה: "בדיוק כשאני באמצע לומר משהו חשוב". אחר כך הם מכינים יחד שלטים להפגנה על קבלת האחר. זה הרי לא סובלני ובטח שלא שוויוני.
"בפרקים הבאים", מבטיחה הסדרה, ימשיכו הילדים "להתמודד עם עולם המבוגרים – ניהול תקציב, בחירות, התמודדויות רגשיות. האם הם יצליחו במשימות?" למרות שתמיד כיף לראות ילדים יפים ואינטליגנטים על המסך, אני, לפחות, לא אמשיך כדי לגלות את התשובה.
עולם קטן, ראשון, 21:10, כאן 11
