שמו של הסופר היפני הפופולרי, הרוקי מורקמי, מוזכר כל העת כמועמד לזכות בפרס נובל לספרות. ייתכן שזה יקרה מתישהו, אך עדיין לא ברור האם אכן מדובר בסופר גדול ומבריק, כמו כמה מזוכי נובל בעבר, או במין בדרן ספרותי מהוקצע ומיומן, בעל יכולות מרשימות אך מוגבלות, שאזכורו ברשימת הגדולים עונה על צורך גיאו־פוליטי או התניה תקשורתית פבלובית. סביר להניח כי תשובה חד־משמעית לא תהיה לעולם.
מצד אחד, יצירותיו של מורקמי לא ממש מהוות אטרקציה עבור חוקרי ספרות רציניים ברחבי העולם (לא שזו בהכרח אינדיקציה חד־משמעית). מאידך, יש לו בהחלט טביעת אצבע ייחודית, וכשהוא במיטבו – כמו ברומנים "יער נורבגי", "קורות הציפור המכנית", "קפקא על החוף" ועוד – הוא פשוט מפעים. זה לא תמיד קורה, כפי שהיה בספרים "אחרי החשכה", "צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו", וכן הספר המיותר המכיל רשימות על ריצה. אבל הדבר מובן ונסלח כשמדובר בסופר ותיק שמאחוריו כבר עשרות ספרים.
"גברים בלי נשים", אסופה של שבעה מסיפוריו שראתה עתה אור בעברית, חושפת את מורקמי גם בגדולתו וגם ברגעיו הפחות מוצלחים. כל הסיפורים מתכנסים תחת סוגיה מהותית הניכרת כמעט בכל יצירתו של מורקמי: בדידותו של הגבר היפני. בדידות אינהרנטית, כמעט כמו גזירת גורל שאין לה פתרון, כפי שאומר אחד הגברים בספר: "איני תקוע על אי בודד. לא, הוא חשב, אני עצמי אי בודד… מאז ומעולם הרגיש נוח עם עצמו. עצביו היו יכולים להתמודד עם הבדידות" (119).
קרחונים באוקיינוס אינסופי
כמעט בכל כתביו, וגם בכל הסיפורים המובאים כאן, מופיע גבר לא נשוי, בלי ילדים, בשנות השלושים או הארבעים לחייו, שחי חיים רגילים למדי, יש לו עבודה רגילה על פי רוב, הוא לא סובל בה אבל גם לא נהנה יותר מדי. אין לו בעיות כלכליות, ולא כל כך ברור מה שאיפותיו בחיים, אם בכלל יש או היו לו כאלו. לא מחפש הצלחה מצד אחד, וגם לא נע לכיוונים של הרס עצמי מצד שני. כמעט אין בו יצרים חזקים, תשוקות או שכבות עומק. בדרך כלל הוא רוצה רק לחיות בנוחות, בלי טרדות, אבל הוא מדי פעם הוא כן מבין כי לא טוב היות הגבר היפני לבדו.
כך, גם בקובץ זה – אולי מלבד הסיפור "קינו", שבו מוצגת דמותו של גבר שהתאהבות מטלטלת אותו וקורעת אותו עד תום – יש משהו מעט מנוכר ורפה בתפיסת הגבר ובכוח המניע אותו. הסטריאוטיפ הראשון שקופץ לראש הוא כמובן אתני־תרבותי – כאלה הם גברים יפנים, לפחות לפי מורקמי; יש בהם איזו בדידות ברמה הגנטית, הביולוגית. ובעצם, דומה כי ההוויה האנושית כולה היא של קרחונים הנעים באוקיינוס אין סופי, שרק מעטים מהם זוכים ברגע של חסד להפשיר מעט במפגש עם קרחון אחר.
אותה הפשרה היא תהליך של כמה טיפות דולפות, לא מעבר לכך. ואצל מורקמי, על פי רוב, גם כששתי נשמות תועות מוצאות אחת את רעותה, זיקוקין די־נור לא יהיו שם, אלא איפוק, נימוס, אפילו מלנכוליה. ואם מערכת היחסים מסתיימת מסיבה זו או אחרת – בדרך כלל לא ניכר איזה שבר גדול, התמוטטות, שקיעה או ניוון, אלא כוח אינרציה אנושי. עם אישה, בלי אישה, צריך לקום בבוקר ולתפקד, ולהפגין תמיד אופי נוח, נעים, לא מתלהם. לעיתים אפשר להירגע באמצעות יין או ויסקי, אבל לעולם לא לאבד שליטה או להתחיל ללהג הבלים, ואולי למצוא נחמה בספרות פופולרית או במוזיקה פופולרית, נניח ביטלס.
טיפות של חסד
גם באסופה זו יש סיפורים ורגעים שמדגימים את יכולותיו של מורקמי כסופר. הדבר ניכר במיוחד בסיפור הראשון, "תנהגי במכונית שלי", שבו אלמן בודד, שהוא שחקן מצליח, שוכר נהגת שתסיע אותו בין תחנות השגרה שלו מכיוון שרישיונו נפסל. לכאורה עניין טכני, אבל אט אט נחשף העולם הטרגי שכל אחד מהם נושא בחובו. האופן שבו מורקמי משחרר את הפרטים הוא מפעים ולופת, כך שמבלי משים הקורא מוצא עצמו בתוך שתי טרגדיות יווניות שמזינות אחת את רעותה, אבל בפועל דווקא מתרחש ביניהן חיבור לא שגרתי: שתיהן היו קפואות בתוך קרחונים במשך שנים, והנה, בתוך המכונית מטפטפות כמה טיפות של חסד.
