מי זו לילית: המדריך לשדים ולרוחות היהודים

הנציגה שלנו בהוליווד

סיפור לילית מימי הביניים משלב כמה דמויות קדומות יותר. אגדה הנפוצה בקמעות ובקערות השבעה מתקופת חז"ל מספרת על סממית, שהיו לה תריסר בנים ואת כולם הרג שד בשם "סידרוס" (ברזל ביוונית). שלושה מלאכים רדפו אחריו, תפסו אותו, והשביעו אותו שבכל מקום שמזכירים את שמותיהם – לא יוכל להזיק לתינוקות. בגרסאות אחרות, סממית עצמה הופכת לשדה ההורגת תינוקות כנקמה על מות ילדיה, והיא זו שהמלאכים תופסים ומשביעים.

מבנה עלילתי זה התחבר עם מסורות על בנות הזוג של אדם הראשון. הגמרא מספרת שלאחר הגירוש מגן עדן אדם הראשון "הוליד רוחין ושידין ולילין" (עירובין י"ח ב), כשלפי השמועה הפרטנרית הייתה "לילית ששמה פיזנא". מדרש אחר מספר שחוה נבראה פעמיים – "חוה הראשונה" נוצרה מן העפר, אך לא הייתה ביניהם כימיה והיא חזרה אל העפר, אך חוה השנייה, שנבראה מן הצלע, היא ששבתה את ליבו (בראשית רבה כ"ב ז).

כל השדות והאקסיות הללו מצאו את דרכן אל בן סירא והתמזגו יחדיו לדמותה של לילית מלכת השדים שזכתה לתהילת עולם.

 

קערות השבעה

כמו לכלוא ג'וק

קערות ההשבעה שימשו את יהודי בבל (וגם את תושביה הלא יהודים) בתקופת חז"ל: אדם היה מגיע לסופר, שבזמן שלא כתב מזוזות או ספרי תורה היה משלים הכנסה מהצד, וזה היה כותב לו קמע בספירלה על קערת חרס עם ציור חמוד של השד באמצע. את הקערות היו קוברים כשהן הפוכות בחלקים שונים של הבית, כדי לכלוא את השדים תחתיהן – קצת כמו להפוך כוס על ג'וק מגעיל. קערות ההשבעה עברו מן העולם עם הכיבוש המוסלמי, אולם אם תבקשו לראות אותן גם היום, שימו פעמיכם למוזיאון ישראל או למוזיאון ארצות המקרא.

 

יוסף שידא

השד החנון

שדים הם באמת מפחידים וגורמים למחלות, צרות ומסיבות חנוכה בגן של הילדים, אך לא כולם כאלה: חז"ל מספרים לנו על שד חביב בשם יוסף שידא (וכן על יונתן שידא שאולי זהה לו ואולי לא). יוסף הוא שד שחובש את ספסלי בית המדרש, בקיא בהלכה ומעדיף להתאבק באבק רגליהם של חכמים מאשר להתהולל עם בני מינו. בקיצור – שד חנון. הוא מופיע בגמרא (עירובין מ"ג א) כמי שמדגים את הלכות תחום שבת, כאשר אותן הלכות נאמרו באותה שבת הן בסורא והן בפומבדיתא, ומציעים שאולי היה אותו תלמיד יוסף שידא ולכן היה יכול לעבור במהירות, בו ביום, מרחק גדול כל כך. הוא אף מספר לחכמים על החוקים של השדים, למשל איך הם פוגעים במי שאוכל או שותה דברים ב"זוגות": "בשניים – אנחנו הורגים, בארבעה – לא הורגים, בארבעה מזיקים" (פסחים ק"י א). שטינקר.

 

