ארתור ריד, דוב הנמלים המפורסם בעולם, חגג השבוע את העונה ה־25 של סדרת האנימציה בכיכובו. על החגיגות שתכננו המעריצים הוטל צל כבד עם הבשורה שיצאה מטעם חברת ההפקות הקנדית שהיא לא תפיק עוד פרקים חדשים בתום העונה הנוכחית. צפירת הרגעה לחובבי הסדרה הישראלים – בארץ עוד ישודרו מספר עונות שטרם ראינו.
דמותו של ארתור התחילה את דרכה בספר ילדים בשנת 1976, ובשנת 1996 שודר הפרק הראשון של הסדרה על אודותיו. מאז ועד היום, עם השנים דמותו הפכה דומה יותר לילד, האף הדובוני קוצר, נוספו משקפיים והביגוד נהיה עדכני יותר. במשך 250 פרקים הסדרה הפכה לאחת מסדרות הילדים המצליחות בעולם כשהיא מלווה את ארתור, בן 8, בהתמודדויות המותאמות לחוויות מעולם של ילדים רבים כמו גירושין, מוגבלויות, אוטיזם, קנאה בין אחים בריונות ועוד.
בישראל ארתור נחשב ל"בן הבכור" של ערוץ הילדים, תואר שקיבל בין השנים 2003 עד 2011 בהן הוא זכה תשע פעמים ברציפות בפרס "נבחרי הילדים", שהעניק הערוץ לדמויות נבחרות מהתוכניות השונות, אבל גם היום עשר שנים מאוחר יותר אין ילד שלא מכיר את התוכנית. עם השנים השתנתה התוכנית כמעט לבלי הכר. אמנם ארתור עדין לובש את הסריג הצהוב ועדיין סקרן וידידותי, אבל הוא וגם חבריו התאימו עצמם היטב ל־2021. כולם אוחזים בסמארטפונים, מחפשים אינטרנט אלחוטי בכל מפגש ומעלים חוויות ותמונות לרשת. במקביל הוחלפו גם המדבבים, והדמויות נשמעות הרבה יותר כמו צעירים תל־אביבים מאשר יצורים נוסטלגיים.
המעריץ שייסד קבוצה רשמית
"אני צופה אדוק של ארתור, גם היום", מספר ליאור מצליח־סאסי, בן 24, תושב שובה שבדרום, אחד ממייסדי קבוצת הפייסבוק "זה כמו בפרק הזה ב'ארתור'". "לאורך כל הילדות אני זוכר את עצמי יום־יום חוזר מבית הספר, פותח את הטלוויזיה בשעת השידור של הסדרה וצופה בארתור. בתיכון כבר היה פחות זמן. חזרתי מאוחר יותר מבית הספר וחלק לא מבוטל מהזמן הושקע בלימוד למבחנים ובגרויות. גם אז השתדלתי להשלים את הפרקים שהחסרתי בימים הארוכים, דרך צפייה מאוחר יותר באינטרנט. אפשר לומר שלא פספסתי אף פרק של ארתור בכל העונות".
בקבוצה חברים אלפי מעריצים מושבעים של ארתור ריד. מדי כמה שעות מעלה חבר תמונה מתוך אחד הפרקים בתוספת הערה או כיתוב המחברים בין חייו האישיים לסדרה, וכך ממשיכים המעריצים את החיבור שנוצר בינם לבין הסדרה המצוירת עוד משחר ילדותם.
על הבשורה בעניין סיום הסדרה הוא מגיב – איך לא – בעצב רב: "היוצרים חושבים שארתור מיצה את עצמו. גם בארץ אפשר לראות שמאז העונה ה־16 ארתור כבר לא היה סדרת הדגל של ערוץ הילדים. כבר לא קנו את הפרקים הארוכים של 22 דקות, אלא לקחו מקטעים של 10 דקות, לא שמו הרבה פרקים ברצף בשעות אחר הצהריים. לדעתי זה חבל. ארתור יכול להיות רלוונטי. אין לארתור את הכבוד שהיה אליו בעבר, וחבל".
