זה הסיוט של כל הורה. לאבד ילד. וב"צורתה של משפחה" זה קורה די מהר. בעמוד 40, אחרי היכרות עם הדמויות הפועלות, פרם בן השמונה מוצא את מותו בבריכה המשפחתית שבבית בקליפורניה. מעתה תסתחרר משפחת אולנדר הקטנה, תתרסק לרסיסים וגם תנסה לבנות את עצמה מחדש. לא מעט ספרים עוסקים באובדן של בן משפחה, והסכנה הספרותית היא לחיצה על בלוטות הרגש על חשבון ספרות טובה. במקרה של שילפי סומאיה גוודה ("הבת הסודית", "הבן הטוב") זה לא קורה. היא מצליחה לנווט בחוכמה, רגישות ועדינות בין הדגשת הכאב הבלתי נתפס והיגון העמוק לבין עלילה מגובשת שמחזיקה את הקורא גם בלי גלישה למלודרמטיות יתר.
ארבע דמויות בהרכב הקאמרי של משפחת אולנדר. האם, ג'איה, ילידת הודו, חשבה שהצליחה להתנתק משורשיה ולהיטמע בחברה האמריקנית. מותו של פרם מפורר את כל מה שחשבה שבנתה עם השנים, והיא חוזרת לשורשיה במקביל להתרחקות גוברת מבעלה קית'. קית הוא בנקאי שאפתן שמהלך כל העת על הקו הדק שבין אסור למותר. מותו של פרם מערער את עולמו וגורר אחריו גם הסתבכות פלילית.
ג'איה וקית' מתגרשים, אבל לאחר כמה שנים יאחדו כוחות כדי לנסות להציל את הגיבורה השלישית בסיפור – בתם קרינה. היא הייתה בת 13 כשפרם טבע, ובעצם הייתה אחראית עליו כשההורים לא היו בבית. תלאותיה של קרינה תופסות את לב הספר, והסופרת מפליאה לתאר את תהליך שקיעתה של נערה שהיה לה הכול, עד שברגע אחד לא נותר לה דבר.
הגיבור הרביעי הוא פרם עצמו. הילד שטבע בבריכה מגיח למונולוגים שנשמר בהם האיזון הדק והחשוב בין דרך מחשבה ילדותית ותמימה מצד אחד לתובנות עמוקות והרות גורל מצד שני. הוא מלווה את קורות המשפחה מתוך אמפתיה וסלחנות שמעלות לא פעם דמעות, אך במקביל מבין היטב שאין בכוחו לסייע או לשנות את המציאות.
מבין הגיבורים, רק פרם מדבר בגוף ראשון. בחירה מעניינת שהייתה עלולה להפריע לשטף הקריאה, אך ההבחנה הברורה בין החיים למתים ובין החיים לבין עצמם הופכת את ההחלטה הזו למנוע עלילה משני שמוסיף לה לא מעט.
זהו ספר מרגש הנקרא בשטף ומעורר מחשבות על המרכיבים שמהם עשויות משפחות, ועל הדרך של החיים (והמוות) לפרק אותם ולהרכיבם מחדש. שום דבר אינו ברור מאליו בדרך החתחתים שבה בני משפחתו של הילד המת אמורים ללכת, ושום דבר גם אינו מיותר בה. אם בכל זאת להצביע על נקודת חולשה בספר, זו טמונה בסיום, כשהסופרת מנסה להדק את הקצוות קצת יותר מדי. אפשר להבין את הרצון לסיים בתמונה אופטימית הנפקחת לאופק, אבל זו מעט פוגמת בכל מה שקרה לפני כן. אין צורך. מי שהגיע עד הלום יוכל – וגם צריך – להישאר עם כמה דפיקות לב, עם כמה שאלות שהוא שואל על משפחתו וילדיו. המילים הממש־אחרונות בספר הן דברי סיכום של פרם, הילד המת, ויש בהן אמת גדולה וחמלה קורעת לב, שיגרמו לי לחזור ולקרוא את הספר כולו שוב מתישהו.