אשמדאי

 החיקוי האפל של שלמה המלך

סלבריטאי שדים נוסף הוא אשמדאי, מלך השדים היהודים. דמויות נוספות במסורת טענו לכתר מלך השדים (למשל, "אליסור בגדנא"), אך אשמדאי היה המנצח הגדול. הוא פרץ לתודעה הציבורית באגדה שבה מככבים הוא ושלמה המלך (בבלי גיטין ס"ח א), שזכתה לעיבוד נפלא של ביאליק ב"אגדות המלך שלמה": כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש נזקק לשמיר (תולעת שביכולתה לבקע סלעים) משום שנאסר להשתמש באבנים שעלה עליהן ברזל. כדי להשיג את השמיר שר צבאו של שלמה, בניהו בן יהוידע, רוקן את המעיין שממנו אשמדאי שתה מים ומילא אותו מחדש ביין. כאשר ירד אשמדאי משמיים כדי לשתות, השתכר ונלכד על ידי בניהו בן־יהוידע. אשמדאי גילה לשלמה איך להשיג את השמיר, אולם כחלק מגאוותו של שלמה הוא התנשא על אשמדאי ושאל אותו במה השדים חזקים מבני האדם. אשמדאי אמר שיראה לו אם רק ייתן לו את טבעת החותם שלו. שלמה הסיר את הכבלים, אך אשמדאי בעט בו והעיף אותו לקצה הארץ, ואילו את הטבעת זרק בים. אז ישב אשמדאי על כס מלכות שלמה ולבש את דמותו, וחז"ל אומרים שכל החטאים המיוחסים לשלמה בספר מלכים למעשה נעשו על ידי אשמדאי. בסופו של דבר שלמה הצליח להשיב לעצמו את הטבעת ולחזור לכס מלכותו.

על אף עלייתו לגדולה של אשמדאי, את דרכו הוא התחיל בתור שד פשוט הרבה יותר. הוא נזכר לראשונה בספר טוביה (סיפור מימי בית שני שאצל הנוצרים נכנס לכתבי הקודש ואצלנו התקבל במקבצי המדרשים), ומתואר כלא יותר מאשר שד מזיק ואקראי. טוביה, גיבור הסיפור, מבקש להתחתן עם שרה בת־דודו, אך דודו מזהיר אותו שכל מי שנישא לשרה מת בליל הכלולות. טוביה שורף דג בחדר המיטות ומגרש כך את אשמדאי שהסתתר בתוכה ותכנן לקטול את החתן הטרי. במדרשים עוד יש זכר לאשמדאי השד הצעיר והשובב, אך ברוב המקורות הוא מוצג בתור מלך השדים השולט ביד תקיפה. בימי הביניים הוא אף קיבל קידום נוסף – "אשמדאי" הפך להיות התואר הקבוע של מלך השדים, כמו "פרעה", ויש מקורות מימי הביניים המונים שושלת של 13 "אשמדאים" עד זמנם! לפעמים כותבי קמעות התגוננו מטענות לקוחותיהם שהקמעות לא עובדים בכך שכנראה בדיוק התחלף המלך, ובגלל שאינם מכירים את שם אשמדאי החדש, הקמע קצת מקרטע.

בניגוד ללילית ולשדים אחרים, הקמעות בדרך כלל אינם מגינים מפני אשמדאי, אלא להפך: מגייסים אותו כדי לרסן שדים המזיקים לבני אדם. לדוגמה, יש קמעות בצורת חרב שמזכירים את "חרבא דאשמדאי" המגן מפני השדים, או אף אזהרה לשדים שאם יתקרבו נלשין עליהם למלך. עם כל הצרות שהוא עושה, בסופו של דבר אשמדאי הוא מלך שומר חוק שאפילו קובע עיתים לתורה, והוא רוצה סדר בממלכתו, לא "שד הישר בעיניו יעשה". על כך נאמר בגמרא "אשמדאי מלך השדים… והמלך לא נקרא מזיק" (פסחים ק"י א).

הדואליות בדמויות מלכי השדים באה לידי ביטוי בסיפור על מותו של אחד האשמדאים בגזרות תתנ"ו. לסיפור גרסאות רבות אך עיקרה ששלושה זקנים בלתי מוכרים עברו בעיר וספדו ואמרו קדיש, ואיש לא ידע על מי הם בוכים. עד שהתברר שהזקנים הללו הם אברהם, יצחק ויעקב שספדו לאשמדאי שבא בראש צבאו וניסה להגן על קהילה יהודית מפני הצלבנים, אך נכשל, ודם השדים הירוק ניגר על המדרכות.

 

דיבוקים

 אויה הגזירה

המאה ה־16 הייתה תקופה יפה להיות דיבוק בה. העיסוק הגובר בקבלה מוביל לעניין הולך וגדל בנשמה ובגורלה אחרי המוות, וגל של תיעודי דיבוקים ושדים מציף את אירופה בספרונים דידקטיים בעיקר ביידיש, בעלי לשון סנסציונית, ועם מסר חינוכי וברור. בדרך כלל הם הכילו סיפור על נערה שחטאה בחטא פעוט למדי כמו לשכוח ברכה לפני האכילה, כעס או צעקות, או חוסר הקפדה על ניקיון. דרך החטא הקטן הזה התיישב בגופה דיבוק שגורם לה לפרכוסים, עמידות ראש, וכוח בלתי טבעי. הדיבוק מדבר מגרונה בקול אחר ולפעמים גם בשפה אחרת, ומספר דברים שהנערה לא הייתה יכולה לדעת. להצלה מגיע רב או דמות מגרש ומקובל שמדובב את הדיבוק. הדיבוק בדרך כלל מספר למגרש ולקהל במה חטא שכך נגזר עליו לשוטט בעולם, מתאר עולמות עליונים ומופלאים, ולבסוף היה מתרצה לעזוב את הגוף הפונדקאי שלו תמורות אמירת קדיש או מתן צדקה באופן שיכפר על חטאיו ויאפשר לו להיכנס לגיהינום.

