לקראת עשרה בטבת: שורד השואה אהרון וייס בעדות מטלטלת

בן 11 היה אהרון וייס, אנדור, כאשר ראה צעירה יהודייה כורעת ללדת, שמע את זעקתה, ראה את התינוק שנולד ואז את החיילים הגרמנים מגיעים. "בכל עשרה בטבת אני אומר קדיש על יהודים רבים אבל השנה, כבר למעלה מעשרה לילות, הצעירה מופיעה אצלי כל לילה בחלומות ואני כמעט לא מצליח לנשום".

לפני כשנה חשף לראשונה אהרון וייס את סיפור חייו בימי השואה בפני הסופר, המחנך והפובליציסט, עמנואל בן סבו. וייס, כיום בן 92, תיאר לראשונה את הימים האפלים כילד צעיר כאשר אביו גזר את פאותיו, העניק לו את השם ההונגרי "אנדור" וכך החליף בעצם את זהותו מיהודי להונגרי.

אהרון סיפר על הרגע בו ירו למוות חיילים גרמניים באביו, על היתמות, הדלות והתושייה שלו כילד הקטן, רק בן עשר, כשבכל לילה יצא מהמרתף להביא אוכל לעשר משפחות יהודיות שהסתתרו במרתף. הוא בחר לספר ולשתף רק במעט מהזוועות ומההתמודדויות אותן חווה כילד בימי החושך הנורא. את המעט מן המעט מסיפורו העלה הסופר עמנואל בן סבו על הכתב בספר ילדים "אנדור", אשר יצא בהוצאת "עכשיו אפשר".

ביום שלישי, עשרה בטבת יחול יום הקדיש הכללי. כבכל שנה ביום זה מתעטף אהרון בשתיקה ובכאב אינסופי, הוא קורא את הקדיש ורעד בקולו, כולם עוברים לפניו ביום הזה.

אמש (מוצאי שבת) החליט אהרון לפתוח עוד מנעול במגירות ליבו. "אהרון הזמין אותי למקומו הקבוע בבית הכנסת המרכזי בעפולה. לאחר מילות הנימוסים הרגילות סיפר לי אהרון על החלומות הפוקדים אותו שוב לקראת יום הקדיש הכללי", משתף בן סבו בהתרגשות רבה. "רציתי לנצור את הסיפור הזה עד יומי האחרון כמו עוד סיפורים שירדו עימי לקבר, אבל אני מרגיש צורך לשתף אותך בו, כדי שאתן לצעירה ולתינוקה יד ושם לזיכרון עולם. אני לא מפסיק לראות את הפנים של הצעירה, את השמלה שלבשה, את הזעקה כשילדה, את היריות בה ואת הטחת התינוק בן חמש הדקות", סיפר אהרון כשדמעות שוטפות את פניו.

"הייתי עם עוד ארבעה נערים הונגרים, בן אחת עשרה בלבד, הם כמובן הכירו אותי כאנדור, ילד הונגרי, חיפשנו ביחד מקומות מהם ניתן לגנוב אוכל בלי להיתפס. נכנסנו לחצר של בלוק במחנה בעיר טורדה בו הכניסו את כל היהודים, פתאום ראינו בחורה צעירה יורדת במהירות מהקומה העליונה וכורעת ליד קיר הבניין, היא זעקה צעקה אחת גדולה והתינוק או התינוקת יצאו לאוויר העולם. אני זוכר איך עמדתי שם קופא על מקומי, כשלפתע נעצר רכב ובו חיילים גרמנים. אחד החיילים רץ לעברה של היולדת לקח את התינוק וניפץ אותו לעבר חלון הזכוכית שהיה שם, אחר כך ירה בצעירה האומללה והלך. ארבעת הילדים ההונגרים שהיו איתי מחאו כפיים בהתלהבות לאותו חייל, אני לא יכולתי לשאת זאת, נפרדתי מהם ומאותו הרגע ניתקתי איתם כל קשר".

אהרון סיים את סיפורו מתייפח ואמר: "כעת ממרום גילי, אני רוצה שייזכרו את הצעירה ותינוקה גם אחרי שאחזיר נשמתי לבוראי".