יש אנשים שלנצח ינצרו את טעם הקפה הראשון ששתו, יש כאלו שתמיד יזכרו את הקנלה הראשון בו נגסו ואילו אני לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שטעמתי מרק ראמן. השנה הייתה 2010, ואסייתיות כשרות היו מצרך נדיר בישראל בכלל ובתל־אביב בפרט. על אסייתיות כשרות ומוצלחות בכלל לא היה מה לדבר. אלא שאז מסעדה קטנה, כוכית אפילו, בשם "סקאיי" נפתחה ברחוב אבן־גבירול ושינתה את כל מה שידענו על טעמים מן המזרח.
לא עוד מרק חמוץ־מתוק מתועש בטעמי מונוסודיום גלוטמט, לא עוד שניצלונים בשומשום מלווים ברוטב אדום זרחני. הו, לא. כאן זה היה הדבר האמיתי. רצועות ארוכות של אטריות סובה אל דנטה, עלי כרוב, פרוסות ביצה ופיסות בקר מופלאות. מי ידע שמרק יכול להיראות ככה? חוץ מהראמן היה שם סושי באיכות שמעולם לא פגשתי ופאד תאי שנדמה כאילו יצא הרגע מרחוב הקאו־סאן. את היכולת חסרת התקדים הזו, לפחות בעולם הקולינריה הכשרה – לייצר מזון שכמו נרקח על ידי סבתא יפנית בדוכן רחוב בשוק באוסקה, שכללו אודי רומנובסקי ויואב ולין כשפתחו כעבור כמה שנים את האחות הגדולה של סקאיי, "ניני האצ'י", ברחוב בן־יהודה. כמעט עשור חלף מאז, והיא עדיין חיה ובועטת. עם תמחור הוגן ומנעד רחב של מנות היא צלחה את הקורונה והוכיחה שהיא עשויה מחומרים אחרים.
כל ההקדמה הארוכה הזו הייתה כדי להמחיש את ההתרגשות שאחזה בי כשהתבשרתי כי ניני עומדת לצאת מהעיר הלבנה ולפתוח סניף חדש וענקי בפתח־תקווה תחת השם "ניני צ'ו".
הקו העיצובי מרפרר אל המקור עם הדמויות היפניות הנשיות המוכרות אבל הכול כאן צבעוני הרבה יותר מאשר סניף האם המאופק. מה שכן, אוכלוסיית הסועדים שונה בתכלית. אם בבן־יהודה מדובר בתערובת ברוכה בין דוסים לתיירים למילאניאלז תל־אביביים (חילונים שפוקדים מסעדה כשרה זה תמיד סימן מצוין), הרי שכאן הרגשנו מעט כמו במחנה סיירים, עם פרצופים מוכרים בכל פינה.
פתחנו כמובן עם מנת החובה פה – גיוזה עוף. חמישה כיסוני בצק מאודים וצרובים קלות על הפלנצ'ה, שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול. מילוי העוף טעים, רך, עסיסי ומאוזן והרוטב המלוח־חמצמץ נספג בו ומשלים אותו היטב.
בגזרת המרקים דגמנו הפעם את הקוואטיו – מרק תאילנדי עשיר שמגיע בקערת ענק ומהווה ארוחה לכל דבר. ציר הבקר שעליו הוא מבוסס עמוק ומסחרר ומשמש בסיס איתן לכל המרכיבים שבתוכו – אטריות אורז ושברי בוטנים, עלי כרוב וכוסברה, סלרי ונבטים, ג'ינג'ר ושום מטוגן. אל קלחת הטעמים היצירתית הזו מתווסף חלבון לבחירה: טופו, עוף או בקר. ציותנו כמובן את המתבקש – פרוסות בקר דקיקות שהכי מתאימות לאופן הבישול המסורתי במרקים הללו – הן נזרקות ללא צריבה מוקדמת כשהן נאות, והן מתבשלות קלות בחומו של המרק.
שמו של הסושי של ניני יצא למרחוק לא רק בגלל האיכויות שלו, אלא גם בעקבות הברקה – ליין סושי לנשים בהיריון. מדובר בעצם בסושי צמחוני שנעשה בפס נפרד ללא חשש מגע עם דגים נאים. רעיון פשוט וגאוני שיוצר אבן שואבת להריוניות ולחברותיהן. דגמנו רול אחד כי בכל זאת, המעמד מחייב, ורול הרוקנ'רול אכן לא אכזב. הוא הורכב מטונה ואבוקדו שעטופים בטטאקי טונה ורוטב פונזו (סויה ופרי הדר יפני). הדג היה טרי ומעולה, האורז מבושל כדבעי, השילוב בין הדג הנא מבפנים לטונה טטאקי הצרובה מבחוץ, בין החריפות הפיקנטית של הטונה לחמיצות של הפונזו ולאבוקדו הניטרלי שעטף הכול – היה מופלא.
מה שכן, על מנות הקושיאקי והטפאן יאקי (בשר וירקות צרובים על הגריל והפלנצ'ה) ניתן לוותר כי הן בהחלט החלק הפחות מיוחד בתפריט.
כדי להשלים את החוויה לקחנו קיקוסוי ג'ונמאי שו, או בעברית קנקן סאקה חם, שהגיע כמיטב המסורת בתוך דלי עם מים רותחים. העניין עם סאקה הוא שלא משנה כמה פעמים שלא ניסינו, פשוט לא הצלחנו להתחבר אל המשקה המר ועז האלכוהול והטעמים הזה. סאקה יקר, זה לא אתה, זה אנחנו.
לסיום בחרנו בקינוח הכי חמוד שיש בעולם, הלוא הוא המוצ'י. למי שלא מכיר – מדובר בכדור גלידה בשלל טעמים וצבעים שעטוף בבצק אורז נימוח ואלסטי. מאוד יפני, יש יאמרו חייזרי, עם טקסטורות שהלשון שלכם טרם פגשה בעבר. טעמיו לא אחידים ברמתם, אך הדובדבן, השוקולד, האננס והפיסטוק הם שלמות עלי אדמות.
ועוד לא דיברנו על מרק הטום קה קאי ועל אורז השום ועל קוביות הטופו אגדאשי, אבל באמת היריעה קצרה מלהכיל. אז כנראה אין ברירה, תצטרכו לבוא לכאן ולשפוט בעצמכם.
