סודות קטלניים: סיפורה האמיתי של "הסוכנת סוניה"

בן מקנטייר, המחבר המוכשר של רב המכר "המרגל והבוגד", מוכיח שוב בספרו החדש, כי דוקו־רומן או ספר עיון היסטורי על מרגלים אינו נופל באיכותו הספרותית ובמתח שאצור בין דפיו מכל רומן בדיוני. לא בכדי מופיע בשער, במקום הקדשה, הציטוט: "פחח, חייט, חייל, מלח… מי יהיה בעלי?" – אֵרמז ומחוות כבוד לספרו של ג'ון לה־קארה, אולי גדול סופרי הסוגה הספרותית, שציטט בשמו של אחד מספריו את ה"דקלום העממי של נשים צעירות" בשינוי קל: "פחח, חייט, חייל, מרגל". בעברית נקרא הספר ההוא "החפרפרת", שם מתאים גם לספרו של מקנטייר, שעוסק בחייה של אורסולה קוצ'ינסקי, או בכינוייה המחתרתי "הסוכנת סוניה", כמרגלת וכ"חפרפרת" קומוניסטית.

בפתיחת הספר אנחנו פוגשים את הגיבורה כשהיא נשואה (בשנית) לליאון־לֶן ברטון האנגלי. יש לה שלושה ילדים, והמשפחה מתגוררת בבית חווה בנוי אבן בכפר אנגלי נידח. השכנים מכירים אותה בשם הסתמי גברת ברטון, וכשהיא יוצאת מהבית הם רואים עקרת בית פשוטה, שחורת שיער ורזה, לבושה ברישול, שעולה על אופניה ויוצאת לקניות. אבל הקניות של מרת ברטון אינן קניות רגילות, ומראית העין התמימה והכפרית אינה מגלה את הסיפור האמיתי שמאחורי התדמית. שכן לאמיתו של דבר, גברת ברטון, או "הסוכנת סוניה", רוכבת על אופניה "לקנות סודות קטלניים" ו"משימתה החשאית החשובה ביותר עתידה לקבוע את עתיד העולם…".

מי היא "הסוכנת סוניה", או בשמה המקורי, אורסולה לבית קוצ'ינסקי? אורסולה היא בת למשפחה יהודית־גרמנית עשירה מברלין. בת בכורה לאביה, דמוגרף וסטטיסטיקאי נודע, ולאימה הבאה מחוגי העילית המסחרית היהודית בגרמניה. משפחת קוצ'ינסקי העשירה והשאננה, כמו משפחות אחרות בברלין, לא העלתה בדעתה "שבתוך שנים אחדות ייחרב עולמה", ושהיא עתידה לאבד את כל עושרה בשואה ולשרוד בעור שיניה.

מרגלת מסין נגד יפן

בשנת 1924 בברלין, כמעט עשרים שנה לפני הסצנה בכפר האנגלי, הייתה אורסולה "ילדה מגושמת, חקרנית וחסרת מנוחה". בגיל 14 השתתפה בהפגנה הקומוניסטית הראשונה שלה, ובמהלכה חטפה מכה מאלת גומי של שוטר. הוריה כבר ניחשו שהיא עתידה להמיט על עצמה ועליהם צרות צרורות. היא עזבה את בית הספר לפני בחינות הבגרות, עבדה בכל מיני עבודות ולא התמידה בהן, אבל למזלה הכירה בחוגים השמאלניים שבהם הסתובבה בחור יהודי, ממשפחה עשירה גם הוא, סוציאליסט כמוה אבל פחות קיצוני, סולידי ורגוע. רודי המבורגר היה אדריכל במקצועו. כשנישאו ב־1928, בשיא האינפלציה בגרמניה ורגע לפני המשבר הכלכלי העולמי הגדול, לא היה לו סיכוי למצוא עבודה בגרמניה מוכת האבטלה. הם החליטו להיענות להצעה שרודי קיבל – לנסוע לסין לעבוד כאדריכל העיר שנחאי.

