הוא שכב חשוף ופתוח על השולחן, כמו חולה תחת אורות בוהקים של חדר ניתוח. הוא כבר לא נראה אותו דבר כמו ביום שבו אספתי אותו, כמעט עשור קודם לכן, חדש ומוכן. האריזה השחורה, שפעם נצצה כמו כוכב בלילה בהיר, החלה להיראות חבוטה. המדבקות שהכריזו בגאווה על רישיון מערכת ההפעלה החדשה ועל יכולותיו של המעבד כבר מזמן התקלפו ואבדו. איבריו הפנימיים ששרדו החלפה במשך כל השנים – אם בגלל אילוצים טכניים ואם מכיוון שהם עמדו איתנים במבחן הזמן – בלטו לעין, עטויים בשכבה דקה של אבק.
עברנו הרבה יחד. הוא היה חדש מהניילונים, מיועד לגיימינג ומצויד להרצה של כל דבר – משעשוע רשת חביב ועד לקול־אוף־דיוטי החדש ביותר. חווינו יחד את סיום הטרילוגיה של סטארקראפט 2, את גסיסתו האיטית של עולם משחקי השחקן היחיד ואת עלייתם המהירה של משחקי הרשת. כמעט 600 שעות של ציוויליזציה 5, ובהמשך גם 6, נרשמו באותן שנים, והוא סבל בדממה פעם אחר פעם בזמן ששיטות שונות ומשונות לכיבוש העולם נוסו ודויקו. עשרות דמויות בעשרות משחקי תפקידים נוצרו וחוו סיפורים ייחודיים בשנים ההן – בחלל החיצון ובעולמות אחרים; בעבר הקרוב ובעתיד הרחוק. והוא עיבד כל רגע, הציג כל פיקסל, וידא שהכול תמיד יפעל.
אבל הוא היה כל כך הרבה יותר ממכונת גיימינג. בעולם שבו כל משימה וכל פעולה – אישית, חינוכית או מקצועית – היגרו לעולם האלקטרוני, הוא היה חלק חיוני מהחיים. הספריות שלו הלכו והתמלאו בתמונות וסרטונים, בקובצי לימודים, ובהמשך גם בטקסטים מקצועיים. במעמקיו עוד מסתתרת פיסת כתיבה פובליציסטית בוסרית, טיוטה לכתבה הראשונה, תרגומים שגוגל טרנסלייט היה מתבייש בהם. חלק קטן מהנשמה של כל מי שעוסק בכתיבה טמון בתיקיית המסמכים של המחשב שלו.
היו בעיות, כמובן. כשהכונן הקשיח שבק חיים בפתאומיות, הוא עבר את הניתוח הראשון, אבל לא האחרון. סימני ההתבגרות שהלכו והתבלטו לא היו מטרידים, להפך – היה בהם משהו מוכר, אפילו חינני. כמו קמטים שמאפיינים חיוך אוהב. אז מה אם לכונן הקשיח לקח כמה שניות להתעורר כל בוקר? נו, אז הוא לא יכול להריץ את רד דד רדמפשן 2 בגרפיקה הטובה ביותר. כן, ספק הכוח שלו לעולם לא יוכל להכיל רכיבים מתקדמים מדי, אבל של מי כן? לא אהבתי אותו כי הוא היה המחשב הכי טוב, אהבתי אותו כי הוא היה שלי.
אבל טלאי על טלאי וניתוח על ניתוח עשו את שלהם, והחבר היקר שלי הלך ושקע בחול טובעני. בשבועות האחרונים הוא כבר בקושי הכיר את עצמו, ובדיקת מומחה אישרה: הרכיבים הישנים מתחילים לדחות את האורחים החדשים שהושתלו בחודשים האחרונים. בצער גדול נחתה ההבנה: הגיע הזמן לנתק אותו מהמכשירים.
לא סתם הוא היה פתוח באותו יום. המחשב אומנם סיים את חייו כמכשיר חשמלי, אך גם במותו עוד היה לו תפקיד. בידיים רועדות, הכונן השבבי הזריז נותק וכרטיס המסך שנרכש לפני כמה חודשים הוצא ממקומו. בצידו השני של השולחן, עמד המחשב החדש שזה עתה הורכב, אך עוד לא היה שלם. האיברים האלקטרוניים עברו ניקיון עדין, ובחרדת קודש חוברו לגוף הבוהק – לבן הפעם – של יורש העצר.
הריטואלים המקדימים בוצעו, מסכים ועזרים אחרים נותקו וחוברו, ובליטוף אחרון, החבר הוותיק הובא למנוחות בארגז שזה עתה נשלף ממנו ממשיכו. רק אז פונה מקום למחשב החדש, וכפתור ההדלקה נלחץ. מסכים כהים שבו והתמלאו באור חדש.
היה שלום, מחשב אהוב. במותך ציווית לנו את החיים.