חשוב להבחין כאן בין דיבוקים ושדים. דיבוק הוא נשמתו של אדם שהיה חי בעבר, מת ולא התקבל לגיהינום משום שהגיהינום ממרק את החטאים ולכן הוא תחילת תהליך הקבלה לגן עדן. לעומת זאת שדים הם יצורים מקבילים, שמעולם לא היו אנושיים ולכן יש בהם "אחרות". ההבדל הזה משמעותי כדי להבין פער מרתק בין ספרות גירוש הדיבוקים היהודית מול ספרות גירוש דיבוקי השדים הנוצרית: בנרטיב הנוצרי, גיבור הסיפור הוא למעשה הכומר, הדמות המגרשת, וקורבן הדיבוק נענש על חטא או נרדף על ידי מכשפים. בנרטיב היהודי הגיבור הוא הדיבוק עצמו והחטא שמחולל את העלילה הוא שלו. במידה מסוימת, יהודים מחבבים את הדיבוקים שלהם ומגלים הזדהות איתם, ולכן הם גיבורי הסיפור.

הגלגול הפופולרי של דמות הדיבוק למחזה הידוע "הדיבוק" נעשה בידי ש' אנ־סקי (שלמה זיינביל רפופורט), סופר ומחזאי יהודי ברוסיה שגילה עניין בתחייה הציונית וניסה לבטא את רוחו של העם דווקא בפולקלור שלו. הוא ערך ראיונות ותחקירים בקרב כפריים ועיבד את הסיפורים שלהם לגרסה המודרנית של חנה רובינא.

 

קמעות

מן המומחה בלבד

בניגוד לאירופאים שהעלו בשמחה כל עוסקת בנסתרות על המוקד, המסורת היהודית נטתה לפרש את הפסוק "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב ז) כאיסור על כישוף התקפי ופגיעה בזולת, בעוד קמעות ושימוש בהם כדי להתגונן מפני התקפה נחשבו כמו ביקור אצל רופא. עד כדי כך שבמסכת שבת דנה הגמרא בשאלה אם מותר לצאת בשבת עם קמע, ומגיעה למסקנה שמותר לצאת בקמע שכתב מומחה ושהוכיח את יעילותו מספר פעמים (שבת ס"א א).

קמעות נכתבו על כל דבר כמעט: נייר, קלף, נחושת, כסף, זהב, חרס, ובדרך כלל נישאו על גופו של מי שעליו ביקשו להגן ולפעול למענו, או שהיו כתובים או מוטמנים בביתו. בדרך כלל קמעות כוללים שמות קדושים של הקדוש ברוך הוא או של מלאכים ובקשות שיגנו על האדם, או השבעות ואיומים על השדים שלא יזיקו. בדרך כלל נוספים פסוקים המקובלים כבעלי סגולת הגנה, ובעיקר זכו לפופולריות תהילים צ"א, שמע ישראל וברכת כוהנים.

ספר "רזיאל המלאך" ידוע במיוחד כמקור להנחיות לכתיבת קמעות, גם אם מעט בעייתיות משום שהן כוללות פרקטיקות שדעת המונותאיזם אינה נוחה מהן. גם אם לא רבים אכן משתמשים במתכונים המצויים בו, הדורשים מצרכים נדירים כמו ליבו המדמם של אריה, הספר עצמו משמש בתור קמע – מקובל שבית שהספר מצוי בו – לא יישרף.

עם השנים גם טכנולוגיית הקמעות השתפרה, ובשנות השמונים בווילנא היו קמעות שהודפסו מראש עם שורות ריקות רק להשלמת השמות הפרטיים של הקונים.

עם הגעת הקורונה הפיצה מפלגה מסוימת קמיע הגנה מפני הנגיף בהדפסה כסופה ומהודרת, וכאשר העמיקו הסגרים במו עיניי ראיתי קמעות להדפסה ביתית עוברים בווטסאפ.