גם הסיפור "סמסא מאוהב" הוא סיפור נפלא. מחווה משעשעת ומכמירת לב לפרנץ קפקא ו"הגלגול", הוא נפתח באופן הפרפראזי הבא: "הוא התעורר וגילה שהתגלגל ונהיה גרגור סמסא". מה שיפה בסיפור הזה הוא אי הידיעה של הקורא מי היא הדמות הראשית, איפה היא נמצאת, ומדוע היא מקיצה ללא בגדים בבית שרובו נעול. אין שום קואורדינטות של זמן, מקום או מידע. מזכיר קצת את "מולוי" מ"הטרילוגיה" של סמואל בקט. ובניגוד לשאר הסיפורים, כאן ההומור של מורקמי עובד היטב וחוצה את רוביקון התרגום.
זאת בשונה מלא מעט רגעים אחרים, שנובעים כנראה מהבדלי תרבויות או מדקויות של שפה, או שמדובר במהמורות של בנליזציה. רגעים שבהם לא זו בלבד שמורקמי לא מעלה חיוך, הוא פשוט גורם למבוכה. כמו למשל כשגבר אלמן יושב עם המאהב של אשתו המתה, הוא חושב כך: "איך הייתה אשתו מרגישה אילו צפתה בהם יושבים כך יחד? הרעיון העלה בו תחושה מוזרה. אך הוא היה מסופק אם המתים יכולים לחשוב או להרגיש משהו. לעניות דעתו, זה אחד הדברים הנפלאים במוות" (31).
לעיתים עולה תחושה שמורקמי הופך פתאום למעין סופר נעורים ונופל במלכודות דבש מקולקלות של קיטש ומנטרות נבובות. כמו בסיפור "Yesterday", שדווקא מספק הצצה לעולמו של גבר שהולך כנגד כיוון הזיפים של התרבות, החברה והציפיות, אך מסתיים בהבעת געגוע של חברו אליו שנשמעת כך: "אני מקווה שהוא מאושר, שלפחות היום הוא בקו הבריאות ושכל צרכיו נענים. כי איש אינו יודע אילו חלומות יביא עמו מחר" (78). או: "הוא ידע שלפעמים המציאות עשויה להיות מאוד לא מציאותית" (120). האם מדובר בסופר מודרניסטי בן המאה ה־21, או בגלגולה המוקדם של סמדר שיר כבעלת טור במעריב לנוער של שנות השבעים?
בעמ' 217 מופיעה האג'נדה המכוננת של כל הקובץ: "כך הופכים לגברים ללא נשים. עוד לפני שקולטים את זה. ומרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר. כל כמה שתיוועץ בספרים, לא תוכל להיפטר מהכתם, עד שתנשום את נשימתך האחרונה". זו אג'נדה פסקנית מאוד, קצת שטחית, ברורה מדי, שאם בודקים היטב בציציותיו של הקובץ מגלים גם שלא פעם היא סותרת את עצמה.
ללא מיליגרם של מסתורין
למורקמי יש צורך לא פעם להגדיר את המובן מאליו, או לעצור לרגע את התנהלות דמויותיו כדי לומר משהו, לסכם, כדי שלקורא לא ייוותר ספק. למשל, שהחיים הם הצקה וכולנו שחקנים. אמירות מסוג זה הן הרגעים הפחות טובים שלו, ורצוי היה לוותר עליהם. לא ברור איך עד היום העורכים שלו לא שוחחו איתו על כך. בלא מעט מקרים, הרגעים האלה מהרסים ומחריבים את שטרח ובנה כיאות.
עם זאת, אם מתעלמים מהרגעים הללו, ברגעיו החזקים הקובץ הזה ממחיש שוב את סוד הקסם של מורקמי. אולי הקול הגברי השבלוני שלו יכול לעייף אחרי מספר דו־ספרתי של ספרים, אבל עדיין יש בו תמיד כנות, צלילות ופשטות שכמעט תמיד מחברת אותך מיידית והרמטית. לרגעים אפשר להרגיש בכתיבה משקל סגולי, למרות השילוב של מלנכוליה מזככת עם קיטש, ולפעמים זו פשוט שאלה של מינונים ואיזונים.
בספריו הטובים, שהוזכרו בראש הרשימה, מורקמי בדרך כלל מציב בחזית עלילה שיש בה מסתורין, אפילו קורטוב על־טבעי: שני ירחים שטים בשמיים; כבשה הנושאת על גבה סימן כוכב; שיבוש במרקם הזמן המעיף אותך לשנות הארבעים בסין ועוד. מעין אנומליות במציאות, שלא בהכרח באות על פתרונן.
האנומליה מהווה על פי רוב אנרגיה מכוננת עבור היצירות האלה, אך לא תמיד כך הם פני הדברים כשמורקמי מחליט לכתוב דרמות ריאליות. כמו בספר שלפנינו, שלא זו בלבד שאין בו מסתורין עלילתי, אין אפילו מיליגרם אחד של מסתורין באף אחת מדמויות הגברים. הם תמיד בגדר אגם של מים צלולים שאפשר לראות בו כל דבר. תמיד יש בהם משהו מאוד נורמלי, נקי, מאופק, במידה מסוימת אפילו מכני. הם לעולם לא מתפתחים או משתנים, רק מתרככים לרגע. הם תמיד יישארו אותו גבר דלוח הומור, פשוט, אינטליגנטי במידה סבירה, שלא יודע להביע את עצמו ברמה הבין־אישית, שאולי לרגע הפשיר, אבל רק כדי לחזור למצב קרחון. לפחות עד הספר הבא.
