עשרים ושמונה הסיפורים שמרכיבים את "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים", ספרה החדש של טל ניצן, נעים מסיפורים קצרצרים, לא יותר מהבזק של רגע, ועד לסיפורי חיים שלמים ומרובי דמויות. המשותף לסיפורים השונים בקובץ הוא בראש ובראשונה הפואטיקה: כתיבה תיאורית עשירה ובעיקר מדויקת, כמעט ללא מילה מיותרת. למרות שם הספר, אין בו מתכון לניצחון על העצב: מרבית הסיפורים בקובץ נעים על הספקטרום שבין שוברי לב לעוכרי שלווה. רמיזה לאופיו של הספר אפשר למצוא כבר בסיפור הראשון, "מעלה", שנראה כפנטזיה משובבת על אדם שמצא לאחר שנים רבות את ייעודו, ומתהפך ברגעיו האחרונים לטרגדיה.
רבים מהסיפורים בקובץ עוסקים באהבה נכזבת: "אחרי ההופעה" הוא סיפור על מוזיקאי ועל מעריצה שמוסיפה להיאחז בקשר שהתקיים ביניהם בעבר; "ריזוטו" הקצרצר בונה תמונה יפה וריאליסטית של חיי זוגיות ושובר אותה, ב"קבורה", מעין נשף־סינדרלה מהופך, כלה שנעלה נשברה שואלת את סנדליה של הגיבורה – בת־זוג לשעבר של החתן – ומשליכה אותם לאשפה. למעשה, אין בקובץ ולו סיפור אחד שמתאר אהבה הדדית; אולי הקרוב ביותר לכך הוא "המתנה", שבו מפגש אהבים מקרי נוגע עמוקות בשני המשתתפים בו – אך בדרכים שונות לגמרי.
זהו ספר פוליטי מאוד, שכמה מן הסיפורים בו עוסקים בביקורת חברתית וחלקם אף נוטים לדיסטופיה. "העוזר" מספר על אסיסטנט שעובר להתגורר תחת שולחנו של הבוס, ממתין לפירורים שייפלו לחיקו; "ספארי" משרטט קווי מתאר של עולם שבו המון עני קם על העשירים ומחסל אותם, ועם זאת מלחמת המעמדות הופכת לאטרקציה בעבור תיירים עשירים; "שחרור", מהסיפורים הקשים בקובץ, עוסק בחיילת צעירה שעוברת התעללות בידי שני חיילים מבוגרים יותר; "שישה משוררים שמאלה" מתאר משורר מוערך שידוע כטורף מיני אך תהילתו מגינה עליו, אך בהדרגה מתגלה שהמספר עדין הנפש עצמו אינו טוב ממנו בהרבה.
מגפת הקורונה מהדהדת בכמה מהסיפורים, אך בשניים מהם במיוחד: "שקיעה" אינו מתייחס במפורש למגפה, אך מתאר מציאות דיסטופית של סגרים ועוצרים מתמשכים ואת מאבקה של קהילת שוכני חוף ששואפים לחופש. "לגבעה את אשר לגבעה" עוסק בזוג שעובר ליעד אקזוטי לטובת פרויקט מסתורי שמבצע הבעל, אפידמיולוג במקצועו. האווירה הולכת ונעשית מעיקה ופרנואידית, כשהעלילה רומזת לסיפור פילגש בגבעה – במיוחד סביב התמה של עצימת עיניים אל מול רוע.
אותה תמה עומדת גם במרכז "באמצע העיר, באמצע היום", שבו ישראלי בברלין מנסה להתערב ולמנוע ניסיון התאבדות. זה הסיפור האופטימי בקובץ: הוא מסתיים בתחושה כמעט־אופורית, אך כזו שלא מעלימה את העצב אלא מקבלת אותו. זאת, לעומת גיבורת הסיפור שהעניק לקובץ את שמו, אישה אכולת חרדות שנאחזת בטכניקות של חשיבה חיובית כטובעת בקורת עץ.
יש עוד סיפורים רבים שניתן וראוי לדבר עליהם – ביניהם מחווה מבריקה לקפקא ואחת חלשה יותר לבורחס. ניצן פורשת כאן מנעד ספרותי מרשים מאוד, והקוראים מוזמנים להתנסות בו בעצמם. מדובר בספר מטלטל, מרגיז לעיתים, אך תמיד סוחף.
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן. אפיק, 216 עמ'