למרות השינויים שעברו על הסדרה עם השנים, מצליח־סאסי עדיין מוצא חיבור אליה. "הדיבובים והצורה החדשה של הדמויות דווקא נעשו בטוב טעם. יש קולות נכונים, והם הצליחו לשמור על התום של הדמויות ועל מה שהן משדרות. גם בוב ספוג משודרת באותן שנים יחד עם ארתור, אבל ההצלחה כאן היא השמירה על מהות הסדרה למרות כל השינויים. היא עדיין יצירה חכמה, שהורה יכול להיות רגוע כשהוא משאיר את הילד שלו לשבת לצפות בכמה פרקים שלה, בלי לחשוש ממה שהוא עלול להיחשף אליו תוך הצפייה בה".
שינויי הגיל ניכרים מדי
גם בחייה של נועה, חיילת משוחררת תושבת המרכז, יש לארתור ריד חלק משמעותי. אלא שכשביקשה לחזור למחוזות ילדותה ולצפות בפרקים של ארתור היא התאכזבה לגלות שמדובר בסדרה שונה מזו שהכירה. "ברור שאני מוטה לטובת העונות הראשונות שאותן ראיתי בתור ילדה, באותן שנים הייתי מן הסתם צופה עם הרבה פחות ביקורתיות כלפי המדיה. זו סדרה קרובה לליבי שעברה שינוי משמעותי. הייתי ממקדת את התהפוכה שעברה הסדרה בשני דברים עיקריים: השינוי המשמעותי הראשון הוא שהאנימציה המאוירת הפכה לממוחשבת. זה כאילו שינוי מינורי, אבל הוא נותן תחושה של צפייה במשהו שמצד אחד הוא מוכר, אבל מצד שני הוא זר ומנוכר וזה בולט, והשני הוא העובדה שאור הזרקורים הופנה לדמויות משנה ודמויות חדשות. אפשר לשכוח שלתוכנית קוראים ארתור ושהיא עוסקת בארתור ריד".
לדבב את מופי
אלונה אלכסנדר (33) גם גדלה על ארתור, אלא שבעונה האחרונה היא לא הייתה צופה מהצד, אלא זכתה לדבב בקולה שתיים מהדמויות. מופי, בת העשירים המפונקת, ודמות נוספת מוכרת פחות בשם פרן שנוספה בעונות החדשות. "תמיד הייתי מעריצת ארתור", היא אומרת, "בבית הספר היינו משווים את כל השכבה לדמויות מהסדרה. עצם זה שיש מגוון כל כך רחב של דמויות שלכל אחת יש אופי מאוד מסוים וגם קצת מוקצן זה מאפשר לכל ילד לראות בה את עצמו ולהתחבר".
אלונה נכנסה לעולם הדיבוב בגיל 12, אך בשנים האחרונות הפכה את התחביב למקצוע של ממש. "עשיתי את סקיי במפרץ ההרפתקאות, לורי ברעשנים, מולאן". אבל תפקיד ב"ארתור" הוא סגירת מעגל של ממש בעיניה, חוויה מרגשת וייחודית. "כשתומר שביט, הבמאי של ארתור בישראל, קרא לי ובישר לי שאני הולכת לדבב את מופי, צרחתי משמחה באולפן, אבל אני מודה שזה גם הפחיד אותי קצת. מופי היא מוכרת מאוד, והקול שלה מזוהה איתה מאוד לאורך השנים, ואני צריכה פתאום להיות מופי החדשה, בצורה שיתחברו אליה עם הקול השונה".
בכל זאת, כדי להיכנס לדמות החדשה של מופי, אלונה הייתה צריכה לעשות שיעורי בית. "יש לי חור של כמה עונות, מאז שהייתי ילדה ועד היום היו שנים שלא ממש עקבתי. מתברר שהתכנים התעדכנו, הדמויות עברו הליך שמתאים אותן לשנים האחרונות, והשלמתי את הפער הזה. מופי מדברת הרבה על אינסטגרם, היא מעלה תמונות ובודקת כל הזמן כמה עוקבים יש לה. גם פה יש מסר יפה שעובר דרך מה שקורה בסדרה, שהיא צריכה להתרכז במה שקורה כאן ועכשיו ולהניח את הטלפון בצד. הסדרה עובדת עם החומר הקיים של המציאות היומיומית של הילדים. אי אפשר להתעלם מכך שלכל ילד יש טלפון נייד, זה חלק מהעניין".