מתי יהודים התחילו להשתמש בקמעות? בתנ"ך הם לא מוזכרים, אך בכתף הינום בירושלים נמצאו במערת קבורה שני גלילי כסף זעירים מסוף ימי בית ראשון, שכתוב עליהם בכתב עברי עתיק נוסחאות הגנה מפני ה"רע", הדומות לברכת כוהנים ולפסוקים נוספים. כיום תוכלו לראות אותו במוזיאון ישראל, ובחיקויי רפליקות בדוכני אומנים בירושלים.

 

 

עין הרע

עיניים שלי

בתרבויות רבות רווחת האמונה שיש בכוח המבט והקנאה לפגוע באדם או ברכושו. העין הרעה פוגעת דווקא באנשים מצליחים או בעלי סממנים חזותיים יפים או מושכי תשומת לב. לכן יש להיזהר ולא להשוויץ או להתפאר בהישג, משום שדווקא אז אנחנו פגיעים ביותר. כך לדוגמה נזהרים מאוד מלספר בשבחו של תינוק ולא להחמיא למראהו. בארצות האסלאם הצבעים כחול וטורקיז נחשבים למגינים מפני פגיעה, ובערים מסוימות, בעיקר בצפת, אפשר לראות שבעבר חלקים נרחבים מן הרחוב היו צבועים בתכלת.

הגנה אחרת היא החוטים האדומים, שמוכרים לכל עובר אורח לצד הכותל. מטרת הצבע האדום והעז היא למשוך את תשומת הלב ואת העין, וכך למנוע מאנשים לעשות עין הרע לעצמם.

במסורת היהודית אין עין הרע שולטת ביוסף ובצאצאיו, על פי ברכת יעקב ליוסף "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מ"ט כב), ולכן אם אדם חושש מעין הרע, יאמר שהוא מזרעו של יוסף (ברכות נ"ה ב). פרקטיקה נפוצה אחרת היא גירוש עין הרע באמצעות עופרת: המטופל יושב מכוסה במגבת (כהגנה מפני תאונות עבודה), ומעל ראשו שופך המטפל עופרת רותחת לתוך סיר מים. על פי צורת ההתקשות של העופרת ניתן לקבוע האם יש עין הרע ולסלק אותה.

 

לזמן שדים

מה שקורה במעברים

תחום שלטונם של השדים נמצא בגבולות, באזור האפור. לא בדיוק פה, אבל לא בדיוק שם, במעברים המועדים לפורענות. הם שייכים לאזורים שמחוץ ליישוב, לזמנים שאינם בדיוק זמנים מוגדרים, לכן הגיוני מאוד שהשדים והמזיקים נבראו בין השמשות (אבות ה' ו). במחזור החיים אירועים שונים מבטאים מעברים, ולכן חשוב להתחמש היטב בהגנה המתאימה בלידות, חתונות, לוויות ובכלל בטקסים המעבירים אדם משלב אחד לשלב אחר. למקפידים ראוי להישמר גם במעמד סיום תואר.

יש הרואים בשבירת הכוס תחת החופה או שבירת הצלחת באירוסין גם אמצעי הגנה על הזוג הצעיר (למורת רוחם של הדרשנים על חורבן הבית). במנהגי החברה קדישא בירושלים כאשר מלווים לקבורה גבר מקפידים שבניו לא ילכו אחרי המיטה, משום ששם הולכים כל בניו השדים שגם הם מקיימים מצוות כיבוד אב, ויש חשש שהם יפגעו באחיהם האנושיים. כדי להימנע מסכסוכי ירושה עם אותם בנים־שדים, נהגו שמניין גברים יקיף את המיטה שבע פעמים תוך כדי אמירת הפסוק "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כ"ה ו), והשלכת מטבעות או אבנים קטנות מחוץ למעגל.

כפי שאמרנו קודם לכן, ליליות מסוכנות בעיקר לתינוקות רכים. במסורת תימן ישנו מנהג להגנה על היולדת ותינוקה דווקא מפני שדה אחרת, הגרינייה או זניחייה. השדה הזאת מועילה ומיטיבה לאישה כאשר היא הרה, אך הופכת למסוכנת לתינוק לאחר הלידה. על כן חודש לאחר הלידה האישה עומדת על מפתן ביתה וזורקת לאחור, בלי להביט, ענף של עץ מסוים ומורה לשדה ללכת לאישה הרה אחרת, עד שזו בתורה תלד ואז היא בתורה תעשה את אותו הדבר.