אורסולה מצאה בשנחאי את ההזדמנות הגדולה של חייה. כאישה שנשואה לגבר שתופס עמדה חשובה בממשל העירוני היא יכלה לחיות חיי בטלה עליזים, לארח אנשים חשובים מקהילת הזרים בעיר, לערוך קניות וליהנות מהחיים. אבל כל זה היה משעמם ומתסכל עבורה. היא חיפשה עניין ואתגרים, ומצאה אותם בקשריה עם התנועה הקומוניסטית הסינית. בסין שלטה התנועה הלאומנית בראשותו של הגנרל צ'יאנג קיי־שק, ולנוכח הרדיפות וניסיונות החיסול הן מצד השלטונות הבריטיים, שהיו למעשה בעלי הבית בשנחאי, והן מצד משטרו של הדיקטטור הסיני, נאלצו הקומוניסטים הסיניים לרדת למחתרת. אבל ה"קומינטרן" – זרוע מדיניות החוץ הסובייטית והמפיץ של הקומוניזם בעולם – לא הניח לסין ליפול סופית לידי הקפיטליסטים. שליחי המפלגה ברוסיה שוגרו לסייע לידידיהם בשנחאי – הן לקומוניסטים סינים הן לשותפיהם למחתרת, הקומוניסטים הזרים, שנטשו את אירופה ואמריקה ונקבצו בעיר.

בכסות של עקרת בית אירחה אורסולה בביתה הגדול והמעוצב בשנחאי מהפכנים מכל אומה ומין, בהם גם המרגל הסובייטי־לעתיד ממוצא גרמני ריכרד זורגֶה. איסוף המידע לטובת מוסקבה, בחסות אירוח תמים בביתה, סימן רק את תחילת פעילות הריגול שלה. כששירותי הביטחון הסיניים והמשטרה הבריטית התקרבו אל קבוצת הקומוניסטים הזרים בראשות זורגה, והאיום במאסרים ואפילו בהוצאות להורג של הפעילים הקומוניסטיים בידי כוחות הביטחון נעשה ממשי יותר ויותר, נמלט זורגֶה ליפן ונודע בעתיד כמי ש"יומיים לפני 'מבצע ברברוסה' הזהיר את שולחיו במוסקבה ש'המלחמה בין גרמניה לבריה"מ בלתי נמנעת'…".

באותו זמן קיבלה אורסולה החלטה גורלית: להניח מאחוריה בשנחאי את בעלה ואת בנה דניאל בן השנתיים, ולהתמסר כליל למאבק הקומוניסטי ולריגול למען בריה"מ. בעקבות ההוראות מ"המרכז" היא נדדה תחילה למוסקבה ולמדה בבית הספר למרגלים. משם הגיעה לאחר זמן למנצ'וריה בצפון־מזרח סין, חבל ארץ שנשלט על ידי היפנים עוד מלפני מלחמת העולם השנייה. הם קראו לו "מנצ'וקואו" והעמידו בראשו שליט־בובה סיני ("הקיסר האחרון" הזכור מהסרט המפורסם).

במנצ'וריה הוטל עליה להפעיל את ההתנגדות הסינית ליפנים ולסייע במניעת התקפה יפנית על בריה"מ. זו הייתה משימה מסוכנת ומורכבת שכללה קיום קשרי אלחוט עם מוסקבה, העברת כספים ונשק למחתרת הקומוניסטית, הדרכת חברי המחתרת בשימוש באמצעי לחימה שונים לשם פיצוץ רכבות והתקפות על היפנים, ועוד. אורסולה, תחת סיפור כיסוי של סוכנת ספרים באנגלית, ביצעה כל זאת בעוד בנה דניאל נמצא שוב לצידה, והמפקד שלה ועמיתהּ לריגול, יוהן, הוא גם המאהב שלה.