הדוקטור ממליץ בחום
"ארתור היא סדרת מופת", אומר ד"ר יובל גוז'נסקי, ראש המרכז לחקר מדיה לילדים ולנוער במכללה האקדמית ספיר. "היא יצירה מיוחדת כי היא מדברת לילד בשפה שלו ודרך מה שהוא עובר. היא לא מתנשאת מעליו וגם לא מתיילדת. ילדים שצופים בארתור פוגשים סוגיות ומקרים שהם עצמם חווים ביומיום, ורואים דרכים להתמודד איתם. אנחנו כמבוגרים אולי חושבים שהחיים של ילד הם קלים ופשוטים, אבל חיים של ילד יכולים להיות לא פעם קשים ומתסכלים. אם ילד בוכה על שוקולד שהוא לא קיבל, או על משחק – בשבילו זה דבר רציני. את כל הדברים שעוברים על ילד אפשר לראות בסדרה וכך ילדים מתחברים אליה ורואים בה ממש את עצמם ואת העולם שלהם, רק שבמקום ילדים אמיתיים הדמויות הן חיות".
ד"ר גוז'נסקי חיבר את הספר "מדודלי לדיגיטלי: 50 שנות טלוויזיה לילדים בישראל" ומכיר את השינויים שעברה הסדרה – הדמויות החדשות, האייפונים שנכנסו, הדיבוב העדכני והעיצובים החדשים. לדבריו, אלה דווקא הופכים את הסדרה לכזאת שממשיכה לדבר אל הדור הצעיר. "דיוויד בקינגהם הפסיכולוג אמר שמבוגרים מראים טלוויזיה לילדים בנוסטלגיה ובאירוניה, כדי להראות להם מה היה להם פעם ואיך נראתה הילדות שלהם. אבל לילדים זה לא נוסטלגיה, כדי שהסדרה תדבר אליהם בגובה העיניים היא חייבת שיהיו בה כל מה שיש היום בעולמם של הילדים, כולל הסמארטפונים שיש היום לכל ילד, כל מה שעדכני.
גם הדמות של ארתור עברה שינוי עם השנים. ארתור הוא שנבוב, סוג של דוב נמלים, חיה שיש לה אף גדול. בהתחלה הוא היה באמת הרבה יותר דומה לה. עם השנים הוא עבר שינויים שהפכו אותו דומה הרבה יותר לילד. והייתי ממליץ להורים גם כן לראות את הסדרה, עם הילדים, מתוך עניין אמיתי ולא כדי להעביר את הזמן. מעבר לזה יש שם עצות להורים כיצד אפשר להתמודד עם סיטואציות מורכבות וחינוכיות. זו סדרה חינוכית שמעבירה מסרים ערכיים של קבלת האחר, של חברות".
"עצוב לי שהסדרה יורדת", הוא מוסיף "יש סוגיות שילדים מתמודדים איתן והן יישארו תמיד רלוונטיות, כמו הפרק שעוסק בילד שילדים לא רוצים לשבת לידו בכיתה כי נודף ממנו ריח רע. יש פרק שלם שעוסק בדרך ההתמודדות, איך ילדים מתנהלים סביב דבר כזה. לא בתקינות פוליטית, אלא בצורה מציאותית ואמיתית. אבל יש גם אתגרים שילדים ניצבים בפניהם היום ולא היו לפני 20 שנה. תקופת הקורונה יכולה להיות נושא מצוין שיעסיק ילדים, כמו דברים אחרים שהם תלויי תקופה וזמן. לעולם הטלוויזיה יש מגוון שלם של שיקולים – משפטיים, כלכליים, עייפות של יוצרים ועוד, אבל אין לי ספק שארתור יכולה להיות רלוונטית לאורך זמן רב".
ולסיום: ארתור שלי
בילדותי, בחופשות הקיץ אצל סבא וסבתא כללו שעות צפייה ממושכות בטלויזיה, גם כשהייתה חוסר הסכמה בין הגדולים יותר לקטינם בשאלת הערוץ שבו יצפו כולם – ארתור תמיד היה קונסנזוס. כשהוצגה סצנת הפתיחה ואחריה שירת "איזה יום נפלא היום, לשחק וגם לחלום" מיד כולם רותקו למסך. אפילו אבא ואמא הרשו לעצמם להעיף מבט אל הדמויות המצוירות, ואף לשחזר אחר כך בבית משפטים ששמעו מהדמויות הציוריות כמו "הוא גנב לי את הבדיחה" ו"רוצה שוקו חם, בני?"
שעות הצפייה השתלמו בהחלט. בזכותן פיתחתי יכולות חיקוי ברמה גבוהה של השנבוב החינני ומאז אני להיט בסרטי בר ובת מצווה של ילדי החברים.