כשהפעילות במנצ'וריה נעשתה מסוכנת מדי הופרדה "סוניה" מיוהן, הועלתה בדרגה ונשלחה בפקודת מוסקבה לפולין ואחר כך לשווייץ. שם התאחדה שוב עם בעלה רודי וילדה את בתה השנייה. כשנישואיהם של אורסולה ורודי התפרקו ורודי חזר לסין, היא נשארה בשווייץ עם שני ילדיה ועם צוות ריגול חדש. למרות הסיכון לגירוש שנשקף לה בשווייץ כפליטה יהודית לא־חוקית, היא המשיכה שם במלאכת הריגול, ולבסוף נישאה ללֶן ברטון ואיתו הגיעה לכפר האנגלי.

יהודייה למדנית וסוכנת חשאית

כל זה הוא רק תקציר של חלק מעלילותיה, הרפתקאותיה וחיי הסכנה וההצלחה של "הסוכנת סוניה". כוחו של הספר ועיקר העניין והמשיכה שלו הוא בשילוב הייחודי של מקנטייר בין שני הצדדים בחייה של הגיבורה: מצד אחד, חייה המחתרתיים – הפעילות כמרגלת וכמפקדת והאחריות הגדלה והולכת, ההתמודדות עם הסכנות וההיחלצויות מהן, הפחדים והאתגרים. ומהצד האחר, חייה האישיים – אהבותיה ואכזבותיה, האהבה הגדולה לילדיה, שהיוו עבורה מקור לכוח רגשי לא פחות ממקור לדאגה ומעמסה, וגם שימשו מסווה מצוין לפעילותה החשאית, והקשר החם בינה ובין משפחתה, כאשר כל השנים האלה המשיכה להתכתב איתם, ביקרה אצלם מדי פעם ושיתפה אותם ככל האפשר באירועי חייה. למעשה, חלק ניכר ממה שידוע עליה ועל חייה האישיים מתבסס על מכתביה להורים ולאחיותיה, גם אם הגרסה במכתבים צונזרה.

בניגוד לתיאור הראשון שלה כ"ילדה מגושמת", הסוכנת סוניה מתגלה כאישיות אינטליגנטית מאוד, יוזמת ובעלת יכולות תכנון, ביצוע וגמישות יוצאות דופן. במקומות שונים לאורך הספר מנתח מקנטייר, מתוך אבחנה דקה, מתוחכמת ועמוקה, את המורכבות המבלבלת של דמותה. הוא מתאר את אישיותה, את מניעיה ואת סוד היקסמותה מה"מקצוע" המאתגר והמסוכן באופן הבא: "אורסולה קוצ'ינסקי־ברטון הייתה בה בעת אם, עקרת בית שנהנתה מעיסוקים יומיומיים… יהודייה למדנית, אינטלקטואלית ממעמד הביניים… סופרת, טכנאית רדיו מיומנת, מפעילת מרגלים, בלדרית, חבלנית, לוחמת במלחמה הקרה וסוכנת חשאית… למה עשתה זאת?… בימים שבהם בעלי רקע דומה לשלה נמלטים מצרה ומחפשים מקלט, היא הלכה בכוונה תחילה בכיוון ההפוך, רצה לעבר הסכנה והתענגה על הסיכונים… הריגול הוא גם עיסוק ממכר מאוד. קיום אחר, חשאי ונסתר… מי שטעם משיכרון הכוח החשאי יתקשה לוותר עליו…".

בעלה השני, לן ברטון, שהיה גם השותף שלה לקריירת הריגול החל מתקופת שווייץ ואילך, והכיר אותה על כל צדדי אופייה וחייה, תיאר אותה כך: היה בה "סגנון, הידור, צניעות ויוזמה להעביר את המאבק אל שטח האויב, יחד עם יציבות תחת לחץ… היא מעולם לא דרשה מאיש את מה שלא דרשה מעצמה. מסירותה למאבק בפשיזם הייתה מוחלטת, ואף על פי כן נשארה נשית והייתה אם מסורה מאין כמוה…". הסופר מקדיש גם מקום לא מבוטל למאבק הרגשי שגרמה לאורסולה ברית ריבנטרופ־מולוטוב בין הנאצים לסטאלין ב־1940, והניתוחים שלו לתגובותיה לברית, ולהקלה שחשה בעקבות הפלישה הנאצית לרוסיה ביוני 1941, הם מלאכת מחשבת של הבנה פסיכולוגית דקה למצב מורכב ולחשיבה פוליטית פתלתלה.

משתלבת בנוף האנושי

מלחמת העולם השנייה והמאבק הבין־גושי הצמיחו מדפים שלמים של ספרות ריגול ומתח, היסטורית ובדיונית. מקנטייר מקדיש, כאמור, מקום נרחב לחייהם הפרטיים של גיבוריו, והספר הנוכחי מזכיר מבחינה זו רומן היסטורי שיש בו מקום גם למעוף הדמיון ובעיקר לעיסוק נרחב בצדדים האינטימיים, המשפחתיים והרגשיים של הדמויות. זאת בשונה מספריו הבדיוניים של המודל שלו, לה־קארה, שהדגש בהם הוא בעיקר על הצד הארגוני של תחום הריגול והביון, על הטכניקות ועל היבטי החיים המקצועיים של גיבוריו. מבחינת הקורא מן השורה, שאינו מקצועי, סגנונו של מקנטייר, שאינו מסתבך במבוכי המערכת ונותן מקום רב לצדדים האנושיים, מקל לטעמי על הבנת העלילה ובעיקר מאפשר הזדהות רבה יותר עם הדמויות.

בעשורים האחרונים, לצד ספרי המתח והריגול על אודות גברים מרגלים, ולאחר שסוגה זו מוצתה במידה רבה, נכתבו גם כמה וכמה ספרי מרגלות מרתקים, כמו הסיפורים על מאטה הארי, הרקדנית־מרגלת ממוצא הולנדי שריגלה לטובת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ושהייתה אישיות אקזוטית ורבת קסם. אך במהרה עברה מרבית ספרות המרגלות – ובעיקר זו העוסקת בריגול נגד הכיבוש הנאצי – לעסוק בעיקר בנשים "רגילות": נאמנות, אינטליגנטיות ובדרך כלל קרות רוח, אבל כאלה שיכלו להשתלב בקלות בנוף האנושי שמסביב, וזה היה יתרונן. מכאן נבעה גם הצלחתה המדהימה ורבת השנים של אורסולה כמרגלת וכחפרפרת – דווקא מכושר ההשתלבות שלה, מצניעותה החברתית ומיכולתה להיות "עקרת בית רגילה וחסרת ייחוד".

למזלו של מקנטייר, ולמזלנו, אורסולה מתה מוות טבעי בגיל מופלג, והותירה אחריה כמות גדולה של חומר כתוב, אוטוביוגרפי, וספרים ואזכורים לפעילות הריגול שלה, וכן עדים חיים. הרשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר היא עדות לעבודה הרצינית והמפרכת שהשקיע מקנטייר בביסוס התחקיר ובשיבוץ המידע למארג שיוצר את הספר רחב היריעה הזה.

עם זאת, לא תמיד המידע בספרות הזאת מדויק. כך למשל המידע על "הברון המשוגע", רומן פון אונגרן־שטרנברג, שאחיו קונסטנטין מוזכר בתחילת הספר: ה"ברון" לא כבש את סיביר, אלא השתתף שם בקרבות לצד ה"לבנים" נגד הקומוניסטים במלחמת האזרחים הרוסית בשנות העשרים. הוא גם לא באמת היה "צאצא של ג'ינגיס חאן", אלא המציא את המיתוס הזה כדי להצדיק את כיבוש מונגוליה על ידו. באותה הזדמנות השמיד מאות יהודים שחיו אז במונגוליה, ואיתם גם את כל מי שנחשד בקומוניזם. יש לקוות שהמידע הספרותי בנושאים המרכזיים מדויק יותר.

אחרית הדבר שכתב למהדורה העברית יונתן דה־שליט מעניינת מאוד, ומוסיפה עוד זוויות הסתכלות לסיפור הריגול של אורסולה קוצ'ינסקי ולמערכות הריגול והריגול־הנגדי שברקע. התובנות שלו מעשירות את הידע של הקורא, ומציגות עוד נושאים וסוגיות שראוי לתת את הדעת עליהם.